ריגשת אותנו בשינתך

שנתיים, תשעה חודשים ושלושה ימים...

לא הייתה פעם אחת במשך תקופה מבורכת זו, בה נרדמת בלעדי (מלבד הנסיעות באוטו ובטיסה אחת שהייתה)...

לא הייתה פעם אחת, בה נרדמת ללא השתתפות כלשהי של ההנקה. במשך חודשים רבים בשנה הראשונה לחייך, היית לרוב נרדם לבד, אך אחרי הנקה סמוכה לפני כן. וכך גם במשך תקופה קצרה, כחודש בערך, עד לפני כמה שבועות. מאז חזרת לינוק לפני השינה, ולגמרי או כמעט להרדם על הציצי. אם כי גם עתה לעיתים אתה נרדם לבד, אחרי ההנקה.

ואז הגיע יום שישי האחרון.

עמוסה בעומסים שונים במשך אותו היום, לרבות הרגשה כללית לא כל כך טובה, וגם עייפות שהצטברה, כשחזרנו בסביבות השעה עשר בלילה, מיום הולדת של מיכלי שכנתנו, אחרי שגם נהגתי כל הדרך חזרה מהים, כיוון שהמקום היחיד שלא רעד מבחינתי באוטו היה במושב נהג, כל מה שהצלחתי לעשות, הוא לגרור את עצמי לחדר השינה ולהתעלף לשינה. אבא ואתה, בשיתופה של אמא שלי, עשיתם מקלחת. באיזשהו שלב אבא בא להעיר אותי כדי שאוכל לסייע לך להרדם. כשהתיישבתי עפופה לגמרי על המיטה, אתה הופעת בחדר. "מאמא לא מרגישה טוב?". "כן מתוקי". רגע קצר של דומיה. "מאמה ששששש. תה ואבא בלי מאמא". "אתה רוצה שאחזור לישון, ותרדם היום עם אבא?". חיוך רך על שפתייך.

לא האמנתי למשמע אוזני. גם לא אבא. אני חושבת ששנינו היינו בטוחים שאחרי כמה דקות של נסיון, תקרא לי. אני נרדמתי חזרה בשינה לא עמוקה, תוך כדי הציפייה לקריאתך. מתוך השינה שמעתי אותך הולך לשירותים (קאקי - חשוב, גם בלילה), חוזר בשקט לחדר. אחרי כמה זמן התעוררתי. הדלת לחדר שלך הייתה סגורה. לאט לאט התקרבתי. בעדינות פתחתי את הדלת. אבא ואתה, שכובים בכיוונים הפוכים על מיטה, ישנתם שנת ישרים.

אחד המראות הקסומים יותר שראיתי מאז שהצטרפת אלינו.

לקח לך לא יותר זמן להרדם עם אבא, ממה שלוקח לך איתי.

