על הגשם, על השפה, על התערוכה.. וכמובן, גם על הטוסיק

החורף הגיע! אני לא יודעת אם סימן קריאה פירושו התפלאות או נבהלות, אך הוא בהחלט כאן (או שזה סתיו? או ש.. מה ההבדל בין השניים בארץ?). כמויות הגשם שירדו אצלנו במהלך שלושת הימים האחרונים, משתוות, לדעתי, לכל הפחות, לכמות הגשם שירדה בסך הכל במהלך כל השנה שעברה. מי היה מאמין כי רק ביום חמישי היינו לבושים בגופיות ובשרוול (לפחות חלק מאיתנו:), ובכפכפי אצבע. ואז ברגע אחד הכל התהפך. היינו במגרש המשחקים, ולפתע, ממש כאילו טורנדו קטן, הכל התכסה בעננים שחורים, והתחיל מבול, ברד, רוחות סוערות, ומה לא. מזל גדול כי כמה רגעים לפני כן פגשנו במקרה באורית ובשי, וכך יכולנו להנות מהטרמפ. אתה היית בהלם אמיתי. ואני שוב חשבתי עד כמה מדהימה ההתפתחות שלך (מחשבה שהיא בכלל הפכה למאפיינת מאוד את סוף השבוע האחרון). מבחינתך, כאילו לא חווית גשם מעולם. לבטח לא נשאר בך כל זכרון של מלפני שנה או שנתיים. לעיתים קל לשכוח עד כמה דברים מאוד שגרתיים בשבילנו אינם טריוויאלים כלל עבורך. לנו ברור תוך רגע כי כשיורד גשם, משתדלים שלא להרטב; כשמתחיל להיות קר, מתלבשים חם; כשבחוץ רטוב, מחליפים נעליים כשנכנסים הביתה. מבחינתך - כל דבר קטן שכזה הוא עולם חדש, אירוע חגיגי (ABA AH?) ובכל פעם שאתה מסתגל למשהו, החיים זורמים הלאה ללא כל הודעה מוקדמת, ואתה צריך להסגל מחדש.

הגשם הראשון הרציני שירד השנה, ירד במהלך הסוכות, כשהתארחנו בסוכה של איריס, אלמה וקרלוס. מזג האוויר היה חם, ולכן החלטתי כי בהחלט ניתן לחוות את חווית הגשם במלואה. איך התלהבת! כל הזמן יצאנו מהסוכה, כדי להרטב, ואז חזרנו לתוכה, כדי לתפוש מכסה. הייתה חגיגה גדולה! כבר אז נזכרתי כמה קשה הייתה ההסתגלות שלך לגשם בשנה שעברה, אז לקח לך זמן להבין כי מעתה לא תמיד ניתן לצאת החוצה, כי בחוץ לא תמיד ניתן לזחול בכל הבוץ, שמעתה צריך לשים יותר ויותר בגדים עליך. תהיתי אם כך יהיה גם השנה.

והנה שוב אני מתפעלת. מדהים עד כמה אתה משתנה כל הזמן התפתחותית. ועוד יותר מדהים כמה כוח יש לשפה (מתישהו אני אתפנה לכתוב בהקשר זה על התפתחות הרצון מגיל 18 חודשים, שם הזכרנו זאת לאחרונה). הפעם הסבר קולע ופשוט ממש מסייע, מרגיע רוחות, ואף מספק מענה, ולעיתים גורם להסקת מסקנות עצמאית. למשל, שפותחים את המטריה האהובה עליך, רק כשיורד גשם (כשאין גשם, ניתן להסתובב איתה סגורה); שסוגרים את כל החלונות ואת דלת היציאה לחצר, כשיורד גשם, כדי שהגשם לא יכנס לתוך הבית; שכשיש גשם חזק, ואנחנו צריכים לצאת החוצה, מחכים שהוא ישכח, ורק אז יוצאים; ששמים גרביים ונעלי בית בבית, כדי לשמור על רגליים חמות (ואז, לא מתפלאים שכשיוצאת השמש לרגע, אתה באופן הגיוני ביותר מסיק כי עכשיו חם, ולכן אפשר להוריד את הגרביים ולרוץ יחפים - אמרתי לך כבר שאני אוהבת אותך?:); שמנגבים את הנעליים כשנכנסים הביתה ומורידים אותן, כדי לא ללכלך את הרצפה בבוץ; שכשנותנים נשיקה לאמא או לאבא, הם הופכים להיות הרבה יותר מאושרים (סתאאאם - אז מה אם זה לא קשור לגשם:). כמובן, יש מעידות פה ושום. לקח קצת זמן עד שהפנמת כי בניגוד למה שעשינו בסוכות, בגשם דווקא מחפשים מכסה, ולא רצים לקראת הגשם החוצה (כמובן, עדיין יוצאים להשתכשך בגשם, או בוחנים כל הזמן איך כף היד נרטבת, אחרי שמוציאים אותה דרך דלת היציאה לחצר החוצה - ואז מסתובבים חצי שעה עם כף יד מורמת וחיוך רחב על השפתיים, כדי לא לשכוח את ההרגשה: MAMA EH!).

