לבתנו: חששות מרפלוקס

והסיבה הנוספת לכך שתנוחה זו הייתה אהובה על כולנו היא כי היא הייתה התנוחה היחידה כמעט שהרגיעה אותך בחודשך הראשון.

לצ'ופו היה רפלוקס. ואני לא האמנתי בכך. ממה שידעתי על מחלה זו אז, הוא היה אמור לפלוט כל הזמן. והוא לא היה פולט בכלל. אפילו גרפסים כמעט ולא היו לו. כך שכשאבא אמר לי פעם אחר פעם שצ'ופו בוכה במהלך ההנקות, לא כל כך האמנתי לו. אפילו נעלבתי קצת. לא יודעת איך לא שמעתי אותו בוכה. אולי כל כך דאגתי לכך שינק טוב, שלא יכולתי להצמיד לחווית ההנקה משהו לא תקין. והוא בכה. והוא סבל. ואני האמנתי שמדובר בגזים. רק אחרי שעברו שלושה חודשים, ול"גזים" עדיין היה זכר חזק, הסכמתי ללכת לגסטרואנטרולוגית. אבחנתה הייתה חד משמעית. הסתבר שלמעשה אין דבר כזה - גזים. ולא חייבות להיות פליטות נראות לעין. לאחיך היה רפלוקס. היא רשמה לו לוסק. אני עדיין הייתי סקפטית. אך אחרי השינוי המאוד משמעותי שחל באחיך אחרי שהתחיל בלקיחת התרופה, הבנתי עד כמה כנראה לפני כן היה לו רע. והרגשתי פשוט זוועה על כך שמנעתי ממנו טיפול במשך ארבעה חודשים.

באותו הרגע כרתנו ברית, אבא ואני. במקרה הצורך, לא משנה מה תהיה דעתנו, תמיד נקח אותכם לקבלת חוות דעת רפואית, ורק לאחריה נחליט איך נפעל. כך נהגנו עם צ'ופו. וכך גם נהגנו עתה איתך.

כבר ביומך הראשון הזכרת לנו כי את בהחלט חלק מאיתנו. לרוב אומרים כי ביום הראשון התינוקות ישנים, וביום השני מתעוררים לחיים. את הקשבת. ועשית להיפך. ביום הראשון כמעט כל היום היית ערה לחלוטין. ולמחרת ישנת כמעט כל היום. כך נמשך עוד יום - יומיים. אנחנו כבר התחלנו לדאוג שמא הצלחנו להוליד ילד ישן. במהרה דאגת לתקן את הרושם שיצרת.

ואז הגיע הבכי. למעשה, רוב הערות שלך מועברת בבכי. אני לא יודעת. אולי באמת כך מתנהגים התינוקות. לא כך זכור לי צ'ופו, אך ההימנעות שלי מלראות שמשהו לא בסדר איתו אז, גורמת לי להיות הרבה יותר מודעת לבכי שלך עתה. גם לאבא. ולכן, למרות שהיית אך בת שבועיים וחצי, יצרנו קשר טלפוני עם הגסטרואנטרולוגית המקסימה. כל מה שתיארנו - הפליטות הרבות (מלא להכיר מהו גרפס בכלל עם צ'ופו, מצאתי את עצמי עושה דוקטורט איתך בנושא - לא היה לי מושג איך עוזרים לך לעשות גרפס, אם מניקים במהלכו, כמה זמן מחכים), התקפי בכי במהלך ההנקה, הרגעות במצג מאונך, הצביע על רפלוקס קלאסי. ועדיין, ביחד עם הרופאה קיבלנו החלטה לדחות את מתן לוסק כמה שנוכל. מאז אנחנו בקשר שבועי טלפוני.

אפשר לומר כי המצב השתפר (טפו טפו טפו). את כמעט ולא פולטת יותר. והבכי במהלך ההנקה זניח יחסית. לעומת זאת, התקפי בכי ללא כל סיבה נראית לעין התגברו.