כל כך התרגשתי. קיימים כל כך הרבה גישות ודרכים בכל הקשור בהורות. אינני מביעה כאן את דעתי עליהם. אני מניחה כי כל בחירה לגיטימית למי שהיא טובה לו. גישתנו כמובן היא יחודית לנו. וככזו, כשאתה הוא המורה שלנו, ואנחנו אך המסייעים בדרכך להתקרב לעצמך, היא מתחזקת כל פעם, בה אנחנו מקבלים סימן ממך כי הסיוע שלנו היה במקומו, כי השיעור שלמדנו יחד קידם אותך בדרכך, כי עבודתנו כצוות העמיקה את ההכרות שלנו עם עצמנו. מעולם לא נקבתי בהגדרות בכל הנוגע להתייחסותנו לשינה, וגם להנקה. לא קראתי לזה פינוק, אוכל, תלות. פשוט זרמנו וניסינו כל הזמן להתאים את עצמנו להרגשות של כולנו בנושא, אפילו יותר לאלה שלא ניתן כל כך להביע במילים, אלא פשוט להרגיש בבטן. מעולם לא עלתה בי המחשבה לא להיות לידך כשאתה מבקש שאשאר איתך עד שתרדם. או לא לאפשר לך לינוק, אלא אם הדבר לא נוח לי באותו הרגע. כמי שהשינה אינה תמיד קלה לה, אני יודעת להעריך את מה שהופך אותה לכזו. החיבוק של אבא, השינה בזרועותיו בדרך כלל משפרת את איכות השינה שלי במידה רבה. כל עוד שהדבר אינו מפריע לו, אני תמיד אודה לו על האפשרות להתכרבל בחיקו. אפשר לומר בדיעבד, כי כך גם פעלתי כלפיך. הרגשתי מיוחדת כמי שבידיה לספק לך מענה חם ונעים לבקשתך. כמי שמקבלת בברכה מענה כזה בעצמה, הערכתי את הזכות שבידי להיות מסוגלת להקל עליך במבוקשך. והרי, זה רק טבעי, שביום שלא לגמרי הייתי יכולה להיות שם לצידך, אתה הושטת לי את היד בחזרה. בדיעבד, לא הייתה למעשה דרך אחרת בידי להראות לך מהי הנתינה האמיתית. כמובן, למזלי הגדול, גם הייתי מוכנה לכך, לא ראיתי בכך פשרה, ויתור או פיתוח תלות, הייתי יכולה לשים את העייפות ואת הרצונות האחרים שלי בצד, כי בעיני הם היו פחות חשובים לי באותו שלב, בו הרגשתי עד כמה הם חשובים לך. אינני יודעת לאן פנינו, מה תביא עלינו ההצטרפות החדשה, ואני רק יכולה לקוות כי תמיד נוכל למצוא את הפתרון המטיב עם כולנו.

ועדיין, ריגשת אותי עד מאוד.

למחרת, וגם אתמול, כשהצענו לך שאבא ישאר איתך עד שתרדם, ביקשת שאהיה זו אני. ללא היסוס, הסכמתי. עד שתבקש אחרת....

וכמובן, כל זה, וגם הרבה דברים אחרים, לא היו מתאפשרים ללא האבא המדהים שלך, ללא בן זוג כה תומך, מבין ומאפשר...

צ'ופו מצלם: חג השבועות

על הטרקטורים בחג השבועות

חג השבועות הוא חג מיוחד מאוד בשבילי.

אבא ואני מצאנו אחד את השניה שוב במוצאי החג.

אולי לכן מה שבאמת רציתי הוא לחגוג את החג רק אנחנו, יחדיו.

גם העומס הגדול של התקופה האחרונה די הכריע אותנו.

אך מה שהיה חשוב לנו עוד הוא לחגוג בחברתם של טרקטורים.

וכך מצאנו את עצמנו בחגיגות הרשמיות בכפר יהושע. מה שלא ידענו הוא שאכן היו אלה חגיגות רשמיות בהחלט - חגיגות 100 שנות התיישבות בעמק יזרעאל. משמעם - מצאנו את עצמנו מוקפים במליוני אנשים. וגם בעשרות טרקטורים.

אני לא זוכרת מתי התחילה אהבתך לטרקטורים באשר הם.

אני מניחה שזה אחד התחביבים שהגנים הגבריים שלך הביאו. אתה רק מריח את נוכחות הטרקטור, סף ההתרגשות ישירות עולה לרמות נשגבות.

כל בקשתי הייתה למצוא כמה טרקטורים שינעימו את החגיגות.

מה שהתגלה לעניינו הוא תצוגת הטרקטורים מקום המדינה עד היום, על כל סוגיהם, מנועיהם, תפקידיהם, שכמובן, כולם הודגמו בשידור חי.

מה לא היה שם - אפילו ריקודים זוגיים של טרקטורים, וגם ריקודי עם.

והחלק הכי מלהיב, הגיע דווקא בסוף המופע.

יכולנו לגשת פיזית לכל המשתתפים ולהתענג עליהם.
אני לא חושבת שהיה טרקטור אחד שפספסת לעלות עליו.

מעניין אם נהגת בטרנטה זו באחד הגלגולים הקודמים שלך.

ההבחנות ישירות נעשו.