אז, כפי שאתה כבר מבין בעצמך, עבר עלינו סוף שבוע גשום, אך רווי גילוים והתנסויות חדשות. ביום חמישי בערב נסענו למוסא לאכול ארוחת ערב טעימה ביותר ולהנות מחברה נעימה. אתמול נסענו סופסוף לתערוכה של אלי שמיר במוזיאון תל אביב. וגם בהקשר לביקור זה הרגשנו בשינוי מאיך שהיית לפני זמן לא כל כך ארוך. אחרי הנסיונות הרבים שלנו לבקר במוזיאונים ברומא, בהם, לרוב, ינקת, וינקת וינקת, הייתי בטוחה כי כך יהיה גם הפעם. ואולם, שני דברים היו שונים - ראשית, הפעם אבא שלך לקח אותך להסתובב, בזמן שאני הקשבתי לשיח הגלריה של אלי (היה מרתק! התרגשתי מאוד, ועל כך אני מודה מאוד לאבא שלך). שנית, כשחזרת אלי, ויצאתי לקראתך, לקחת אותי ביד וגררת אותי לשורה הראשונה של הקבוצה (התיאור היותר מדויק - משכת ביד שלי, ואז נעלמת בין כל הרגליים, עד שהגעת למרכז הקבוצה, ואני מאחוריך: "סליחה, הבן שלי עבר קדימה!", תוך כדי שבעל הרגליים בכלל לא מבחין בך לידו), שם התיישבנו. ינקת. ואז הקשבת לאלי. ואז ינקת. ואז... נרדמת! וכך המשכנו להקשיב במשך השעה הבאה. אתה ישן עלי, מחובק, והראש שלך בתוך הצוואר שלי. לא חושבת שהייתה שם מישהי מאושרת יותר ממני.

ואז נסענו לבקר את אדוארדו. היום בושי הגיעה לבקר. ובערב נסענו לקנות לך נעלי בית (התרגשות כשלעצמה! - ושוב, השימוש בשפה בא לידי הביטוי הזוהר: כשרצינו לראות אם נוח לך בנעליים, כל מה שהיינו צריכים לבקש הוא כי תעשה סיבוב עד הקיר ובחזרה. זה בדיוק מה שעשית. בשינוי קטן. בסוף הסיבוב הוספת נשיקה קטנה על השפתיים שלי וחיבוק, ונשיקה ענקית על הלחי של אבא). המשימה הבאה - למצוא לך מגפיים...!

ולא, אני לא עומדת להזכיר כאן את כל הנזילויות שפקדו את ביתנו. ולא את העובדה כי החדר שלך הפך לחצי בריכה. וגם לא כמה אני מפחדת מהמשך החורף. אני בוחרת להאמין לאלה שאומרים, כאילו מבינים, שכך זה בשנה הראשונה בבית החדש. ואחרי שמתקנים את הכל, ביתר השנים פשוט יושבים בחיק ידיים ומחייכים. אני עדיין לא מבינה מדוע לא ניתן לעשות כן גם השנה, אך מילא...

נ.ב. הייתי חייבת לשים את התמונה שלך עם הטוסיק החשוף! היא צולמה אך לפני שבוע בעת שבחנת את הקיבולות השונות של הכלים באמבטיה. מי יתן והטוסיק ישוב לבקר בימים הקרובים ביותר. לחיי הטוסיק!

מצבי רוח

לעיתים כל כך קל לשכוח כי כולנו אנשים של מצבי רוח, או במילים אחרות, כי מצבי רוח הם חלק אינטגרלי של חיינו. של מה שאנחנו.

והרי זה בסדר וטבעי.

מה שלא טבעי הוא כי דווקא בהקשר של האנשים הכי קטנים, אנחנו מקנים למצבי הרוח משקל יתר, או לחלופין, מתעלמים מטבעיותם לחלוטין.

לעיתים אתה פשוט שקט. אתה נשכב על הרצפה, או, מתכרבל בחיקי, או, אם אנחנו, למשל, נמצאים במגרש המשחקים, יכול שעות להתבונן בילדים משחקים. או ברכבים חולפים בכביש.

ואז ישירות יש מי שינסה להדביק לך שלט: "ילד ביישן", או "ילד שקט", או "ילד מפונק", או שיתקדם עוד צעק אחד ויקבע מסמרות "הילד זקוק לחברת ילדים אחרים - את לא רואה שחסר לו?"

וכאן אני מגלה לך סוד אחד גדול ענק - לעיתים, אנשים אלה מצליחים לחדור גם אלי.

הבשורה המשמחת - לעיתים נדירות.

ואז אני משתדלת כמה שיותר להזכר בעובדת חיים פשוטה - אתה בהחלט לא זקוק לשום דבר מעבר למה שיש לך כרגע, אלא שפשוט יש לך, כמו לבטח, גם לאותם המעירים בעצמם, מצבי רוח. ולעיתים בא לך להיות לבד, ולעיתים ביחד, לעיתים אתה קצת יותר חולמני, לעיתים קצת יותר תזוזתי, לעיתים אתה באמת יותר שקט, ולעיתים כל מה שבא לך הוא להניח את הראש המתוק שלך במקום שהכי מזמין באולם- על הכתף או על הברכיים שלי. לכל אלה אין שום הסבר אחר מאשר אחד ופשוט - יש לך מצבי רוח, וזה חלק טבעי מאוד מההתפתחות שלך. אתה מביא אותם לידי ביטוי. והרי טוב שכך!

וגם לי יש מצבי רוח. וגם אני נותנת להם ביטוי. כמו, למשל, היום, עכשיו. אני טיפל'ה יותר עצובה, אני טיפל'ה יותר שקטה. אם תשאל אותי מה גרם לכך, אולי אני אזכיר את החדר שלך שהוצף במים בגלל המבול שירד היום, אחרי שקצת הזנחנו את הטיפול בדלת היציאה, אולי אני אציין כי לא ממש שמחה לחורף הקרב והבא, אולי אני אספר כי טיפל'ה בודד לי, ואולי אני אסתתר מאחורי העובדה כי אתה גדל כל כך מהר. ואולי פשוט בא לי היום להיות קצת מלנכולית. למה? אני לא יודעת. ולמה בכלל אני צריכה לדעת? לא בשביל זה קיימים מצבי הרוח אלא כדי לתת מעוף למשאבי הרוח העולים בנו, לעיתים קצרי מועד, לעיתים חזקים, ולעיתים סתם מעין רוח פרצים קלילה? האם בטבע אנחנו שואלים מהיכן מגיעה הרוח? ומתי תגיע הרוח הבאה? או שאנחנו פשוט בוחרים להתמסר לה, או לחילופין, להסתתר תחת מכסה בטוח עד שתחלוף ותשוב השמש? לעיתים, הרבה יותר חשוב לא לחפש את הסיבות ואת הנימוקים, אלא לקחת צד הצידה, לתת לנשימה לזרום, לנטרל את כל הקולות המעיקים עלינו, ופשוט לחיות. ואולי כל היופי דווקא בכך. דווקא ברגעים האלה של מצבי הרוח הלא צפויים. אולי דווקא אז החיים הם בהתגלמותם. דווקא אז, כשלנו, לכאורה, אין כל שליטה במתרחש בנו. או שדווקא אז, בפועל, אנחנו בוחרים לקחת את השליטה לידינו. ולא לשלוט. והרי למה מצב זה שונה ממצבים אחרים בחיינו, אז אנחנו בוחרים לתת ביטוי חזק למצבים המשמחים בחיינו - כמו, למשל, לריקוד ספונטני זה עם צעיפי משי שרקדנו לפני כמה ימים..?

אתה בן שנתיים וחודשיים!

אתה בן שנתיים וחודשיים!

ואני אוהבת אותך כל כך! בזמן האחרון אני ממש מרגישה כי מעבר לבן הכי מקסים שיכולתי לחלום עליו זכיתי גם בחבר קטן. החמימות שלך, הרגישות שלך, ההקשבה שלך כולן מרגשות אותי כל כך. אני אוהבת את הרגעים הקטנים הרבים שלנו, בהם שנינו מתחבקים ומלטפים ומתכרבלים וצוחקים. אני כל כך אוהבת את הצחוק שלך! אני אוהבת את איך שאתה מתכווץ כולך בציפיה ש"אנשוך" אותך בנשיקות קטנות (משחק קטן כזה שלנו), מתגלגל מצחוק, וכמעט ללא נשימה צוהל: "MAMA O PA" ("עוד פעם", "O PA" זה גם "נופל/נשפך"). אני אוהבת כל כך שהמשפט הזה הוא הנפוץ ביותר בפיך. אני אוהבת את המשחקים שלנו - למשל, כשאני יונקת ממך, או שאנחנו שרים: "מחי מחי כפיים" (אתה הרבה יותר אוהב את הגרסה ברוסית), ואתה מוחא כפיים מעל הכפיים שלי, ואז שם את הידיים שלי על הראש שלך. אני אוהבת את המילים הראשונות המיוחדות מאוד שלך - TISH ("כביש"), TIS ("כיס"), KUV ("כרוב"), ETZ ("עץ"), TATA ("בטטה"), IS ("אורז", הרי זה OREZ ברוסית), וכמובן NUNU ("קצת") וWAU ("הרבה"). והמילה הלא פחות אהובה עליך: "הנה!", במיוחד כשהיא מגיעה ברצף כפול או משולש, אחרי שמצאת משהו שחיפשת זמן מה, אז אתה ממש שר: "הנה הנה!". אני חושבת שמילים אלה מעידות הרבה עליך, וכמובן, גם עלינו. אני מקווה שתמיד תמשיך להיות מיוחד בקסם שלך.

אני אוהבת את איך שאתה מתבונן מסביבך בכל המתרחש מסביבך. אני כל כך אסירת תודה על כך כי שנינו, אבא שלך ואני, מוקירים את חשיבות ההתבוננות התמימה הזו, ואיננו מפריעים לך. אולי היו הורים שהיו חושבים כי ילד שמתבונן בשתיקה מסוקרנת בילדים המשחקים במגרש המשחקים, פשוט זועק לחברתם. וישירות היו מכוונים אותו לשחק איתם. ואנחנו מקורים את עצם היצר של הסקרנות. לוקחים צד הצידה ומאפשרים לך להתבונן כמה שלבך יחפוץ בכך. אני מקווה כי תמיד נצליח להגן על הסקרנות שלך ונאפשר לך להיות במקום שלך, כמה זמן שתצטרך לכך.

אני אוהבת שאתה מוצא לעצמך תמיד עיסוקים, ולו בדברים הכי שגרתיים שיש. שוטף את הכלים, את השירותים שלך, משקה את הצמחים, מסדר את המפיות, בא לעשות כביסה, ועוד, ועוד, ועוד. אני אוהבת שכשאתה זקוק לכך, אתה לוקח רגע לנוח. נשכב על הרצפה (או על פוף, אם אנחנו בבית), ופשוט נח, כשהלחי שלך צמודה לאדמה. אני אוהבת להניק אותך: "MAMA ZE TZIZI", ומצביע על הציצי שממנו אתה רוצה לינוק! אני אוהבת את זה שאתה אוהב לינוק.

אני אוהבת את איך שאתה רץ למערכת הקטנה שלך ושם לעצמך דיסק. מוציא לשון החוצה ומתחיל לשיר. וכמובן, לרקוד עם ידיים למעלה. אני אוהבת את שמחת החיים שלך. אני אוהבת את איך שאתה רץ כשאתה שמח אל משהו: "UHHHHHH", וידיים למטה, פרוסות לצידי הגוף, כמו סופרמן קטן. אני אוהבת את איך שאתה מטה את הראש שלך באלכסון הצידה כשאתה רוצה להדגיש משהו שאתה אומר, ותמיד מחייך. אני אוהבת את איך שאתה בטוח שאבא עובד בשיפוצים. אני אוהבת את איך שאתה בטוח שכל פעם שאני מדברת בפלאפון, אני מדברת עם אבא. אני אוהבת את איך שאתה מפריח לכיווני נשיקה, כל פעם שאני אומרת לך שאני אוהבת אותך, ואני משתדלת להגיד לך זאת בכל פעם שאני מרגישה את הרגש הזה עולה בי. פעם הכרתי מישהי שאמרה כי הבן שלה בן קצת יותר משנה לא אוהב להתנשק. אני זוכרת איך עוד אז התפלאתי - איזה ילד לא אוהב להתנשק?! היום אני יודעת כי זהו ילד, שגם אותו לא מנשקים הרבה. אולי זו גם הסיבה שאתה אוהב להתנשק, כי אנחנו מנשקים אותך בכל הזדמנות אפשרית. ואיך שאני אוהבת את הנשיקות הצרפתיות שלך! אני אוהבת שאם אנחנו מקבלים מכות כפולות - נגיד, המצח שלך מתנגד בשלי, אנחנו מנשקים כל אחד את השניה כדי לרכך את המכה.

אני אוהבת את הארוחות המשותפות שלנו - הכל מתנהל בטקסיות אינטימית. אתה ואבא מכינים יחד את ארוחת הערב (אני בדרך כלל זוכה ברגעים אלה לכמה רגעים שלי עם עצמי), ואז אתה בא לקרוא לי. כולם מתיישבים ליד השולחן, אך לא מתחילים לאכול עד שלכולם יש אוכל בצלחות. וכמובן, בכל פעם שמישהו זקוק לשים משהו נוסף, יוצאים להפסקה וחוזרים ביחד לאכול שוב. אני אוהבת את איך שאתה קורא לנו ברצף: "MAMAABA". אני אוהבת את הערבים של כולנו יחד. אתמול ישבנו בסלון - אתה ואבא שיחקתם במטבח שלך, אני ניסיתי לסרוג. הקסם פשוט היה שם. הלוואי ותמיד יהיה.

עובדים בגינה

כמעט כל יום אנחנו עושים משהו בגינה.

ואיך שאתה שמח לכך.

בנוסף לקצת פרחים ליופי, שתלנו גם כמה שתילים במיני גינה אורגנית שלנו: כרוב אדום, צנונית, גזר, חסה, בצל ירוק, פטרוזיליה, שמיר.

נחזיק אצבעות - נראה מה יצא. בינתיים, אתה כל יום הולך לאדניות לבדוק מה מצב השתילים. וכמובן, מחליט שחייבים להשקות אותם. ואת הפרחים.

בביתנו אני אוהבת: ירוק עושה לי תיאבון

זה מה שאני רואה ממקומי ליד שולחן האוכל...

בביתנו אני אוהבת: הנדידה

מסלולי הנדידה עוברים בדיוק מעל הבית שלנו (כמובן, הכל מתוכנן מראש).

לדעתי, אלה הם השקנאים.. אותם ראינו לפתע בוקר אחד, עת אכלנו ארוחת הבוקר במרפסת שלנו...

בביתנו אני אוהבת: השביל

זוהי חלקת השביל אותה אני רואה מפינת העבודה שלי.

ואלה הם שני האנשים שאני הכי אוהבת ביקום כולו מתהלכים להם בשביל זה...

בביתנו אני אוהבת: הסלון

כל פעם נוספים פריטים חדשים לביתנו, כמו הכוננית הזו לה חיכינו מ-IKEA. ובעקבותיה גם נתלו סופסוף כל הציורים. כל פעם אנחנו קרובים עוד ועוד לרגע בו אוכל לשתף אותך במה שיצרנו בביתנו. אך בינתיים, ואולי גם בלי קשר, חשבתי שאני אחלוק במקצת ממה שלמדתי לאהוב בביתנו הקט...

והנה - הפינה הראשונה. פינת האירוח בסלון...

ETZ KAKA!

ואי אפשר לסיים את סיפור הגמילה מטיטולים (toilet training) מבלי להזכיר את ETZ KAKA.

הייתה זו שעת בריכה בסמוך למעברינו לבית. מה שאומר שהיית יחסית זמן קצר ללא טיטול, כך שהרבה דברים עוד היו חדשים. והרי אחת האי בהירויות שעלתה הייתה בנוגע למה עושים בבריכה ומה לא. במילים אחרות, עשית קאקי לתוך הבריכה. אבא שלך, שהיה לצידך בשעה יפה זו, הוציא את הקאקי מהבריכה ו... זרק אותו מתחת לעץ תפוזים בצידה הימנית של התמונה. אני הייתי בבית. כשיצאתי אליכם מאוחר יותר, כל מה שדיברת עליו הוא: "ABA ETZ KAKA!"...:)

מיותר לציין כי במשך כמה וכמה ימים לאחר מכן, כשרצית לעשות קאקי, רצית לעשות אותו בול מתחת לעץ זה....

טיטול? סליחה - מה זה?

חודש ושבועיים בערך לאחר שנפרדת לשלום מהטיטולים, הגיע הזמן לספר את הסיפור במלואו.

היית מוכן להפרד הרבה לפני שזה קרה בפועל. אני חושבת שהיית מוכן כבר לפחות בתחילת אוגוסט (ואולי אף לפני כן, והזכרון שלי מטעה אותי במקצת), אז שמנו לב לכך כי אתה נשאר יבש במהלך השינה. מה שגרם לנו דווקא הפעם לא להקשיב לך עד הסוף ולהוביל אותנו בעקבותיך למה שטוב לך, כפי שאנחנו תמיד משתדלים לעשות, הוא העובדה כי כל האווירה מסביבנו הייתה הפוכה בדיוק לכל מה שממליצים בהקשר לגמילה מטיטולים (toilet training). היינו באמצע בלאגן של השיפוץ, לפני הנסיעה לחו"ל, כל הזמן במתח, בלחץ ובחרדות שונות ומשונות. התכנון היה לחכות עד אחרי שירגעו הרוחות, עד שנגיע לנירוונה, לשקט ולשלווה המיוחלים. השגרה תהיה קבועה. נוכל להשאר בבית מבלי להתרוצץ כל הזמן. תהיה בסביבה מוכרת, רגועה ונינוחה. הכל ייפרס בשקט ויספק לך את רשת הבטחון השקטה הדרושה בדרך כלל למעבר שליו לאולם התחתונים.

אבל... היית מוכן! והשקט עוד היה רחוק!

אחרי שחזרנו מאיטליה, כבר ממש הרגשנו כי במקום לסייע לך, אנחנו מעכבים אותך. ההחלטה הייתה צריכה להעשות. מצד אחד עמדו כל השיקולים שפירטתי. מצד שני, הרגשנו כי אם נחכה עד המעבר, ולמעשה עד שנתארגן בבית, והוא באמת יהפוך לביתנו ולביתך, יעבור חודש וחצי-חודשיים. תקופה ארוכה מאוד למישהו שהיה כבר מוכן לגמילה מלפני חודש. חששנו כי תקופת הרגישות שלך (sensitive period for toileting) תחלוף, ואיתה ההתעניינות שלך והפתיחות שלך ללמוד בקלות. ההחלטה למעשה כבר נעשתה. אתה החלטת! לנו פשוט לקח זמן ליישם זאת.

אז החלטנו לנהוג כהרגלינו. היה ברור לנו כי היית מוכן. סמכנו עליך ויצאנו לדרך.

המעבר היה מתוכנן ליום שלישי. ביום ראשון שבועיים לפני כן, לבשת תחתונים לשנת הצהרים. קיבלת את זה כמובן מעליו. נסיון קצר זה עבר בהצלחה רבה. ולמחרת, ללא שום טקסים מיוחדים, אחרי שחזרנו מ"בית פתוח" אצל תמר, לבשת תחתונים, ויותר לא שמת טיטול. שנת הצהרים עברה בשלום. התכנון היה להשאר בערב בבית, אך הארגונים האחרונים של לפני המעבר הקפיצו אותנו לאוטו. מודה, אני קצת נבהלתי. לא ידעתי איך נצליח להסביר לך כי כדי לעשות פיפי, אתה צריך לבקש שנעצור את האוטו, לצאת ממנו, ורק אז לעשות פיפי. שלא נדבר על הקאקי. הרי מעולם לפני כן לא התבקשת להתאפק. חה! קצרת אמונה שכמוני! מסתבר כי לא רק שאתה יודע להתאפק, אלא אפילו יכול להתאפק די הרבה. ובחזרה לסיפורינו, מזל כי אבא שלך האמין בך קצת יותר ממני. וגם הזכיר לי כי מרגע שהמראנו, אין דרך חזרה. נכנסנו לאוטו. אני הסתובבתי והסברתי לך כי אם תרצה לעשות פיפי, אתה מתבקש להודיע לי על כך. אני אעצור, ואז תוכל לצאת ולהשתין. הסתכלת עלי במעין מבט מבין. לכאורה לפחות. אני לקחתי נשימה ארוכה ויצאנו לדרך. והנה, בדרך חזרה, כשכבר היינו ברחוב שלנו, פתאום נשמע: "PIPI". מזל שנהגתי במהירות איטית. מהר עצרתי את האוטו. עוד יותר מהר עזרנו לך לצאת ממושב הבטיחות. להוריד את המכנסיים. ורק אז שמנו לב למבט התמוה על פניך. מסתבר כי מה שניסית להגיד לנו הוא: "BIBI" למראה מכוניות חונות רבות ברחוב, על פניהן חלפנו. איך צחקנו! אך התרגול היבש עבד. הבנת במה מדובר! במהלך כמה שבועות שלאחר מכן, בכל נסיעה שלנו הזכרתי לך שתודיע לנו על פיפי או על קאקי. וכך עשית. בכל פעם שהתראת (או הזכרת מכונית כלשהי בשדה הראיה שלך:), עצרתי ושאלתי אותך אם אתה רוצה לצאת החוצה. אם הנהנת בהסכמה, כך עשינו. פעם אחת, בנסיעה מתל אביב הביתה, עצרנו לפחות 10 פעמים, כי ביקשת לעשות קאקי, אך לא הצלחת. בכלל שמתי לב כי את הקאקי אתה מעדיף לעשות בבית.

בשני הלילות הראשונים נשארת יבש לחלוטין. אך בכמה לילות לאחר מכן עשית פיפי במיטה. והתעוררת בוכה. כלומר, כשאני הגעתי לחדר, אחרי שקראת לי, ישבת על המיטה ויללת. לא ידעתי אם התעוררת לפני שעשית פיפי או אחרי. הופתעתי, כיוון שכבר כמה שבועות טובים, עוד מלפני שנפרדת מהטיטול, היית נשאר יבש בלילה. אפילו תהיתי אם בכל זאת לא רתמנו את העגלה בטרם מועד (כל הדיבורים על כך כי בדרך כלל הבנים מוכנים לגמילה מטיטולים בגיל הרבה יותר מאוחר מזה שלך ממש לא סייעו לתהיות שלי). אך החלטתי להניח למחשבות התאורטיות ולהביט בך ובמתרחש מסביבך. האם הסיבה לפיפי בלילה איכשהו נעוצה בנו? כמובן, הדבר הראשון שעלה לי בראש הוא השיפוץ והמעבר. אך מכיוון שהייתה זו מפלצת ענקית מדי, החלטתי לתת לה להמשיך להתעופף מעלינו, והמשכתי לחפש. לפתע חשבתי שאמנם במהלך היום, אם אתה רוצה לעשות פיפי, אתה רץ לשירותים, אך בלילה, העפיפות מהשינה אולי מונעת ממך את צלילות הדעת בלזכור להגיע לשירותים, שמא אין גם באזור מי או מה שיזכיר לך זאת. אז החלטתנו להביא את השירותים אליך. החלטה נבונה מאוד, בדיעבד. מאז, ועדיין, גם בשנת הצהרים וגם בשנת הלילה, השירותים הקטנים שלך ליד המיטה. לפני שהלכת לישון, הזכרתי לך בעדינות רכה כי אם תרצה לעשות פיפי בלילה, אתה יכול לעשות אותם לתוך השירותים שלך, שליד המיטה (להזכירך, החלטתי לא לקרוא לסיר "סיר" אלא שירותים, כדי לא לבלבל אותך עם הסירים במטבח). אני עדיין מזכירה לך זאת כמעט בכל פעם שאתה הולך לישון. ההברקה הזו הגיעה אלי אחרי שני לילות בהם התעוררת נעלב מעצמך, שעשית פיפי במיטה. בלילה הראשון אחרי ששמנו את השירותים ליד המיטה שלך, מצאתי אותך כבר לא יושב ממש על המיטה, אלא למרגלותיה, בתוך הפיפי, אז הנחתי כי היית בדרך, אך לא הצלחת להתאפק. מאז קרו רק עוד שלושה לילות, בהם פספסת. לילה אחד היה אחרי שחגגנו לך יום הולדת עם עלמה (ושתית המון לפני השינה - כבר אפרט עוד על זה), לילה שני קרה בלילה הראשון בו ישנת בבית החדש, וזה מובן, והלילה השלישי היה ממש לפני כמה לילות, אחרי שבוע עמוס מאוד בנסיעות, כשאת הלילה למעשה התחלת בשינה באוטו. לכל המקרים האלה יש הסבר הגיוני. כמה פעמים קרה שהתעוררת וקראת לי, ורק אחרי שהגעתי, ניגשת לשירותים שליד המיטה. וכן, היו לילה - שניים, בהם מצאנו פיפי בשירותים בבוקר. אין לכך סיבה אחרת מאשר שעשית אותם במהלך הלילה, מבלי לקרוא לנו.

