לבננו: גם בצהרים אתה נרדם שלא בהנקה

נשאר לנו עוד חוב קטן בכל הנוגע לענייני השינה שלך.

בערך באמצע דצמבר, ואתה בן כמעט שלוש שנים ו-4 חודשים, צהרים אחד, עת ינקת וינקת וינקת וינקת ופשוט לא הצלחת להרדם, חשבתי לעצמי מחשבה שכבר כמה פעמים חלפה לי בראש. הרי אתה מסוגל להרדם לבד, כפי שאתה נרדם כבר הרבה חודשים בלילה, ללא הנקה. כל מה שצריך הוא שתרגע מספיק כדי להרדם. בכל פעם שניסינו בעבר, במקום הזה נכשלנו. ניסיתי לשכנע את עצמי שוב לנסות. לא כל כך הצלחתי. עד שראיתי שאם תינק עוד קצת, לא בטוח שישאר ממני משהו, אז לקחתי אוויר לנשימה ואמרתי לך: "בוא נשכב ותנסה להרדם". כמו בעבר, ניסית להסביר לי שאתה לא יכול. תמכתי בך לנסות שוב. נשכבנו. אחד ליד השניה. ואני הפעלתי את שיטת 30 השניות הוותיקה, שהמצאתי באותו הרגע. עצמתי עיניים. ספרתי בליבי 30 שניות. ורק אז פתחתי את עיני ואמרתי לך: "תעצום עיניים, צ'ופו", או "תנסה להרדם". זהו. נשכתי את שיני לא לנסות להעיר דבר לגבי כך שכדאי שתרגע, שתשכב ללא תנועה, או כל דבר אחר. כמה שלא זזת, שתקתי. והנה לפתע, נרדמת. גם למחרת. וגם ליום המחרת.

וכך אתה נרדם מאז. ושוב זה מדהים אותי. כמה משברים עברתי לגבי השינה שלך בצהרים והנקתך בה. להפסיק? לא? לאפשר? עד מתי? ושוב, כל כך שמחתי שפשוט זרמתי איתך גם כשהייתי צריכה לשכנע את עצמי לעשות כן. היה שווה.

לרוב, אתה קורא עם אבא לפני שאני מגיעה לחדר. ואז יונק לגימה - שתיים. ואנחנו נשכבים לישון. אתה מספר לי כמה אתה אוהב אותי, ואני משיבה בחזרה. אני נותנת לך נשיקה ומקבלת גם כמה בחזרה. אנחנו נעטפים בשמיכה. לעיתים אתה עדיין זקוק לתזכורת קטנה לעצום עיניים. לרוב, אתה מבקש ממני "יד", כלומר שאחבק אותך בזרועותי. ואני עוצמת עיניים ומחכה. לרוב, אתה בוהה בכיוון החלון, עד שברגע קט עינייך נעצמות, ואתה נרדם ברגע. כמעט תמיד כשאני מנסה לקום, אתה לוחש לי מתוך השינה: "אמא", ומנסה להצמד אלי. אני לוחשת בחזרה: "אני כאן. תמיד כאן".

אוהבת אותך כל כך!