טרקטור עם כף, טרקטור בלי כף, טרקטור עם דלת כניסה לתא הנהג, טרקטור עם שרשרת. ועוד רבים אחרים.


"מאמה בואי יש מקום"

"איך אני יכולה לסרב להצעה נדיבה שכזו?" (אנחנו בשבוע ה28 להריון)

ובסוף, כשכבר חשבנו שלא היה יכול להיות משהו שלא התנסינו בו, הגיע מנוף להוביל את האזרחים הוותיקים של נציגי הטרקטורים. מיותר לציין, כי היינו שם עד הקיפול האחרון של השרשרת.
מפה לשם העברנו באתר כחמש שעות וחצי. בין אלפי המבקרים, היינו האחרונים שעזבנו. אפילו הטרקטורים עזבו לפנינו. רק החושך המתקרב הצליח לשכנע אותך להתחיל למצוא את דרכינו בחזרה מהשדה לאוטו היחיד שנשאר בחנייה. ובמילה אחת, היה כל כך כייף!!! חגיגה מושלמת משפחתית אינטימית שלנו...

ל"ג בעומר

את ל"ג בעומר חגגנו השנה עם השכנים החברים המתוקים שלנו.

מעולם לא זלזלתי בשכנות טובה, אך רק מאז שטעמתי מיתרונות השכנות שהובילה גם לחברות, אני עוד יותר מעריכה אותה.

החלק הלא פחות כייפי של המדורה היה באימוץ הקרשים שנשארו בתומה. מסתבר, כי למי שהביא את הקרשים יש קשרים אי אלו באחת הנגריות. כך שהאוצר שאימצנו ישרת אותנו בהרבה פרוייקטים. כמה כייף שכך!...

אצבעותיך על גב כף היד שלי

לעיתים אני טועה אם לעולם אצליח לשחזר את התחושות הפיזיות המלוות את חיינו. כאלה, שכמו הנשימה, הן חלק מאיתנו. שאני מרגישה בהן עתה, באופן תמידי ומוחשי מאוד, גם כשאינן מתרחשות בפועל.

המגע של האצבעות שלך בגב כף היד שלי. כל כך הרבה משמעות בתנועה פשוטה זו. כשאתה יונק. כשאתה נרגע. כשאתה נרדם. כשאתה זקוק לרגע של ליטוף. כשאתה מרגיש כי אני זקוקה לו.

מעין סיכום ביניים בענייני האוכל

כבר הרבה מאוד זמן לא כתבתי על הרגלי האכילה שלך. והאמת, חל בהם שינוי ניכר.

אני מניחה שזו כבר תקופה של כמה חודשים בערך, שאתה אוכל.... בדיוק כמונו. זה קרה כפי שתמיד האמנו שיקרה - בזרימה טבעית לחלוטין. עד כדי כך כי פשוט לא שמנו לב לרגע המהפך. לאט לאט התחלנו להבחין בסממנים החדשים - לפתע הצלחות הקטנות שלך התחילו להיות קטנות מדי בשבילך מרוב התוספות שביקשת; הסכו"מ הקטן שלך לא היה מספיק לך כדי להתמודד עם כמויות האוכל; כמות המאכלים שהיינו רגילים להכין, הייתה מסתיימת בקצב הרבה יותר מהיר; ההוצאות השבועיות שלנו לקניית המצרכים גדלו. והשינוי מהזמן האחרון - במקום לאכול קצת כל כמה שעות, כפי שהיית רגיל לאכול עד לא מזמן, אתה אוכל 4 ארוחות מלאות. ואולי עוד פעמיים משהו קטן בין לבין. לא תמיד.

יצא כי הפעם אנחנו נאלצנו לפגר בקצב התפתחות הדברים ולסגל לעצמנו הרגלים חדשים די במהרה. וזה לא בהכרח פשוט. אנחנו משתדלים לא להציע לך יותר לאכול, אלא אם אנחנו נמצאים באיזושהי מערבולת שעלולה להשכיח ממך את ענייני התאבון. וזה בהחלט קורה. ענייני האוכל הם לא בראש מענייניך. אז, בדיוק כמו אבא שלך, אתה מתחיל להתמוסס באיזשהו שלב - הקול שלך הופך להיות שירי משהו, העיניים זולגות, והסבלנות שלך קצרה מהרגיל. אך אם מדובר ביום רגיל, אנחנו משתדלים לסמוך על האינסטינקטים שלך: אם אתה רעב, אתה תבקש לאכול. או תוציא לעצמך חטיף כלשהו, שתמיד זמינים עבורך בארון.

