אתה ואני עושים משהו בסלון. את ישנה. לפתע נשמעים קולות מצחקקים מחדר השינה. צ'ופו ואני מחליפים מבטים. "היא תקרא לנו", הוא מבשר לי בחיוך מבין. ואנחנו ממשיכים בשלנו...
כעבור כחמש דקות באה הקריאה. אני פונה לכיוון החדר. אתה עוצר אותי: "היא רוצה אותי, אמא. תחכי כאן". הוא צועד לחדר. הדלת נפתחת ונסגרת מאחוריו.
"שלום, מתוקונת שלנו!", אני שומעת אותו: "התעוררת?"
אני מדמיינת לעצמי את תנועות וויברציות הקופצות שלך, צוחקת ומאושרת לקראתו.
כעבור כמה רגעים הדלת נפתחת שוב: "אמא, אנחנו רוצים להיות קצת לבד. אנחנו נקרא לך, טוב?"
הדלת נסגרת...
אני עוברת בראשי על כל מה שכדאי לי לסיים ברגעים אלה לפני שתקומי.
הזמן עובר...
מוסיקת הקולות מהחדר היא מהנפלאות ששמעתי אי פעם...
והנה הדלת נפתחת שוב...
"אמא, את רוצה גם להיות איתנו?"
"בוודאי, מתוקים שלנו"...
בוודאי...
נ.ב. את בת ארבעה חודשים ועשרה ימים....
יום רביעי, 16 בפברואר 2011
לילדינו: יומיום
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה