לילדינו: על אהבה

לפני כמה ימים הייתי עדה לשיחה שהתקיימה בין שתי אמהות לתינוקות רכים. השיחה סובבה סביב כך שמאז שהתינוק נולד, אחרי תקופת הסתגלות מסוימת, אמו מצאה את עצמה מאוהבת בו עד כדי כך שמתקשה למצוא מקום בתוך עצמה לאהבה גם כלפי בן הזוג שמבקש אף הוא את תשומת ליבה מאז הלידה. אחת אף הרחיקה: "האמת, אינני זקוקה לאהוב עוד מישהו. יש לי את הבן שלי. אני מלאה באהבה כלפיו. אני מגיעה בלילה למיטה, וכל מה שאני רוצה הוא שישאירו אותי בשקט".

לי היה קשה לשמוע זאת. גם אני עייפה עד כדי בחילה לעיתים. גם אני יודעת מה זה להיות אם לתינוק הדורש הרבה יותר תשומת לב ממה שלעיתים נשאר במלאי. ועוד ילד. וגם בן הזוג. וגם אותי. ובכל זאת, היה לי קשה.

ואני חשבתי...

מהי אהבה?

מדוע אנחנו אוהבים?

מה צריך כדי שנאהב?

האם קל לנו לאהוב את התינוקות הרכים כי כאמונת רבים, הם פשוט צריכים אותנו לעצם קיומם?

האם כשהזדקקותם הפיזית תופחת, אהבתנו האינה יודעת גבולות כלפיהם תחווה סדקים?

האם כשאישיותם תתעצם ותתחיל לתת את אותותיה, והם יתחילו להשמיע את קולם, הלא תמיד מזמר באוקטבות של הקול שלנו, וכבר לא יהיו למעין חפץ מחייך המתלווה אלינו לכל מסעותינו, נאהב אותם פחות?

או יותר...?

האם גם אהבת אם (או אב) לילדיה דורשת מאמץ לעיתים, עבודה מתמדת, שאלת שאלות נוקבות, טיפוח קבוע, הסתכלות במראה בעיניים פקוחות, הסתגלות, מפגשי אמצע הדרך..? או שהיא פשוט בנויה בנו ובאמת בולעת כל...?

רק מחשבות...

נ.ב. בתמונות את בת ארבעה חודשים...