שרפרף

לעיתים הדברים הם פשוטים כל כך כי כל מה שנדרש הוא ... לדעת לעבוד עם עץ!

מזל גדול כי אבא שלך יודע! (ואני חייבת ללמוד את זה גם)

את השרפרף הזה הוא בנה ממדף עץ אורן פשוט:
גובה - 23 ס"מ
רוחב - 27 ס"מ
עומק - 24 ס"מ

קצת שיוף. קצת לאקה. ויש לך שרפרף בדיוק בגודל המתאים בשבילך!

אני אמא שרציתי להיות!

במפגש הבית הפתוח אצל תמר חסון השבוע התבקשנו להזכר ברגע מסוים באמהות שלנו, בו היינו שלמות עם עצמנו, עם האמהות שלנו, בו חשבנו על עצמנו: "אני האמא שרציתי להיות". להפתעתי הרבה, התקשתי. ולמזלי הגדול הבנתי כי בשבילי עתה, לא מדובר ברגע מסוים, אלא בשלב ממושך, בו אני מרגישה שלווה לגמרי עם האמהות שלי. יתרה מכן - כשניסיתי להזכר מתי לא הרגשתי כך, לא הצלחתי להעלות בזכרוני רגע כזה. מזל שיש את היומן הזה, בו תוארו גם רגעים כאלה. בזכותו תהיה עד למסע שלי כאמא שלך. מישהי ציינה כי אני בת מזל. ואכן אני מרגישה כך. אני יודעת כי הרי הכל בסופו של דבר רגעי. וכי יכול להיות כי הרגשתי זו תחלוף (אני מקווה שלא). וכי יהיו אתגרים נוספים. צבעים אחרים יתווספו לאמהות שלי. והרי ברור גם כי יש עוד רבדים רבים ומגוונים שאני רוצה כי האמהות שלי תכלול. אך בינתיים, ובלי שום קשר...

אני אמא שרציתי להיות! והרבה מזה בזכותך ובזכות אביך המדהים כל כך!

ועוד משהו קטן - אנחנו המשפחה שתמיד רציתי שתהיה לי!

כששיתפתי את המנחה, היא היא המשיכה לאמת אותי. בין היתר, ביקשה כי אציב את האמהות שלי תחת מטריה מסוימת. הגדרה אחת. שם תואר אחד. שוב השתתקתי. חשבתי וחשבתי וחשבתי. ולפתע יצא לי: ההקשבה. ונדהמתי! אני בהחלט חושבת כי הקשבה אמיתית היא אחד הרכיבים היותר מהותים בהורות. אך רק אתמול הבנתי כי גם האמהות שלי, למזלי הגדול מאוד, מאופיינת בה. וכי כנראה הקשבה היא כה מהותית בשבילי, שכשאני מתבקשת להגדיר את האמהות שלי במילה אחת, זו ההגדרה המתבהרת לי.

אתה בן שנתיים וארבעה חודשים!

אתה בן שנתיים וארבעה חודשים!

אני אוהבת את הרגלים הקטנות שלך! במיוחד כשהן נשענות על ברכיי, כשאתה יונק בשכיבה. אני אוהבת את איך שאתה תמיד משעין אותן על כף רגלי. ומבקש כי אנשק - קודם כל רגל אחת, ואז מיד אחר כך, את הרגל השניה. תוך כדי שאתה יונק. בגמישות אקרובטית מדהימה. אני אוהבת את איך שאנחנו סופרים בנשיקות את האצבעות ברגליים, וגם בידיים. אני אוהבת להתנשק איתך! אני אוהבת את איך שאתה מגיע אלי לפתע, אם אני נחה, למשל, על הספה, ונותן לי נשיקה. ואם אנחנו מתנגשים אחד בשניה, אני אוהבת את איך שאתה מנשק את מה שנפגע אצלי, ואז אני מנשקת את מה שנפגע אצלך. ולכולם שלום. אני אוהבת את איך שאנחנו מחבקים חזק חזק, ואז אתה מודיע באופן חגיגי: "EH KIKIM" ("אין קליקים"), ושתי ידייך פרוסות לצדדים עם כפות הידיים מורמות כלפי מעלה. אני אוהבת את איך שאתה תמיד רוצה במוסיקה לידך - בין אם אתה מדליק רדיו, בין אם אתה שם לעצמך דיסק, ולבין אם אתה פשוט שר לעצמך.

