לילדינו: יומיום

אבא קורא לזה "שכונת תקווה"...

ואני קוראת לזה "הפרוזה של חיינו"...

יש משהו במצעים הצבעוניים האלה התלויים בדיוק מול חלוננו במקום שבו הם לא ממש אמורים להיות. משהו חי, תוסס, רבגוני, כובש. משהו שגורם לפרוזה לשיר לא פחות מלשירה....