לבננו: בטעות!.... על אמת!

היה יום שני בערב...

אבא מלמד...

חשוך...

הלכנו לנו בטיול ארוך למקום האהוב עלינו, אותו אחד אליו היינו הולכים כשהיית תינוק. אתה עם העגלה שלך. ואני עם עגלה ועם צ'פוצ'יטה. כמו תמיד, העגלה לרוב משמשת כנושאת הכלים בלבד. צעדנו לאורך הכביש המרכזי. הרעש הנוראי של המכוניות מחריש אוזניים, אך משום מה הוא מרגיע את אחותך המתוקה בשעות לא פשוטות אלה, בדיוק כמו שהרגיע גם אותך שלוש שנים קודם לכן. אתה מוביל. אחותך רוטנת טיפה. אני עוצרת לנסות להניק אותה או להרדים אותה בכניסה לבית מסוים. אתה מחכה. אחרי שהיא יונקת, אני מחזירה אותה לעגלה. אתה מתחיל ללכת.

כשמבטי מוסט למטה, רגע אחרי שהנחתי את אחותך, אני שומעת את קולך הזועק: "אמא, עגלה! עגלה! עגלה!"

עגלתך דוהרת בשיא המהירות במורד המדרכה לעבר הכביש. ואתה אחריה. אני, באובדן שפיות רגעי, מבינה בשניה כי לא אספיק להרים את אחותך ולרוץ אחריך, וגם לא אוכל להשאיר אותה כך בעגלה, בבלמים מורמים, שמיד תתחיל להתדרדר גם היא. אני מבינה כי כל מה שיש לי הוא הקול שלי והאמונה בך כי תקשיב לי. הנה שעת מבחן אמיתי לגישה שנקטנו כחצי שנה לפני כן בכל הנוגע לריצותיך לכביש. לא ביקשתי כי תבוא, אך היא כאן. קור הרוח חוזר אלי ברגע. אין לי כל ברירה אחרת אלא להתאפס על עצמי.

אני צועקת לך בקולי קולות: "עצור! צ'ופו עצור! תתרחק מהכביש!". נראה כי אתה מתרחק, אך ממשיך לרוץ אחרי העגלה, בוכה וממשיך לצעוק: "העגלה!".

העגלה יורדת לכביש וממשיכה להתגלגל בה.

אני עוצרת את נשימתי. מרגישה את כולי מתכווצת מהכאב של הסכנה שבאוויר.

אתה עוצר.

עדיין בוכה. אך עומד על המדרכה.

בינתיים, בשניות הספורות שאפילו קריאת המתרחש בהן היא ארוכה יותר, התנועה בכבישה נעצרה. הנהגת מהרכב הראשון שבנתיב הנגדי רצה לעבר העגלה. הנהגת שהייתה קרובה אלי (מי היה מאמין שאחת המתווכת שכל כך סלדתי ממנה בעבר תסייע לי עתה) רצה לעברי כמעט בוכה אף היא. אני מפקידה את אחותך בידיה ורצה אליך.

סופסוף אתה בזרועותיי. בוכה ורועד כמו עלה נידף.

"העגלה ברחה לי", מתנשף בבכי.

"חשוב מאוד שעצרת, מתוק שלי".

"למה?", אינך שוכח את שאלת שאלותיך גם בעת צרה.

"כביש הוא מקום מסוכן. אנחנו מתרחקים ממנו. חשוב מאוד שעצרת גם כשראית שהעגלה התגלגלה לכביש. הנה הגברת הנחמדה מחזירה לנו את העגלה".

"למה את בוכה אמא?"

"אני דאגתי לך קצת. עוד מעט אני ארגע."

"גם אני דאגתי קצת", אתה עונה.

אנחנו מתחבקים. אחותך מצטרפת אלינו. ואנחנו ממשיכים במסענו.

אחרי שאתה נרגע לגמרי, אני שמה לב כי אתה משחק במעין משחק שכזה. קצת דוחף את העגלה ומחכה שתשוב אליך. ושוב. הסיבה למתחרש לפני כן מתבהרת לי.

"צ'ופו, כך דחפת את העגלה לפני שהיא התדרדרה לכביש?", אני שואלת כמה שיותר בעדינות.

"כן", אתה עונה לי.

"בבקשה בפעם הבאה תעשה זאת רק כשאנחנו הולכים רחוק מהכביש".

"למה?"

"היא עלולה להתדרדר לכביש. בבקשה, בפעם הבאה שאנחנו ליד הכביש, תחזיק בעגלה חזק בשתי הידיים".

אינני מוסיפה עוד מילה. אני מאמינה בכל ליבי כי מילים נוספות מיותרות כאן. השיעור כבר נלמד. ההסבר ניתן. קצר וברור. אין כל צורך באיסור כללי עליך לתפוש כך את העגלה, גם כי אין כל דרך לאכוף איסור שכזה, וגם כי בסופו של דבר מדובר בתרגול מעולה. ולכן, גם אם המעשה ישוב על עצמו, יהיה זה אך בגדר ניסוי וטעייה שלך. מילים נוספות לא ישפיעו על הפחתת הסיכוי שזה יקרה. רק ההבנה וההפנמה שלך יגרמו זאת.