אני אוהבת את איך שאתה אומר WOW ("הרבה") - לאט לאט, מותח את שפתיך לכיוונים המנוגדים בהדגשה ברורה ואיטית. אני אוהבת את איך שאתה אומר NUNU WOW ("קצת הרבה"), ובכך משקף את הנטייה שלנו להגיד הרבה פעמים על הדברים שהם קצת משהו. אני אוהבת את כל סוגי הצחוק שלך - הצחוק המתגלגל, הצחוק הנחנק כמעט (מדגדוגים ומנשיקות), הצחוק של "עשיתי משהו שלא הייתי אמור לעשות", הצחוק של המבוכה.

אני אוהבת את הזמן שאנחנו מעבירים במיטה, כשאתה מתעורר בבוקר - לעיתים אפילו שעה. מתכרבלים, מתנשקים, אתה יונק, זוחל לכל כיוון אפשרי, מתהפך, נעמד, קופץ, ושוב יונק. אני אוהבת את איך שאתה בבוקר (וגם בלילה לפני השינה) מתהלך בנעלי הבית שלי או של אבא. מעין מנהג שכזה. ומתעקש כי אני אשאר שוכבת במיטה. מביא את כל המטבח למיטה שלנו. מכין ארוחת בוקר בכאילו. ואז מביא בגדים שתלבש. אני אוהבת את איך שאתה רץ למקרר פתאום, כשאתה בכלל באמצע משהו אחר, ומוציא לעצמך קוטג', ואז גם צלוחית, מתיישב ליד השולחן שלך ואוכל. אני אוהבת את איך שאתה מרחיק את הזרת שלך מיתר האצבעות, כשאתה מלקק אותן - סימן שממש ממש אהבת את מה שאכלת (איך אתה יודע שבדיוק כך עושה גם אביך?!). אני אוהבת את איך שאתה תמיד מחפש מפית, אחרי שסיימת לאכול, כדי לנגב את הפה ואת הידיים.

אני אוהבת את איך שאתה אוהב שנעשה את הכל ביחד. אני אוהבת את איך שאתה אוהב לטייל - בכל מזג אוויר, ובמיוחד במזג אוויר סוער. אני אוהבת את איך שאתה עוצר ליד כל דבר. מתבונן. חוקר. אני אוהבת את איך שאתה מצפה בכליון עיניים שאבא יחזור הביתה. את איך שאתה רץ לפתוח לו את הדלת, אחוז כולך בשמחה מטורפת. וקופץ עליו. אני אוהבת את איך שאתה אוהב לבשל. אם יש דבר אחד שלעולם לא תסרב לעשותו הוא לבשל משהו. או לאפות. אני אוהבת לראות עד כמה אתה אוהב את הבית שלנו. אני אוהבת את השיער שלך! אני אוהבת את איך שאתה פתאום מגלגל אותו ליד האוזן שלך (איך ידעת בכלל כי בדיוק כך אבא היה מגלגל אותו הרבה הרבה לפני שהצטרפת אלינו?!).

אני אוהבת את איך שאתה מגיב O PA ("עוד פעם"), כשאני מודיעה לך כי עוד מעט אני אלך ללמוד, ואחזור אחרי המקלחת שלך. אני אוהבת את איך שאתה תמיד מתעניין בציצי, אם אני מדברת איתך בפלאפון, כשאני לא לידך. אני אוהבת את איך שאתה אוהב קלמנטינות ומסוגל לאכול עשרות מהן כל יום. אני אוהבת את אוצר המילים המיוחד שלך. מילים שרק אתה היית מבקש להגיד אותן כראשונות (דיבל, אמה, כיס, תיק, עץ, כביש וכו'). אני אוהבת את איך שאתה אוהב את המילים שחוזרות על עצמן - קומקום, כורכום, פלפל. אני אוהבת את הימים שלנו יחד - מלאים, שמחים, מאושרים, מאתגרים, מרתקים, מיוחדים, מקרבים.