דבר נוסף שהנהגנו לגבי השינות, הוא שאנחנו מגבילים בעדינות כמובן, את כמות הנוזלים שאתה שותה לפני השינה. בנוסף, למרות שרצינו קצת לשנות את לוחות הזמנים, ולהחליף בין האמבטיה לארוחת הערב, חזרנו בנו. רצינו ליצור הפסקה בין הארוחה, בה אתה שותה, לבין ההליכה לישון. כך לבטח תעשה פיפי במהלך האמבטיה. בינתיים, זה עובד.

כמובן, תמיד לפני השינה, כמו גם לפני הנסיעה, אנחנו שואלים אותך אם אתה רוצה לעשות פיפי. לרוב, אתה דוחה בנימוס את ההצעה. לעיתים זה עוזר לך להזכר. המצאתי פטנט קליל - אני אומרת לך שאני הולכת לעשות פיפי, ואז קורה שאתה מצטרף אלי, למרות שלפני כן לא רצית לעשות פיפי בעצמך. לעיתים צריך להיות יצירתי...:)

המינוס היחיד שמצאנו עד עכשיו הוא כי אתה עוד לא ממש מוריד את המכנסיים בעצמך. לכן, במובן מסוים, אתה זקוק לנו כדי להשתין. ועדיין, למרות הפיתוי לראות את הטוסיק הערום שלך, השתדלנו, לפחות בהתחלה, שתסתובב בליבוש הפורמלי של תחתונים ומכנסיים, כדי שתתרגל לרעיון של להסיר אותם (זוכר שפעם היית מתיישב בתחתונים כדי להשתין?). בזמן האחרון, אחרי שהדבר התבסס, חזרת לרוץ ערום, לשמחתי הרבה. וגם לשמחתך! לאחרונה גם התחלת לנסות להוריד לבד את המכנסיים, ולכן הרבה פעמים אנחנו מוותרים על ליבוש התחתונים, כדי לאפשר לך להתנסות בהורדת המכנסיים.