וזה הדבר הכי קשה. הבנתי כי אין משהו קשה יותר בשבילי מלהחזיק בידי שעה אחר שעה ילד שלי בוכה, ללא כל אפשרות לסייע לו. חוסר האונים כל כך גבוה שאני כמעט ונשברת.

עד לאחרונה ממש כמעט בכל טיטול שלך היה קאקי. אפילו דאגנו אם כמויות כאלה של קאקי נורמליות (מסתבר שכן). דאגנו גם לעצמת היציאות שהיו מרעידות את גופך הקטן - מי היה מאמין שמשהו יצא בלחץ כזה ממך. בימיך הראשונים מצאנו את עצמנו רצים בין החדר לשירותים, לשטוף את הטוסיק, ובחזרה, בתפילה מתמדת שלא תעשי קאקי בדרך עלינו. כך גם נולד הביטוי העדין של צ'ופו: "יש לך עוד קאקי, גברת?". בכל פעם שמחליפים לך טיטול, מחכים כמה דקות לפני ההחלפה לוודא אם לא תעשי עוד קאקי.

אך בימים האחרונים, למרות שכמות הקאקי עדיין רבה, את יותר ויותר סובלת מכאבי בטן. אם את לא בוכה, את מתפתלת מכאבי בטן. ממש כמו נחש קטן. כשזה מגיע, שום דבר לא עוזר. רק אחרי שתתעלפי לשינה ותישני קצת, תתעוררי, ואז, לפני שאת יונקת, או ממש אחרי המציצות הראשונות, יוצא הבום. ואז עוד. ואז עוד. ורק אז את מוכנה לינוק.

נ.ב. בתמונות את בת 11 ימים...

לבתנו: שפע של מגע

מדהים עד כמה עמוק נטויות בנו מוסכמות חברתיות מסוימות, לא משנה כמה מוזרות יהיו.

למרות כל מה שאני מאמינה בו, חיה ונושמת אותו בשלוש השנים האחרונות, לקח לי כמה ימים עד שהצלחתי לנער את עצמי (היטב, אני חייבת להודות) ולהזכיר לעצמי כמה חשוב המגע, כמה את זקוקה לו, וכמה שטותית האמונה כי "תתרגלי לידיים" (מי בכלל חשב על כך - הרי לא כל מבוגר שפוי, כל מה שמחפש הוא שמישהו יחבק אותו..?). מאז את כמעט כל הזמן עלי. או על אבא. אני מניחה אותך בעריסה או במיטתך, אך אם את מביעה רצון קלוש להשאר עלי, זרועותיי פתוחות בברכה. ואת רוצה בכך הרבה.

למודת נסיון מצ'ופו, כבר מרגעים הראשונים שלך בעולם הזה, בכל הזדמנות אפשרית אני מקרבת את גופי אליך. מאפשרת לך ללטף את פניי בידייך או ברגלייך. מלטפת אותך ללא סוף. מנשקת אותך בכל הגוף. וגם צ'ופו מצטרף בשמחה. כל כך הרבה את לומדת ממגע זה. כל כך הרבה בטחון הוא יכול לקנות לך.

ואני גם שרה לך. שלא כמו עם צ'ופו, אז חששתי שאני עלולה לגרום לו נזק של ממש עם הזיופים שלי, הפעם אני שרה מבלי להניד עפעף. ואני כבר מרגישה כי את מזהה את קולי.

נ.ב. בתמונות את בת 11 ימים.

לבתנו: התנוחה האהובה עליך בחודשך הראשון

שכחתי כמה אני אוהבת את התנוחה הזו.

קרוב קרוב לליבי, נשימותיך קרובות לאוזניי, ראשך על בית החזה שלי, פניך חפורות בצווארי. אני מריחה אותך, נושמת אותך, מתכרבלת בחיקך.

גם צ'ופו וגם את כל כך אהבתם להיות מוחזקים כך.