אני אוהבת את השמחה שלך. שבך. שבכל הסובב אותך. אני אוהבת את איך שאתה מאבד עשתונות ברגע, אם משהו הפוך ממה שהתכוונת אליו. במיוחד אם לא הבנו את מה שהתכוונת אליו. ואז נרגע באפילו פחות זמן מזה, אם אנחנו מצליחים להבין את כוונתך. אני אוהבת את זה שכל מה שצריך לעיתים הוא להחזיר את הסיטואציה כמה רגעים אחורה, ולחזור עליה לפי התסריט שלך, והכל מסתדר מיד. אני אוהבת את האתגרים שאתה מציב לנו. לעצמך. אני אוהבת להתפעל מכמה קשה עבורך לחיות במאמצים תמידיים להיות מובן. ברור. משתף פעולה. אני אוהבת לראות אותך מתנער מדי פעם ממעטפת זו, כדי למצוא אותה בחזרה. אני אוהבת לראות אותך רץ!

והאמת, יותר מכל, ויותר מבעבר, ואפילו מעכשיו, אני אוהבת להיות אמא שלך. אוהבת לכתוב לך, גם כשעיני נעצמות. גם כשאני לא ממש זוכרת מה כתבתי. גם כשאני יודעת כי אני לא מצליחה להעביר במילים, למרות כל נסיונותיי הכנים, את עוצמת האהבה שלי אליך. את כל מה שאני אוהבת בך. את מה שאני אוהבת בי בזכותך. בנו. את זה שאני אוהבת אותך - באשר אתה. את זה שאני תמיד אוהב אותך. תמיד אהיה שם כשתקרא לי.

ממשיך להתנסות בכחול

איכשהו הצבע הכחול האריך את שהותו אצלנו. יום אחד פיניתי את מגש הביצים הריק מהחלון, ואז חשבתי לעצמי, אולי תהיה מעוניין לנסות את צבע הידיים הכחול על המגש?

כפי שאתה רואה, היית מעוניין מאוד...:)

לוח מודעות

אז הייתי צריכה לוח מודעות - קטן, כזה שאפשר לכסותו בבד (כבר מזמן רציתי לעשות משהו דומה), קליל לביצוע ונוח לשימוש. התלבטתי, התלבטתי - לוחות שעם שמצאתי היו גדולים יותר ממה שהייתי זקוקה לו. ואז אבא שלך סייע לי בהברקתו. השתמשתי בתחתית לסירים משעם, שרכשנו באיקאה. עטפתי אותה בבד, אותו הידקתי מאחוריה בנעצים. קשרתי חוט. ו... לוח מודעות נולד!

פאזל צבעים

פאזל צבעים זה מאפשר לך לתרגל את ההתאמה (matching) של צבעים.

והוא גם מדגים היטב את העקרון הגאוני של המנגנון לבקרה עצמית (control of error). עד כדי כך שאתה אוהב לאתגר את עצמך. אתה מסדר את העיגולים לא דווקא לפי צבעים, עד שנשאר בידך העיגול האחרון. אז אתה מתחיל לשים לב לאיך שסידרת את העיגולים, וזאת כי אתה יודע כי קרתה טעות. לא בגלל שאמרתי לך משהו על כך, אלא כי נשאר בידך עיגול שהצבע שלו שונה מצבע המקום שנשאר בפאזל. וכך לאט לאט, עיגול אחרי עיגול, אתה מסדר את הפאזל נכונה, עד שכל הצבעים מותאמים. מבלי שציינתי מאומה.