ועדיין...

כחצי שעה לאחר מכן, בעודנו מטיילים, מתקרבים אנחנו למעבר חצייה. אתה מבקש לרוץ מסביב לאי הירוק השוכן על המדרכה בקרבת הכביש ולפגוש אותי ליד מעבר החצייה. אני בולעת את הרוק ומזכירה לך: "בבקשה, תעצור רחוק ממעבר החציה. תחזיק את העגלה". "טוב, אמא", אתה יוצא לדרך. את רץ בצהלות שמחה. מתקרב למקום המפגש שלנו. נשמתי שוב נעתקת. אין לי כל ברירה אחרת אלא להאמין בך, אני מזכירה לעצמי. והנה, אתה עוצר! מספיק רחוק מהכביש. מחזיק בעגלה. אני נושמת לרווחה.

אבל...

לפתע, אתה שוב משחרר את העגלה, שברגע מתדרדרת בכיוון הכביש, ואתה מצליח לתפוש אותה ממש מילימטרים ספורים לפני שהיא יורדת לכביש. שנייה לפני שגם אני, עם אחותך בידיי, מגיעה לעגלה.

אני לא מאמינה!

"צ'ופו!", נפלטת זעקתי.

אני מרימה את הראש לכיוונך.

הפרצוף שלך - או הפרצוף הזה! הלוואי והייתי יכולה לצלם את הבעת פניך...

ישירות עולה מולי הדמות הכה מוכרת מסרטים וממערכונים של ילד המרבה במעשי קונדס, שאחר מעשה נוסף שכזה מצפה לתגובת המבוגר שלא מאחרת להגיע. עישוניו רחבים. פיו פעור טיפה. עור הפנים מתוח. תמיד היה נדמה לי כאילו כולו במעין פליאה שותקת שכזו: "הצלחתי לעשות זאת! נראה מה היא תעשה עכשיו..."

אבל אז אני שומעת את קולך המהוסס, מחפש מילים להסביר את מעשי הגוף:

"בטעות, אמא! שכחתי! בטעות שחררתי את העגלה. אני זוכר עכשיו אמא!!!"

בפעם הראשונה אתה משתמש בביטוי זה: בטעות...

ואז אני מבינה משהו כל כך חשוב.

הרי זו הסיבה האמיתית לפרצוף המתוח הזה. לא מעשה קונדס זה אלא מעשה של יד לפני שהמוח (או תרצו, הנפש) הספיק להתערב בהנפתה. טעות בהתגלמותה!!! והנה שוב המקרה השכיח של פירושנו שלנו, של המבוגרים, את עולם הילד לפי אמות המידה של עולם המבוגרים. פירוש שגוי בהחלט! אנחנו שוכחים תמיד כמה נבונים, תמימים, מאמינים ומשתדלים ילדינו. אין ילדים רעים. הם אינם עושים מעשי קונדס. יש מבוגרים שוגים. אנחנו, הטועים עשרות טעויות במהלך היום (במקרה הטוב), במיוחד כשאנחנו רוצים ליישם משהו חדש, במיוחד אם מדובר במשהו המסקרן אותנו ומבלבל בעוצמתו, לרוב נגיד לזכותנו: "אוך! זה חזק ממני!". וגם נפסיק להשתדל בוא ברגע. ומה אנחנו מצפים מילדינו, שעם הנחייה מתמדת ויציבה, דרך אגב, לעולם לא יפסיקו להשתדל? המחקרים הראו כי לוקח בין ארבעה ולשישה שבועות להפנים משהו בהתנהגותנו עד שממקרי יהפוך להרגל. אז איך אנחנו יכולים לבקש מילד לעשות זאת במספר דקות?

והנה שוב, העלם הצעיר תרם מחוכמתו לאמו הלא תמיד מבינה.

מאז הפרצוף הקופא חזר מספר פעמים. כמעט תמיד בליווי מילולי מיידי כמעט: "בטעות אבא! בטעות!". ואכן, לעיתים איננו מצליחים להתאפק והקריאה הכעוסה: "צ'ופו!" פורצת בטרם עת. ואכן, לעיתים אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו כי אתה פשוט לומד. כל מה שאתה מבקש הוא את סבלנותנו להיות שם לידך, לתמוך בך בדרכך המפותלת, לאפשר לך להתנסות עד שתמצא את שלומך.

מה שבטוח הוא כי הרבה פעמים לאחרונה מצאתי את עצמי מודה ל"בטעות" שלך המאפשר לנו הצצה לעולמך המיוחד על כך...

ומה מקור "בטעות"? לא ברור כל כך. אני מניחה כי שמעת אותנו מגיבים כך למשהו שעשינו בטעות בעבר.

אני רק מקווה כי תמיד תוכל להרגיש פתו מספיק לחלוק איתי את עולמך. גם אם משהו מתרחש בו בטעות. או בכוונה...