רק שהפעם מרגיש לי שתקופה זו עברה כל כך מהר. היום את כבר מעדיפה לשכב בזרועותיי עם בטן צמודה לבטני.

נ.ב. בתמונות את בת 11 ימים.

לבתנו: ועוד קצת על ההנקה

בבדיקה בטיפת חלב לפני כמה ימים, בהיותך חודש, התברר כי את שוקלת כבר 5 ק"ג!

וואו!

מעניין להביט בך יונקת. שמנו לב, אבא ואני, שאינך יונקת כשאת עצובה. אם את בוכה, אין כל סיכוי שתקחי ציצי. לעיתים אפילו תרדמי, ורק אחרי שתתעוררי, תינקי.

וגם כשאת ממש ממש רעבה, אינך מתנפלת על הציצי, כפי שאחיך היה עושה בחינניות רבה. את סוג של מלקקת את הפטמה, ורק אז ניגשת לעבודה. בלי קולות או שירה מיוחדים. לעיתים נדמה לי כאילו את שותה אספרסו בבית קפה. לוגמת כמה לגימות קטנות. נחה. ושוב. ליידי אמיתית.

וצ'ופו, בדרכו המחקה אותך כמעט בכל דבר כעת, התחיל טיפה ליבב לפני שהוא יונק. כך הוא חווה כנראה אותך יונקת. אני מחייכת ומאפשרת לו: "כשתהיה מוכן, תוכל לינוק, מתוקי".

מה שפחות הצחיק אותי הוא שהוא גם ניסה כמה פעמים לסחוט לי את הציצי. ובפעמים אחרות קצת לחץ עליו בכף היד שלו (כאילו נשען עליו). לקח לי קצת זמן להבין שהוא עושה כך כתוצאה של חיקוי.

נ.ב. בתמונות את בת 11 ימים...

לילדינו: עם אביכם

היה רק דבר אחד יותר מדהים מלראות את אביכם כאב לצ'ופו...

והוא - לחוות אותו כאבא של שניכם יחד...

לא הייתי בוחרת באבא אחר בשבילכם...

אני לא מצליחה להבין מה השתנה. חוויתי את השתתפותו המלאה, המעשירה והמבורכת בגידולו של צ'ופו. מעולם לא חשתי כי חסר משהו. ועדיין, איכשהו, אבהותו עתה עוצמתית יותר, מעניקה יותר, מעורבת עוד יותר.

התברכנו כל כך!

נ.ב. בתמונות את בת עשרה ימים...

לילדינו: אמא לשניים

כבר הרבה זמן (ועדיין, לא יותר מחודש.. ולבסוף, עד שסיימתי לכתוב, אכן כבר עבר חודש) אני מתכוונת לשתף אותכם במחשבותיי לגבי מיקומי החדש.

משום מה, המחשבות לא מתגבשות לכדי מילים.

ובינתיים, הזמן עובר, ואם כי המילים עדיין לא לגמרי ברורות, המחשבות כבר הרבה יותר בהירות ומסוימות.

ידעתי כי יהיה לי קשה. לא ידעתי כי הקושי יופיע גם במקום שקונספטואלית היה לי ברור מאוד. ככל שהתקדם המועד בו הייתי אמורה להפוך לאמא לשניים, זכרונות ילדותי, אלה של מקומי שלי כאחות בכורה במשפחת המקור שלי, פקדו אותי בתדירות גבוהה יותר ובעצמה חזקה יותר ויותר. הבנתי כי אינני יכולה לחזור על דרכה של אמא שלי - לא במישור זה לפחות. האמהות שלה זכורה לי תמיד כאחת המחולקת לשני חצאים: חצי שלי, וחצי של אחי. תמיד ניסו להרגיע אותי או אותו, כי כל אחד מאיתנו אהוב מאוד, אך באותה המידה. ההרגשה של ההתחלקות נחרטה עמוק מאוד בתודעתי. פחות או יותר כמו החותמת של "האחות הגדולה" שהושמה עלי.

ובמקרה, או שלא במקרה, אחי ואני מעולם לא היינו קרובים. התחרותיות כל כך חזקה בינינו, שאף היום, אינני מצליחה לגמרי להוציאה ממחשבותיי עלינו.

תמיד ידעתי כי את ילדיי לא אמנה ב"גדול" או "קטן". אך רק לאחרונה גיליתי כי גם האמהות שלי תכוון לא להיות מחולקת אלא שלמה. אני אמא של כל אחד מכם ביחד ובנפרד. לא אחת שמתחלקת לשניים. אלא אחת שקיימת בשביל שניכם, אך בלי התלות של אחת בשניה.

לא ברור לי אם אני מצליחה להסביר את עצמי. לא בטוחה אם בוחרת במילים מדויקות, גם נוכח העייפות, וגם נוכח העובדה כי הבנה זו הרבה יותר מרגישה לי מאשר נאמרת על ידי. בינתיים.

ועדיין, הימים הראשונים היו קשים.

קשים מאוד.

כששואלים אותי: "איך זה להיות אמא לשניים?", אני לא בטוחה שמתכוונים לשמוע את התשובה ששומעים: "נפשית הרבה יותר קשה מפיזית".

רגשות אשם הציפו אותי בערך ביום השני להיות משפחתנו בת ארבע נפשות, אך הגיעו לשיא חדש ביום ראשון שלאחר לידתך. את בת חמישה ימים. אבא חזר לעבוד. ואני עם שניכם. בפעם הראשונה מרגישה את העצמה של לא להיות מסוגלת להיות שם בשבילך, בננו המתוק, ברוב הפעמים שאתה מבקש. למחרת, ביום שני בערב, אתה נסעת, כמדי שבוע, עם אבא לקניות. אנחנו נשארנו בבית. לא הרבה אחרי שנסעתם, הרגשתי ביתר עצמה את העובדה כי לא תמיד אוכל להצטרף לשניכם. ברובד מסוים הוקל לי להשאר לבד איתך, מתוקה שלנו, אך תוך כמה רגעים ספורים התגעגעתי געגועים חזקים מאוד אליך, מתוק שלנו. ואז גם מרגישה אשמה כלפיך, מתוקה שלנו, על כי לא שמחה לגמרי אני להיות לבד איתך. ואז, כעבור כמה ימים, ביום ראשון הבא, עת היית בת 12 ימים, ואבא היה צריך לעזוב לפגישות במרכז הארץ למשך כל היום, מה שפסיכולוגית החליש אותי מאוד, עשיתי כל כך הרבה טעויות כלפי שניכם, שפשוט הרגשתי, פשוטו כמשמעו, כי לעולם לא תרגישו שמחים שוב להיות ילדיי.

ואז הייתי פשוט חייבת לעשות משהו לפני שהייתי מגיעה לאותה הנקודה במדרון החלקלק עליו דהרתי במהירות השיא, שהטיפוס ממנה היה כבר מאוד, מאוד קשה.

החלטתי בכל כוחותיי להפסיק לעשות את מה שתמיד סלדתי ממנו.

להפסיק להרגיש אשמה.

ובמילים אחרות, להפסיק להסתכל על הכל כעל מעשים שנובעים מברירת מחדל. לא יותר "אין מה לעשות. זה המצב. זה מה יש".

למה? פשוט מאוד - בעיני, זה פשוט לא פייר כלפיכם.

אפשר להגיד כי ברמה המעשית לא השתנה דבר. רק נקודת ההסתכלות השתנתה. אפשר לקרוא לזה סמנטיקה. אך בתור אחת שמאמינה שהרוח מכתיב את המעשה, יש בכך שינוי אדיר.

ברור כי אינני יכולה להיות בשני מקומות בבת אחת. ברור כי אתה תהיה מאוכזב לעיתים על כי אינני יכולה להתפנות אליך במהירות הרצויה לך. ברור כי את תצטרכי לחכות לעיתים יותר ממה שאחיך חיכה בזמנו, עד שאתפנה אליך, כיוון שהפניות שלי מוגבלת יותר. ברור כי אבא ואני נצטרך לגרד את הרגעים של לבד, רק שנינו, בארבע ידיים, ולעיתים הם פשוט יסתפקו בחיבוק או בנשיקה. ברור כי הזמן שלי עם עצמי ימדד לעיתים בשניות, בתליית כביסה תחת אור ירח.

ברור כי זו תקופה קשה.

ברור כי הימים הקשים יותר עוד לפנינו.

אך אני מקבלת זאת בהבנה. בהקשבה. בהשלמה.

לא מחפשת אשמים.

לא מנסה לעשות את הבלתי אפשרי.

מנסה, יותר מהרגיל, להתמקד בשלם.

כל רגש שעולה בי הוא לגיטימי, ואני משתדלת לתת לו את מקומו. בין אם מדובר בכעס או בגעגוע.

ומתוך המקום הזה, שלרוב קשה לי להאריך את שהותי בו, ואני מוצאת את עצמי מחפשת את דרכי אליו מדי כמה רגעים ספורים, שוב, ושוב, אני נרגעת. מוותרת על המיותר. על מה שלא באמת חשוב. נושמת למקומי החדש. משתדלת למצוא כל שיחזק אותי. מתרכזת עוד יותר מהרגיל בעכשיו.

ורק אחרי שהנפש שלי מוצאת את שלוותה, מצליחה אט אט גם ההתמודדות המעשית יותר.

אם אני רגועה, כך גם אתם רגועים יותר.

אני משתדלת לזכור את זה.

אני משתדלת לעולם לא להסביר לכם את חולשתי ואת העדר יכולתי למצוא פתרון יצירתי בכך שאני לא רק אמא של מי מכם, אלא גם של השני מכם, וגם הוא זקוק לי.

נ.ב. לא בטוח שזו הייתה כוונתי לפני שבוע, עת התחלתי לכתוב שורות אלה. אך זה מה שיצא לבסוף. בתמונות את בת 9 ימים...

יומנה של אשה פשוטה

בהשראת Beauty That Moves:

היום...

מחוץ לחלון שלי... חושך. שקט. אחרי כמעט חודשיים, סופסוף אפשר לפתוח חלונות בערב ולאוורר את הבית. והבריזה המיוחלת הגיעה. המינוס היחיד שבביתנו הוא קרבתו היחסית לכביש, כך שבצד שאליו פונה חדר השינה וחדר העבודה שלי, לעומת הצד השני, לא כל כך שקט. אך היום הכל נעצר. והבנתי כמה התגעגעתי לשקט זה.

אני חושבת... על משמעות יום זה. איך אפשר לרכז את כל הסליחות ליום אחד? לא חשוב יותר לפזרן לאורך כל הזמן? ולמה בכלל חשוב לבקש סליחה? למי זה חשוב יותר - למבקש או לזה שמבקשים ממנו? לאחרונה הבנתי כי למרות שאינני מאמינה בעליונות המילה על ההרגשה, לי חשוב לשמוע "סליחה", ולו כדי לשים בעצמי את המאורע מאחוריי. האם אפשר לסלוח מבלי להבין?

אני אסירת תודה על... סבא, סבתא ודודה שלי. תמיד היה להם מקום חם ומיוחד בליבי. אך לאחרונה הבנתי כי תפקידם היה כנראה משמעותי עוד יותר, כי נוכח הנסיבות, השפעתם עלי הפכה חזקה בהרבה עקב העדר כה משמעותי של מה שהיה אמור להיות בבסיס בילדותי.

מחדרי הלימודים... הלוואי ולא הייתי לומדת את כל מה שלמדתי לאחרונה על אחת ממערכות יחסים הבסיסיות בחיי. אולי זו שאמורה להיות הבסיסית ביותר, המשמעותית ביותר, אחת שמצמיחה אותי. וכל מה שאני מרגישה הוא שהיא חתכה את כנפיי. האם הייתי יכולה להיות מה שאני היום מבלי שהייתי צריכה לעבור את מה שעברתי?

