לבננו: התופים התלויים

אינני משערת לעצמי איך היינו יכולים להתקיים, אם היו שוללים מאיתנו את האפשרות לאסוף מהרחוב את כל מה שנראה לנו בעל פוטנציאל כלשהו לשימוש חוזר...

יום בהיר אחד, בעת מטיילים אנחנו שלושתנו להנאתנו, ראינו את עובדי העירייה מפרקים פסל סביבתי מעשה ידי הצופים (עד כדי כך היה הוא סביבתי, שהוא נשאר כחלק מהסביבה כחודש בערך אחרי שבנו אותו, אך זה לסיפור אחד...)

אפשר היה לספור באצבעות את כמות הרגעים שלקח לי להתייצב לפני הממונה על העובדים שבשמחה תרם לנו את אחד המוטות. בעוד שאתה פנית בדיוק בכיוון ההפוך, לכיוון מגרש המשחקים, והספקת להדאיג שם מספר מטפלות שדאגו לדעת איפה אמך הרשלנית, על מה שהשבת להם ברוגע: "היא תיכף תבוא".

אם הייתי יכולה, היינו לוקחים הרבה יותר מוטות. אך בכל, זאת יש הגבלה קטנה לכמות המשקל שאתה ואני מסוגלים לשאת.

והמוט הזה הוא בדיוק מה שהיה חסר לנו לבניית התופים התלויים.

בהשראת קיר תיפוף של SouleMama. כשקראתי אותו כך לפניך, הגבת בפליאה: "אמא, זה לא קיר". מממ.... ובכן, הערתך התקבלה.

אנחנו כל כך מתרגשים לאור אהבתך למוסיקה - והתופים הוא כלי הנגינה בין האהובים עליך..

ועם התופים התלויים, כמו עם כל דבר אחר בחיים, הגיעו הגבולות - אפשר לתופף בבוקר עד ארוחת הצהרים, ואחרי השינה עד ארוחת הערב. כדי ששכנינו ימשיכו לחבב אותנו...