ואפרופו הצבעים. כאן המקום הראוי לציין, כי איננו נוקבים כמעט בשמות הצבעים. לא כי אנחנו לא סומכים עליך כי תדע להבדיל ביניהם, אלא כי אנחנו מעוניינים לתת לך להתנסות בחקר הצבעים כמה שאפשר: בלימוד האינטואיטיבי שלך, לפני שנלביש תוויות, שיכולות אך להטעות. למשל, בפאזל זה אין זה נכון להגיד על עיגול אדום כי זה "אדום", מכיוון שלעיגול זה, למשל, יש גבול שחור, ומאחוריו הוא בכלל צבוע בצבע העץ, ועוד לא הזכרנו את הידית. הבדלים אלה הם חשובים מאוד בעיני. ברור כי כל הילדים בסופו של דבר ידעו להבחין בין הצבעים, בין אם ננקוט בטקטיקה זו או אחרת (כמובן, אני לא מתייחסת כאן לעיוורון צבעים). אך אני מאמינה כי כמו בכל דבר חשוב לתת לילד להתנסות לפני להגביל את המושג הנבנה בהבנתו במילים (ובמובן זה, המילים ללא ספק מגבילות), וגם לדייק בתיאור שאנחנו מוסרים לו של העולם. אז אם אתה שואל אותי: "מה זה?", אני עונה לך: "עיגול" (אם כי גם הסבר זה מטעה במובן מסוים, אך לפחות, פחות מאשר בצבעו).

מלקחיים-2

פעילות זו משלבת בין השימוש במלקחיים (tongs) לבין "התאמה של אחד לאחד" (one to one correspondence).

ונקודת עניין נוספת לפעילות (point of interest) היא בשימוש באגוזי פקאן שאספנו מאחד העצים שלנו.

מעבירים את כל הפקאנים אחד אחד לתוך מגש קרח, ואז אוספים אותם בחזרה לקערה.

השחלת חרוזים-3

אתה מסוגל להתמודד היום עם מספר די גדול של חרוזים (אחרי שתרגלת את השחלת חרוזים-1, השחלת חרוזים-2) (stringing).

מדהים כמה מיומנויות חשובות מפתחת פעילות בסיסית זו - קשר יד-עין, מוטוריקה עדינה, ריכוז, אחזקה נכונה לקראת אחזקת כלי הכתיבה.

הטבעת בקצה השרוך (אורך השרוך הוא אחת מנקודת העניין של פעילות זו) מונעת מהחרוזים ליפול מהשרוך.

את תחילת השרוך הקשחתי בסלוטייפ.

ואחרי שכל החרוזים מושחלים על השרוך, אתה מוריד אותם אחד אחד בחזרה לסלסלה.

העברה בכף

העברה בכף (spooning) מסייעת לפיתוח קואורדינציה וריכוז.

וגם מסייעת לפיתוח אחזקה נכונה של כלי הכתיבה.

בינתיים, כפי שאתה רואה בתמונות, אתה מחזיק את הכפית בצורה לא נכונה. האחזקה הנכונה היא כשהאגודל הוא מעל ידית הכפית, וארבעת האצבעות האחרות מתחת לידית הכפית, כאילו היית מחזיק עט. אינני מתקנת אותך. רק מדי פעם מציגה לך את האחזקה הנכונה, מבלי להוסיף מילה.

מעבירים שועית בכף מקערית ימנית לשמאלית. ולאחר מכן, מעבירים בכף ביד אחרת מקערית שמאלית לימנית. אם נשפך, לאט לאט עוצרים הכל, מניחים את הכף, מורידים את הקעריות מהמגש, ובאמצעות אצבע ואגודל מחזירים את הגרגירים אחד אחד לקערית שממנה נפלו.

קצת על הספרים

משהו השתנה בהתייחסותך לספרים. אינך עוד מעוניין בקריאת ספרים שלמים, אך אתה אוהב לקרוא יותר ויותר ספרים. אתה מדפדף בהם, ואנחנו מקריאים את מה שמצליחים להקריא, עד שאתה הופך את העמוד שוב. התלבטתי אם להתעקש איתך לחכות עד שנסיים לקרוא את הכתוב באותו העמוד, אך הגעתי למסקנה כי החופש בקריאה הוא לא פחות חשוב מהקריאה עצמה.