מהמטבח... לראשונה בחיי, רצוני לבשל גובר על המצג העובדתי המתאפשר. אני מנסה לעשות סיבובים באוויר כדי לאפשר לעצמי לבשל. מממ.. מה זה אומר בעצם? שחס ושלום התחלתי לאהוב לבשל...? שששש....

אני לובשת... מכנס טייץ שחור (רק לחשוב שבתיכון ממש סלדתי מפריט לבוש זה). אחד עם הגומי הרחב של מכנסי הריון, שדי למדתי לאהוב. טוניקה שחורה. רק אחרי שיצאנו לטייל הערב, קלטתי שהתלבשתי בניגוד הגמור ללבן שהייתי אמורה ללבוש היום. האם אוכל אי פעם להיות לא שונה..? או שזה פשוט נתן ביטוי חיצוני למה שהרגשתי מבפנים

אני יוצרת... סליחה. האם יש לי את החומרים הדרושים כדי ליצור אותה? האם הריקנות שאני מרגישה בפנים תגבור על הפצע העמוק שנפתח מחדש? מה מהם יהיה לי להשראה לסלוח? ומה אוכל ליצור בסליחה...?

אני הולכת... אחרי שכולם ישנו, אנסה לפקוח שוב את עיניי העצומות ולהמשיך בשיחה שאינה נגמרת כבר יממה, עם דודתי, למרות ההפסקה בת עשר שנים לערך...

אני קוראת... כמעט הכל, לאחרונה, בראשי תיבות. או בכל מילה, מדי כמה מילים. באין זמן כמעט, זה היותר שאוכל להרשות לעצמי.

אני מקווה... שהעדר הבנה יתגלה לבסוף כאי הבנה. ואז נוכל לגשר עליה. כל כך מקווה לכך. שמעלטה תפציע הדרך. אם כי מתקשה מאוד להאמין בכך.

אני שומעת... כמעט שומעת את עצמי זועקת מרוב כאב. האם מה שלא זוכרים יכול שלא להיות בגלל שלא היה קיים?

ברחבי הבית... לאט לאט נוצרת לה שגרה חדשה. עוד שברירית, כעלה נידף בסתיו, אך בכל זאת שגרתיות דופקת בחלוני.

אחד הדברים האהובים עלי... הטיולים של ארבעתנו יחד. לראות את שניכם שוכבים במיטה. את המבט המתבונן של כל אחד מכם. את אבא שר לכם.

התכניות להמשך השבוע... להתרכז בהנאה מהבילוי עם דודתי, לדמיין עד כמה זה היה יכול להיות נפלא אם היה הוא נגיש יותר, לא לנסות לחשוב כי יעבור עוד כל כך הרבה זמן עד שנתראה שוב...

לבננו: ממלא מגשי קרח במים

כל מה שנחוץ הוא מגשי קרח ריקים, קערה עם מים, מצקת קטנה, וסמרטוט לניגוב המים שנשפכו.

לכאורה, משימה פשוטה. בפועל, נדרשת קואורדינציה גבוהה, דיוק, התאמת יד עין, כדי למלא את כל התבניות עד כמעט למעלה, כך שהמים לא ישפכו.

עוד נדרש לך תרגול רב. בינתיים, כמו גם עם יתר הפעילויות, בהם מעורבים מים, אנחנו לא מצליחים להגיע לאיזון ראוי. אני - בגלל שלא ממש יודעת איך להנחות אותך בכל הקשור בפעילויות אלה, מבלי להשפיע יותר מדי על אהבתך הרבה למים ולכל הדברים הנפלאים שאתה יוזם בהקשרם. אתה - כי במיוחד בתקופה אחרונה, מסיבות ברורות מאוד, אינך מרוכז כהרגלך, ובמקום עבודה שלווה ומאוזנת, לרוב את נחפז וחסר סבלנות. אני מקווה שכל זה זמני...