עשיית הצרכים מחוץ לבית הייתה סיפור כשלעצמו. נתייחס לפיפי בהתחלה. מעולם לא חשבתי לעצמי שאני אצטרך ללמד אותך להשתין. חה! טעיתי. מכיוון שרוב הזמן היית איתי, וגם אבא שלך לכל התשאולים שלי בנידון ענה בתשובה לקונית: "לא צריך לעשות שום דבר. זה משפריץ טבעי", הגעתי למסקנה שפשוט נקפוץ למים. ממש לא רציתי לכוון את הגוף שלך - לדחוף את הטוסיק, או להחזיק אותך בזרועותיך מאחוריך, כפי שראיתי לעיתים עושים אחרים. ידעתי שעם קצת התנסויות ועם הרבה סבלנות, הכל יהיה כהלכה. אז אכן, בהתחלה הסתבכנו - שנינו. אתה בלעשות, ואני בלהסביר לך. מזל שתמיד היה לי בתיק זוג מכנסיים ספיר, כי הם תמיד נרטבו. ואז, ביום בהיר אחד, מבלי להתכוון, כשרצית לעשות פיפי, פשוט זרקתי לך: "תכוון לשם", והצבעתי לנקודה במרחק מה ממך. וזה מה שעשית! פשוט כיוונת, כאילו מתמיד ידעת לכוון! מדהים! מאז למדת גם כי צריך שהמקום שאליו משתינים יהיה בשיפוע מתחת למקום עליו עומדים, אחרת נרטבים; כי אחרי שמשתינים צריך להחזיק קצת את הבולבול עד שהטיפות ייפסקו; תורה שלמה. תמיד אמרתי לך כי עושים פיפי בצד. לא רציתי לבלבל אותך ב"ליד העץ" כדי שלפתע לא תתקע במקום, בו לא יהיו עצים. כמובן - היו קצת בלבולים, בהם ניסית לעשות פיפי גם בצד.. הסלון.. או בצד המטבח. וגם עשית. עד שהבנת כי כך נוהגים בחוץ, ואלא בבית משתינים בשירותים. ואם אתה זקוק לעשות פיפי, כשאנחנו נמצאים במקום ציבורי סגור, המצאנו פטנט נוסף של לעלות על הפח ואז להשתין לתוך האסלה, או אם לא ניתן להזיז את הפח, אז אתה נעמד על האסלה עצמה, ואני מחזיקה אותך מאחוריך בזרועותיך. בכל מקרה, בבתים, אנחנו תמיד נוהגים להראות לך איפה השירותים כדי שתדע (טיפ זה, כמדומני למדתי מאיריס במדיסון - תודה רבה!).

עם קאקי היה קצת יותר מבלבל. לא רציתי להרים אותך על הידיים. ואז, מזל שדיברתי עם שאגה (כמו שתמיד מתמזל מזלי כשאני זוכה לדבר איתה), ולמדתי כי הכי קל הוא פשוט לתת לך ידיים מקדימה, וכך אתה נשען לאחור. עד שתלמד לכרוע בעצמך. וכך עשינו. היה גם חוסר וודאות לגבי מדוע יכולים לעשות פיפי בחצר, ובשביל קאקי חייבים להכנס הביתה. ואם יוצא לך לעשות קאקי בחוץ, תמיר מרימים אותו אחר כך וזורקים לפח. לאט לאט גם התחלת לנגב בנייר טואלט, כך שהיום אתה לא משתמש גם במגבונים לחים. ולאחרונה ממש התחלת לבקש כי נסגור את הדלת של השירותים כשאתה עושה קאקי. מצחיק - רק קאקי.

כמובן, הכל נעשה בעדינות וברכות, מבלי לתת לך להרגיש ולו פעם אחת כי עשית משהו לא בסדר. תמיד הוצע לך להשתתף בנקיונות של הפספוסים (יש לי סמרטוט רצפה במקום הידוע לך שמשתמשים בו לניגוב הרצפה), או של השירותים שלך אחרי פיפי או קאקי.

וכך, בטבעיות מוחלטת, גם תהליך זה כבר מאחורינו. האם אני מתגעגעת למה שהיה לפני כן? לבטח לא לריח היוצא מהפח (למרות שבאמת לא היה כזה נורא). לבטח כן לעצם הרעיון כי היית קטן יותר. אני כן שמחה כי הצלחת לעבור את ההליך הזה בקצב שלך, בטבעיות ובבטחון ביכולתך.

וגם זכית לבלות קצת עם הסבים

אמא שלי מגיעה מדי שבועיים, ואתה מאוד נהנה מביקוריה.

אך אתמול, לשם השינוי, זכית לבלות קצת גם עם סבא שלך, שגם אותו אתה מאוד אוהב.

רוכב על סוס!

היום חגגנו יום הולדת לאלי...

ובין לבין...

לגמרי במקרה...

זכית לרכב על סוס... בפעם הראשונה בחייך!!!

מיותר לציין, כמה מאושר היית!

על נדודי שינה, על מגב... או שמה על המים?

צהרים בהירים (על אמת - מזג אוויר של אמצע יולי פוקד אותנו כבר שבוע בסוף אוקטובר) אחדים לא הצלחת להרדם בצהרים.

אחרי נסיונות אלה ואחרים להרדם, קמת בהחלטיות מהמיטה וניגשת ישירות...

למחסן הכלים בחצר.

הוצאת את המגב, ואז ניגשת לדלי המים.

מילאת מים בדלי וחזרת למרפסת.

ואז, באופן מדהים ביותר, חזרת על מה שעשיתי כמה ימים קודם לכן.

בדיוק...

עברת עם המגב בכל המקומות הכי נדחקים של המרפסת - גם מתחת לכיסא...

שפכת כל פעם ממש קצת מים...

בשניים - שלושה מקומות...

ואז גרבת מים...

ואחרי שסיימת את הסיבוב הראשון, הבאת עוד קצת מים.

ושוב שפכת - בכל המקומות הרגישים..

היית עסוק בשטיפת המרפסת כשעה...