ענייני התזונה הם אחד הדברים החשובים בשבילי. יותר נכון, הרגלי אכילה. בתור ילדה שגודלה במרדף תמידי אחריה עם כפית גדושה במאכל כלשהו, בהתעלמות מרצונות האמיתיים שלה בנוגע לאוכל, בהקפדה להשאיר צלחת ריקה (מי האדם שחשב על כך באמת?), מה שכמובן הוביל באופן טבעי לגמרי להפרעות אכילה שחלקן נמשכות עד יום זה, מעולם היה ברור לי איך אתנהג במובן זה עם ילדיי. מזל גדול שאבא שלך היה גם הוא באותו קו המחשבה.

ולכן נתנו לך להתפתח בענייני מזון בקצב טבעי ושלך. מעולם לא הערנו הערה אחת על כמות האוכל שנשארה לך בצלחת. מעולם לא לחצנו עליך לאכול, כי כבר הרבה זמן לא אכלת. מעולם לא רדפנו אחריך עם מאכלים כלשהו. מעולם לא ניסינו להאביס אותך בחטיפים מיותרים, דוגמת בייבי ביס, במבה, גמדים ודומים להם. רק לאחרונה הכנסנו לתפריט שלך את החטיפים הפשוטים ברכיביהם (ביסקוויט, קרקר, בייגלה או פירכית), כדי לאפשר לך "לחטוף" משהו קליל בין הארוחות, פשוטו כמשמעו. מעולם לא הגבלנו אותך במאכליך. אם רצית לאכול רק זייתים, או רק מלפפונים חמוצים, אפשרנו זאת. הצענו גם מאכלים אחרים, אך הגבול היחיד שהושם היה בכמות האוכל שהוגשה לך בצלחת. בכלל, אם ביקשת לטעום משהו, גם אם מדובר במשהו חריף או מתוק לחלופין, לכל היותר, ביקשנו ממך לטעום רק קצת, אך אפשרנו לך. שוקולד, למשל, עד היום, אינו חלק מהתפריט הרגיל שלך - פשוט כי הוא לא נמצא ברשותך (כלומר, הוא כן מוסתר בארון, ללא ידיעתך, לטובת ההורים המורעבים שלך, בשעות שאינך זמין בהן). אם אי פעם ביקשת לטעום מהשוקולד, נתנו לך. וכשלפתע תגלה את סודו, אני מניחה, כי נתמודד עם המצב באופן שיתאים לכולנו. תמיד הקפדנו על הטקסיות שבאוכל - הארוחות היו באותן השעות, גם אם אכלת טיפות. האכילה תמיד התבצעה בישיבה לפחות, ואם בבית, תמיד ליד השולחן. עם עריכת שולן, מפיות, כלים יפים. בזמן הארוחות מעולם לא ענינו לפלאפון או לטלפון. תמיד השתדלנו לחכות עד שכולנו מסיימים לאכול כדי לקום מהשולחן. ואם מישהו מאיתנו היה נדרש לקום לפני הזמן, היה מתנצל על כך.

ומה שעוד יותר חשוב.... הצלחנו די בקלות לנטרל את כל ההשפעות החיצוניות המיותרות. וראה לראיה: אתה עדיין יונק, ברמות שינקת לפני "המהפך". פשוט אפשרנו לך להתפתח בקצב שלך, מבלי להשמע להוראות או להערות שלנו או של מישהו אחר. גם אם זה היה כרוך מבחינתנו בהשקטה קצת סוערת לעיתים של ההפרעות.