לבתנו: יתרונות נשיותך

לא היה אכפת לנו אם תהיה בת או בן. ובכל זאת, אני חייבת להודות שכשנודע לנו על זהותך הנשית, אחד הדברים הראשונים שעלו לי בראש היו: "איזה מזל שאין צורך בברית!".

למרות שאני אוהבת את האישיות שפרחה לה באחיך, לעולם תשאר לי שאלת הדלת המסתובבת: מה היה גדל להיות לולא הייתה נפשו צריכה לעבור את הטראומה הזו בגיל כה רך...

הנה את בת שמונה ימים, ללא קיטוע ברצף התפתחותך...

לבננו: וכך חגגנו את יום הולדתך השלישי

הסמיכות בין יום הולדתך לבין היום בו נולדה אחותך אפשר לך השנה, בפעם הראשונה, באמת לחגוג את יום הולדתך. לא הייתה יכולה להיות המחשה ברורה יותר לפשר היום הזה.

כמה שלא ניסינו להערך מבעוד מועד לקראת החגיגה האינטימית שלנו בבוקר יום הולדתך, בפועל יצא שהצלחנו לחגוג רק אחרי שהתעוררת משנה הצהרים. לילה לפני אבא ואני פשוט התעלפנו מרוב עייפות, וכל ההכנות עוכבו ונדחו לשעת שנת הצהרים שלך. כל מה שנשאר הוא להדוף את הטלפונים המנדנדים, שלא יקדימו את חגיגותינו.

אני החלטתי כי שום נסיבות מקלות לא חלות במקרנו, ולכן כל סממני החגיגה שלנו יצאו לפועל.

מודה, לא ממש לקחתי בחשבון כי תינוקת בת שבוע לא לגמרי יכולה להתחשב בקרם שצריך להקציף, או בתבניות עוגיות שעוד צריך לרדד. בהתחלה די נלחצתי. אך, למזלי הגדול, ולהפתעתי הגדולה מאוד, אביך התגלה כאופה כשרוני במיוחד. וכך, התבניות תוקתקו במהירות שעוד לא נראתה כמותה, וקרם שמנת מעולם לא היה מוקצף יותר.

כשקמת משנת הצהרים, דאגנו כי תבלה אצל אבא בסטודיו עד שאארגן את השולחן. לא היה צריך להתאמץ יותר מדי בשביל זה. אתה מאוד מאוד אוהב לבלות בסטודיו. ואני בינתיים ארגנתי את טבעת יום ההולדת שלך (birthday ring), על כל התמונות מהשנה שעברה, שאבא הדפיס לפני כן. גם התמונות של השנה הראשונה שלך חיכו בסלסלה (עוד לא הדפסנו את התמונות מהשנה השניה..).

כשנכנסת לבית, היית מהופנט. בשקט וביראת כבוד ניגשת לשולחן והתיישבת במקומך.

הסברנו לך כי היום יום הולדתך, בדיוק כפי שלפני כמה ימים היה יום הולדת של אחותך, וזה היום שבו היא נולדה. ההקשר היה כל כך טבעי, שלא היה צריך להרבות במילים.

כשעברנו על הערכים שהיינו רוצים כי תאמץ, בהתאם לקומפוזיציות השונות שבטבעת יום ההולדת, כמובן, שיותר מכל התעניינת במשפחה עם התינוק. בשקט בשקט הקשבת גם לסיפורים, אותם סיפרנו לנוכח התמונות. התמונה שלך ושל אחותך ביחד ישירות משכה את תשומת ליבך.

אך גולת הכותרת הייתה "העוגה שלך", והנרות, אותן ביקשת לכבות ביחד איתי.