למרות שתמיד קיימים 3-4 ספרים על מדף הספרים שלך, אתה אוהב להוציא בעצמך את הספרים שעל השידה. וכמובן, יש לך ספרים האהובים עליך. כיום הם ספר השירים של ביאליק (מה שלא פעם גורם לי לחשוב על ההיבט האבסולוטי של היופי), ספר משחקי אצבעות "סבתא בישלה דייסה", ו"חלומות מתוקים" - אוסף שירים, שאתה מאוד אוהב לשיר ביחד איתנו.

ואני, כמו תמיד, בחיפושים מתמידים אחרי ספרי ילדים טובים (שלא להזכיר ספרי ילדים טובים גם ברוסית). כאלה שיתבססו על מציאות, עם איורים יפים, מציאותיים וסיפורים מהחיים, שפה יפה ואינה ריקנית מתוכן. אם אגיד שטרם מצאתי רבים כאלה, אגזים. כמעט ולא מצאתי בכלל. אני כל הזמן מתלבטת אם לא להזמין לך ספרים באנגלית ולתרגמם, כפי שכבר עשיתי, אך אינני רוצה לבלבלך עם כיווני הקריאה. התלבטות.

הצילומים מלפני כחודש.

עושים פיפי ביחד

ללא כל ספק, הכי כייף לעשות פיפי ביחד!

מדהים שאפילו בפעולה טריוויאלית שכזו לכל אחד סגנון משלו. ייחודי ובלתי ניתן לתעתיק.

ואם כבר בפיפי מדובר, מעניין כי אתה משתין בעמידה רק בחוץ. בבית, למרות שהשרפרף ניצב ליד האסלה, אתה מעדיף לעשות פיפי בשירותים הקטנים שלך. ומה שאתה לעולם לא מתעייף לשאול הוא אם מאמה, אבא, ועכשיו גם Dede (אבא שלי) עשו פיפי וקאקי, גם אם שאלה זו עולה מספר פעמים ביממה.

התמונות צולמו לפני כמה שבועות ביום של שיר בבאר שבע.

אוהב שוקולד

האם באמת קיים ילד שאינו אוהב שוקולד בכלל?

בכל מקרה, איננו מעוניינים להיות קיצוניים. לא בשום דבר, וכמובן, לא בנושאי אוכל. אם אתה רוצה לטעום משהו, אנחנו מסכימים לכך. הרי ברור, שאם לא, במקום לספק את העניין הרגעי שעלה בך, ניצור משיכה מתוקה עוד יותר למשהו "אסור", ממה שהתכוונה להיות מלכתחילה. בכל מקרה, אנחנו לא מחזיקים שוקולד בבית (לאבא היה קשה מאוד להפרד מההרגל של שתית כוס תה אחר הצהרים עם פרוסה עם נוטלה:), אך אם נחשפים לעוגות שוקולד במקומות אחרים, איננו עומדים בדרכך. למזלנו, אתה לא הכי הכי אוהב שוקולד. לפחות, בינתיים....

פתיחת קופסאות וסגירתן-2

זוהי גרסה מתקדמת בטיפה של פתיחת קופסאות וסגירתן. הפעם יש קופסא בת שני מכסים הנסגרים בהרגה.

הקופסא האהובה עליך - הקופסא העגולה.

כדי לפתוח אותה צריך לתוש בקצות האצבעות את המכסה ולדחוף אותו. אתה לא תמיד מצליח לעשות כן לבדך.

וגם הקופסא המרובעת.

והנה משהו מדהים מבחינתי. לא הצגתי לך את הפעילות הזו, כיוון שאתה מכיר אותה. ועדיין, אחרי כמה חודשי הפסקה, ישירות, איך שהתחלת לעסוק בה, סידרת את כל הקופסאות הפתוחות בשורה מימין לשמאל. כנראה הקונספט הזה כל כך טבוע בך כבר, שאתה עושה אותו אוטומטית.

מקפידים יותר על השגרה

נראה כי נרגעת בימים האחרונים. במרחק של שבוע אני מרגישה כאילו הצלחנו לנחש את עיקר הסיבות לאי השקט הזמני שלך. היה נדמה לי כי כל השינויים והחידושים של התקופה האחרונה לפתע התחילו לתת את אותותיהם עליך (כמו גם שירה רמזה בתגובתה לפוסט הקודם). וכשהתעוררת באחד הלילות אחוז בכי הסטרי, רצת לסלון, כאילו חיפשת משהו, ורק אחרי שראית כי הטריס סגור, הסכמת לחזור, עוד חצי בוכה, למיטה ולהמשיך לישון, אז כבר הבנתי כי כנראה הניחושים שלי נכונים. רק כדי להסביר - הטריס של דלת היציאה מסלון לחצר מהווה חלק חשוב בחייך. הוא באחריותך הבלעדית. אתה היחיד שפותח אותו, וגם סוגר אותו כשאנחנו עוזבים את הבית. כל בוקר שלך מתחיל בטקס פתיחת הטריס. לכך אתה רגיל, וזה מה שחשוב בשבילך. וכשלפתע, העוזרת בטעות פתחה אותו לפני כמה ימים, ואז גם אמא שלי, כמה ימים לפני החלום, זה ערער אותך. וזו רק דוגמא קטנה. אולי היו אנשים שהיו רואים בכך הגזמה. אז הייתי מסבירה להם את חשיבות השמירה על סדר וארגון, במיוחד בסביבתו של ילד הנמצא בעיצומה של תקופת הרגישות לסדר. ועתה, כשהחדש לעיתים משתלט על הישן, עוד יותר חשוב להקפיד על המוכר והידוע. מבחינתך, יכול להיות בהם, לעיתים, עוגן אחיזתך בשפיות. כך גם אנחנו משתדלים יותר ויותר להעביר דברים לאחריותך, תוך כדי שאנחנו מקפידים לשמור יותר על הגבולות הכללים.

ולכן, מה שעשינו הוא זימנו שוב את השגרה המבורכת לחיינו. בזמן האחרון היא קצת התרופפה לנו. בשבוע האחרון הקפדנו לשמור עליה יותר. גם בחנוכה עצמה, עת הרגשנו שהדלקת הנרות מדי ערב, גם אם היא מתבצעת בחברה שמחה ומבורכת, מכבידה עליך. למעשה, היא ההיפך הגמור מהשגרה היומיומית שלנו, בה שמור מקום כבוד לחופש, ואיננו נמצאים כל ערב בחברת חברים. השתדלנו גם להקפיד על שעת התעוררות אחידה פחות או יותר בבוקר (בסביבות 8:00-8:30 בוקר), שעת הליכת לישון לשנת הצהרים (בין 13:30-14:00) ולוחות הזמנים בערב. אנחנו מקפידים גם על לפחות טיול אחד מבהלך היום, לא דווקא בחצר ביתנו. השינוי לא איחר להגיע. אם כי התיאבון עוד לא חזר אליך, מצב רוחך השתפר. הזמן שלוקח לך להרדם התקצר לכמעט רגיל. בלילות אתה עדיין מתעורר, אך פחות. עדיין יונק יותר מהרגיל, אך כבר פחות מלפני שבוע.

מרגיש כי כולנו בדרך הנכונה.

אלו גברת?

אני חושבת שלקח לי בערך שנה לקרב את הפלאפון אליך בכלל. בהתחלה, פשוט הפסקתי לדבר בו. כיוון שלא הייתי מוכנה לדבר בפלאפון כשאתה על ידי, בגלל סיכוני קרינה, ולמעשה, רוב הזמן היית איתי, פשוט חדלתי להשתמש בו. רק בטיולים, כשאתה בעגלה, או כשהיית הולך לישון בלילה. אם עוד היה לי כוח לכך...:)

אך הזמנים התקדמו. אתה גדלת. והרחקתך המוחלטת מפלאפון הפכה לכמעט ובלתי אפשרית. זה לא שאנחנו, או אני בעיקר, מעבירים את כל היום בשיחות במכשיר זה. אך בתור ילד הגדל בבית, משמעו, מעביר את כל זמנו איתנו, אתה בהחלט נחשף למכשיר זה.

והתאהבת בו!

ואנחנו וויתרנו. במקום להלחם בך, אני מעדיפה להנות משיחותיך ההולכות ומתארכות עם אבא או עם הסבים שלך בפלאפון. אני משתדלת תמיד לשים את הפלאפון ברמקול, ובכך לפחות להקטין את הקרינה. וכשהוא אינו בשימוש, המכשיר נעול.

אך אהבתך האמיתית היא אל הגברת המיוחדת, אם כי מונוטונית משהו, אליה אתה מתקשר כל הזמן בטלפון. אז נכון, היא אינה מרתקת במיוחד, ותשובותיה לרוב מסתכמות ב:"חייגת מספר שגוי. אנא הניח את השפופרת וחייג שנית", אך אתה כל כך שמח לשמוע את קולה! אתה מתקשר לגברת בתדירות רבה, מספר לה על כל מה שאירע לך באותו היום, מסייר בין חדרי הבית תוך כדי. מה שבטוח, תמיד אפשר לסמוך עליה כי תענה לך...:)

היית בהופעה הראשונה שלך!

ביום חמישי ביקרת בהופעה החיה הראשונה שלך. כמובן, כבר נחשפת לניגוני מוסיקה חיה - בין אם במרכז עיירתנו, בין אם בפסטיבלים שונים בהם ביקרנו, בין אם בהופעות שונות בבתי קפה. אך ביום חמישי הייתה זו הפעם הראשונה, בה קניתי לשנינו כרטיסים להופעה.

הלכנו לראות את אלי-ענה גלעד, אשה מקסימה, שחוקרת את סגולותיו המרפות של הקול.

כבר יצא לך לשמוע אותה שרה באחד המפגשים של הבית הפתוח אצל תמר. כך שכשגיליתי שהיא מופיעה באחת המסעדות באזור בערב של שירי ערש, החלטתי כי ננסה לבקר בהופעה. וכך מצאנו את עצמנו, ביחד עם איריס ועם אלמה, נוסעות בגשם סוער להופעה.

אני נהניתי מאוד. ונראה לי שגם אתה. ההופעה נמשכה שעה וחצי כמעט, ולבד מכמה משברים קטנים, שנפתרו די בקלות בעזרת הציצי או הגלידה :), הקשבת לכל צליל.

אך רק כשחזרנו הביתה, גיליתי עד כמה באמת הקשבת. כבר בסוף ההופעה, נשכבת על הכריות (האמת, שכך העברת גם חלק ניכר של ההופעה), ופתאום עשית "DUM", תוך כדי שאתה חובט קלות בבית החזה, "TAK", תוך כדי שאתה מוחא כף הפוכה. היה זה אחד השירים שאלי-ענה שרה! וכשחזרנו הביתה, לפתע קמת מהכיסא באמצע ארוחת הערב, ורצת נחוש לסלסלת כלי הנגינה שלך. הוצאת את התוף. ואז, במשך כעשרים דקות לפחות, נתת לאבא ולי הופעה שלמה של כל מה שחזית בו במהלך ההופעה. החזקת את התוף קרוב לפנים שלך, ושרת, בדומה לאלי-ענה "UHHHH". ואז המשכת לשיר. ולתופף. וגם ביקשת כי בין לבין נמחא לך כפיים. הלכת מסביבנו. ניגשת אלינו, הסתובבת בינינו. ממש כמו בהופעה. ואני כמעט בכיתי מהתרגשות!

מהי משפחה?

את הנר האחרון לחנוכה הדלקנו השנה עם סבא וסבתא שלך.