החריג היחיד שאנחנו קצת יותר אקטיביים בו, הוא שתייה. אינך עוד מקפיד להבחין בצמאון, לכן אתה זקוק לתזכורות תכופות בעניין זה. בשל מזג האוויר החם, אני גם מרשה לעצמי להפעיל טריקים יצירתיים בעניין זה. למשל, גם אני אשתה. לעיתים מאותה הכוס כמו שלך. אנחנו עדיין ממשיכים לקחת איתנו מים לדרך, ולהציע מיץ בבית. אני לא תמיד שלמה עם בחירה זו, כיוון שללא כל ספק, אתה הרבה יותר שותה מיץ ממים. אך אני מרגישה כי ניסוי זה לא מיצה את עצמו.

נ.ב. התמונות מלפני חודש וחצי...

טיול לנחל שופט

לפני כחודש, כשמאיה הציעה על הבוקר לעשות טיול ספונטני לנחל שופט, כמובן, שנענינו בשמחה. כך זה נראה...

החופשיות שלך

אני אוהבת את החופשיות שלך. או... כל כך אוהבת אותה! ומודה, בשקט בשקט מייחסת אותה, בין היתר, גם לאופן גידולך בידינו...

למשל, הפעם היחידה בה נכנענו לצורך לחפש אותך הייתה בפורים הראשון שלך. וגם אז, התחפושת הייתה רק בהוספת זנב וקשת, כל עוד שהסכמת לענוד אותם. תמיד הדבר נראה לנו כאילוץ ולא כבחירה אמיתית שלך, והיה מרגיש לנו נכון יותר לחכות עד הימים, בהם תביע את רצונך בתחפושת. אך מצד שני, נראה לנו טבעי במידה לא פחות מוחשית מזו גם לאפשר לך להסתובב מחופש גם בימים שהם לא פורים. כך למשל, כשלפני כחודשיים (לא מאמינה שזה הזמן שלקח לי להוריד את התמונות האלה מהפלאפון, ולכן גם סליחה על איכות התמונות - אך איך שאני אוהבת אותן) רצית ללכת לטייל בכובע האהוב עליך מארגז התחפושות שלך, חייכתי והתלוותי אליך. הכי אהבתי את מבטך השליו העונה בשקט המאפיין אותך לכל המעירים הציניים באזור. הלוואי הוא ישאר לעד...:)

צ'ופו מצלם: הצב

כן כן. התמזל מזלנו לחוות בשכנות צבים - שניים ליתר הדיוק. הם מגיעים לבקר מתי שליבם (או שזו קליפתם) חפץ בכך. מטיילים בגינה. ומתי שנוח להם - עוזבים לביתם בפארק.

אתה כבר יודע כמעט לזהות ברחשם. יותר נכון, אם אתה שומע רחש כלשהו בגינה, אחת השאלות שאתה שואל היא, האם זה צב. אמא שלי ישירות רצתה לשים את אחד מהם בקופסא. אך אנחנו, כדרכנו וכמנהגנו, סירבנו להצעה נדיבה זו. במקומה, אנחנו מעדיפים להיות להם למארחים...

התמונה האחרונה צולמה על ידי.

מגדלים תותים בחצר

כבר כחודשיים אנחנו מגדלים תותים בחצר. ארבעה אגרטלים. חוויה נהדרת! כמובן, היבול לא היה מספיק לאוהבי תותים שכמונו. אך לא בשל כך התכנסנו כאן...:)

עצם החוויה של גידול של משהו שנהנים מאכילתו מאוחר יותר היא כל כך מעשירה. לחכות ולבדוק אם התותים כבר האדימו. להשקות אותם. להסיר את העלים היבשים. לכסות מהציפורים...

וכמובן, הרגע המיוחל מכל - לגזור את התות הבשל. לרוץ לברז מים שבחצר. לשטוף אותו. ולהנות מאכילתו.

שלא יהיו טעויות - אתה מוכן להראות את התות אך ורק בשביל הצילום (בזמן האחרון אתה ממש משתף פעולה עם הצילום, אם אני מבקשת ממך משהו, אתה מוכן ומזומן לעשות כן). בפועל, אינך מוכן לחלוק את האוצר שלך עם אף אחד אחר!...