אני כל כך שמחה שזו הדרך שבה בחרנו לחגוג את ימי הולדתך. האווירה הייתה מרגשת ושלווה. אינטימית ומיוחדת. לא הרגיש כי היה חסר משהו, כמו מתנות או בלונים, למשל. ברור כי עם השנים עוד יתווספו אלמנטים שונים לחגיגה, אך אני כל כך שמחה שזה יהיה הבסיס...

לבננו: מה אתה רואה?

לרשימת המשחקים הספונטניים שהמצאנו לעצמנו, הצטרף משחק חדש.

"מה אתה רואה?", נשאלת השאלה. והתשובות ניתנות לפי תורות. "אני רואה משאית". "מה אתה רואה, אבא?" "אני רואה ילד משחק עם ילדה". "ומה אתה רואה?". אנחנו מסגולים לשחק כך שעות. בכל נושא. בכל מקום.

משחק מעולה. המרחיב את אוצר המילים שלך. וגם כזה שניתן לשחק בו בכל מקום אפשרי. בבית. בדרך באוטו. בטיול ברחוב. במהלך ארוחת הבוקר.

אחת הווריאציות האהובות עליך, היא לדפדף בספר האומנות האהוב עליך ולענות על השאלות מתוך הציורים.

נ.ב. בתמונה אחותך בת שמונה ימים... ביום ההולדתך השלוש...

לילדינו: לחלום את החלום

קיץ. חם. חם מאוד.

זה בערך חודשיים מאז שחזרנו אחד לזרועותיה של השניה. בגלגול הזה של החיים. הגלים שוטפים אותנו. אני נתפשת עליו. רק כך אני מוכנה להכנס לים. ולכל מקום סוער אחר. הוא מחבק אותי חזק. בין גל לגל, אנחנו משחקים במעין משחק שכזה. מדמיינים את החיים שיהיו לנו. מדברים עליכם.

אנחנו חולמים.

שש שנים מאוחר יותר.

קיץ. חם. חם מאוד.

זה בערך יומיים מאז שבירכנו את ילדתנו המתוקה לחיקנו. באוטו. בירידות התלולות שליד ביתנו. אני נוהגת. אחרי הפסקה בת כמעט שלוש שנים, הוא במושב לידי. בסל קל שבמושב האחורי ישנה המתוקה שלנו. לידה מביט בה בהתפעלות המתוק שלנו. שתיקה מרגשת. "אתה מאמין שמאחורינו נוסעים עכשיו שני ילדינו?", אני שואלת אותו. הוא מחייך.

ממשיכים לחלום.

ומעת לעת מגלים כי אנו גם חיים את החלום...

לא תמיד מאמינים באמת...

נ.ב. בתמונה את בת שמונה ימים... ביום ההולדת השלוש של אחיך...

לבתנו: הכל יחסי

מדהים כמה הדברים יחסיים...

חשבתי שאת תהיה לי מאוד מאוד קלה, אחרי שהתרגלתי להחזיק את אחיך (הרמתי אותו, כמובן, גם בהריון, ולו לכמה דקות - מעולם לא חשבתי לוותר על תענוג זה)...

הסתבר, כי דווקא אחיך התחיל לפתע להרגיש מאוד מאוד כבד, וגם גדול. מדהים, אה?

למזלי, הרגשה חלפה לה... וכל אחד מכם מרגיש לי כרגע בדיוק מה שהוא אמור להרגיש...

נ.ב. בתמונות את בת שבוע....

לילדינו: האם אתם דומים...?

כולם שואלים אותי, אם אתם דומים.

ואינני יודעת.

אז החלטתי, מדי פעם, לאפשר לכם להביט אחד על השניה בשלבי התפתחות מקבילים שהייתם בהם.

בתמונה למעלה אתה בן 8 ימים...

בתמונות אחרות את בת 6 ימים...

לי נדמה שיש לכם תווי פנים דומים. בנוסף, שניכם נולדתם עם שיער שחור. אך את היית הרבה יותר בהירה, לדעתי.

וראית איזה תנועות מרקדות את עושה בידייך הקטנטנות...?