ובין לבין, סבא שלך הזכיר משהו לגבי המשפחה שלי. משהו מוזר לחלוטין, שאינני זוכרת כרגע, אם כי הייתי בטוחה כי מעולם לא קרה במשפחה שלי. כשאמרתי לו כן, הסתבר כי הוא התכוון להורים שלי ולאחי. עניתי: "אה, לא ידעתי כי אתה מתכוון להוריי ולאחי. חשבתי שאתה מדבר על שלושתינו", והצבעתי עלינו. על מה שהוא הגיב בבטחון רב: "הם תמיד יהיו המשפחה שלך".

ואני חשבתי לעצמי - האמנם? ולמעשה, מהי משפחה? האם היא נקבעת על ידי קשר דם - כלומר, משפחה שנולדים לתוכה? האם היא זו שמגדלת אותך? האם היא אחת שאתה בוחר בה? או שבוחרת בך? האם יתכן כי חברים הם המשפחה? האם אפשר להפרד מהמשפחה? או שהיא מלווה אותך מיום לידתך עד יום עזיבתך את העולם הזה? האם המשפחה היא זו שאתה יוצר לעצמך? האם ילדיך תמיד ישארו המשפחה שלך? האם ההרגשה הדדית, או יכולה להתקיים משפחה גם חד צדדית?

אני מודה כי שאלות אלה לא נולדו אתמול. ואולי זה היה טריגר קטן לחלוק אותן איתך. אבא ואני החלטנו כבר מזמן כי כשאנחנו מזכירים "משפחה", אנחנו מתכוונים לשלותנו. אליך, אליו ואלי. איננו מתנערים מהורינו או מאחינו. הם אכן המשפחה, לתוכה נולדנו, ובה גדלנו. ועל כך אנחנו מודים להם. אך זו עובדה, מבחינתו. הם ישארו תמיד הורים ואחים. ואנחנו - המשפחה שלנו.

ואולי בעצם אני כן יודעת את התשובה. לפחות כזו שמתאימה לי. אני חושבת שבשבילי, נולדים לתוך המשפחה (כמובן, גם בוחרים להוולד בה, אך לא לכך אני מתכוונת כרגע), גדלים בה. אך באיזשהו שלב בוחרים במי מעתה יכלל במשפחתך. וכן, אני מקווה שכשתגדל, עדיין תמשיך לבחור בנו כמשפחה שלך...

תיק לנעלי בית

בזכותך, הכרנו אלמנט חדש של חורף - נעלי הבית שלך התחילו להתלוות אלינו לכל ביקורינו בבתים אחרים.

ואני שמחתי - סופסוף אצליח לנסות את אחת מדוגמאות הטלאים שמזמן רציתי לטעום ממנה.

וכך נולד תיק זה:

• בתפירת התיק השמשתי בseam allowance של 1 ס"מ.
• גודל התיק הוא 23,5 ס"מ.
• החלק הקדמי של החלק העליון תפור לפי דוגמת בקתת קורות (log cabin). אני עוד חייבת להשלים הדרכה של שמיכת הטלאים הקייצית שלך, בה השתמשתי באדיבות בדוגמא זו. רק שהפעם, במגמה הכללית שלי ללמוד להשתחרר (ועל כך בנפרד), פשוט זרמתי לפי המתואר בשמיכת טלאים שב-Patchwork Style: 35 Simple Projects for a Cozy and Colorful Life (סוד קטן - אין לי את הספר, אך הצלחתי לפענח את ההוראות בזכות הקריאה המדגמית שב-Amazon). מה שכיף בדוגמא זו הוא שהיא חופשית לגמרי, לא דורשת מדידות וחישובים מוקדמים. רק מספרים, פיסת הבד שממנה מתחילים, וגודל בדוגמא הסופית. בין לבין מאלתרים.
  
• לתפירת התיק התבססתי בהוראות האלה.
  

את הדוגמא מאוד אהבתי, וסביר כי אשתמש בה שוב. אך הפסים המקבילים של התפירה - לא כל כך נעימים למגע, לדעתי. כך שבפעם הבאה, או שאקטין אותם מאוד, או שאותר עליהם.

יצא האמתי די חמוד.

מה שהכי כייף האו שאתה מאוד אוהב אותו! וזה מה שקובע!