על ההקשבה, על הסדר, על הריכוז, על התבוננות, על תקופות רגישות, על הפרדת הקונספט הנלמד

בפוסט האחרון נשאלתי על ידי חברתי הטובה מספר שאלות חשובות. חשבתי כי אולי הן השאלות והן התשובות ראויות את מקומן בפוסט מכובד נפרד.

הנה השאלה:

קוראת וקוראת וכל הזמן עולה לי המחשבה/שאלה "איך עושים את זה"??? איך את מצליחה גם לקרוא וללמוד וליישם (!!!) ולכתוב והכי הכי מכל אלה להיות שם כל הזמן במאה אחוז בשבילו? איך את מצליחה אף פעם לא לאבד את הסבלנות? תמיד להבין בדיוק בדיוק מה הוא רוצה וצריך? איך עושים ילד כל כך בטוח ושמח? איך יודעים כל הזמן מה לעשות ואיך? איך מצליחים לפתח בילד סבלנות וריכוז כאלה? איך יודעים מה הם השלבים השונים ואיך ליישם אותם? מתי נפתח חלון הזדמנויות? איך מזהים אותו? ומה נכון לעשות בכל חלון שכזה? וספציפי לכמה מהדברים שקראתי היום - מה החשיבות של הפרדת הצבעים והסדר שלהם? מה החשיבות של סגירת הדלת לחדר? ואם הפעילויות עבודה שלו מכוסות בוילון, איך נראה ונלמד???? (-;

והנה התשובות:

איך עושים את זה"??? איך את מצליחה גם לקרוא וללמוד וליישם (!!!) ולכתוב והכי הכי מכל אלה להיות שם כל הזמן במאה אחוז בשבילו?
לשאול אותי "איך עושים את זה" הוא כמו לשאול אותך: איך את עושה את זה?? גם אמא, גם בת זוג, גם חברה טובה לכולם, במיוחד בשעות הקשות, גם אופה, גם מבשלת, גם תופרת, גם משקיעה כל כך הרבה מאמצים בקואופ, גם אחות, גם בת... אה כן, סליחה, גם בעלת כלב... וגם בחורה פשוט מקסימה ומיוחדת במינה! אני מניחה שכשרוצים מאוד במשהו, מוצאים זמן לעשות אותו, אפשר להגיד על חשבון הדברים האחרים. בכל הזמן הפנוי שלי ולא כל כך פנוי, בין ריצה לשירותים או סתם להחליף חולצה, אני מגניבה קריאה, או כתיבה. מנסה כל הזמן ללמוד מאחרים. לקבל השראה. גם כשאני שמחה, וגם כשאני עצובה. גם כשעיני נעצמות, גם כשאני לא מרגישה טוב, ולפעמים, גם כשאני יודעת שבן הזוג שלי כמעט נרדם בעצמו, ועדיין מחכה שאצטרף אליו. זה חשוב לי מאוד. אני מודה כי אני כל הזמן חושבת. לא מצליחה לנוח במחשבות. אולי זה מה שהופך את היישום ליותר קל. אני מעבדת את מה שאני רוצה להציג, או את מה שאני רוצה להנהיל, בראש, ומוציאה אותו לפעול רק כשהוא כבר אפוי well done.

ואם לנסות לתת תשובה קצת יותר דידקטית, אז בכל שורה ושורה שכתבתי במהלך השנה וחצי האחרונות את יכולה אולי לנסות להבין "איך". ודרך אגב, הכתיבה, למשל, באה על חשבון הקריאה. אני כל הזמן מכה על חטא, כי אינני מספיקה לקרוא את כל מה שהייתי רוצה לקרוא, אפילו לא את הספרים שכבר קיימים על המדף שלי ומסתכלים עלי, כי אני משקיעה די הרבה זמן בבלוג הזה. ואז אני עונה לעצמי, כי הרי הכתיבה כאן מאוד חשובה לי בהרבה מישורים - אולי הרלוונטי ביותר לשיחתנו הוא כי כך גם אני מנסה להבין "איך לעשות זאת". אני משתדלת כל הזמן ללמוד - ובעיקר מההתנסויות שלנו, מהטעויות שלנו, מהמסקנות שלנו. הנסיון לאזן הוא תמידי, יומיומי וקבוע.

איך את מצליחה אף פעם לא לאבד את הסבלנות?
זה קל. אני לא מצליחה! ולפני כמה ימים הייתה דוגמא מצוינת לכך. גם היא, דרך אגב, גרמה לי לחשוב לא מעט, וגם ממנה אני מקווה שלמדתי. אני אכתוב על כך בנפרד.

תמיד להבין בדיוק בדיוק מה הוא רוצה וצריך?
מההיכרות הקצרה שלי איתך ועם הבן המקסים שלך, אני לא חושבת לרגע שאת לא מבינה אותו. ההתבוננות, ההקשבה, הסבלנות, מתן המשקל לרצונות וליכולות שלו, ההקשבה המלאה, ובקצרה - ההסתכלות עליו כעל חבר מכובד במשפחה. אם מיישמים את כל אלה, אני חושבת ברוב רובם של המקרים, אנחנו נבין אותם. כי הרי זה לא קשה בסופו של דבר. כל מה שצריך הוא להקשיב - להם ולא רק לנו. לעיתים, כשאנחנו לא מבינים אותם, לפחות אצלנו שמתי לב לכך, זה קורה כי מה שרציתי שהוא יגיד היה ממש שונה ממה שהוא ניסה להגיד לי בפועל. למשל, שהוא רצה לחתוך סלט (כלומר, דבר שייקח לפחות 45 דקות), ואני עייפה, מותשת, וכל מה שאני רוצה עכשיו הוא כי נאכל זריז, מקלחת, ולישון. או בעת שהיה צריך ללכת לישון, הוא רצה לקום מהמיטה, והצביע כל הזמן על השידה עם הספרים - אני חשבתי שהוא רוצה לקרוא ספרים, וניסיתי להסביר לו בניצוצות הרגועים האחרונים שנשארו בי באותו הרגע, כי הגיע הזמן לישון, ושיוכל לקרוא ספרים אחרי שיתעורר. כל זה, כדי שבסוף בקול נעלב מכל הלב הוא יצליח להתחמק ממני, ירוץ לשידה, ויוציא כדור שנתקע מתחתיה, ילך חצי בוכה לסלסלת הכדורים שבסלון, ישים אותו בסלסלה, יחזור לחדר, יסגור את הדלת, וישכב בחזרה למיטה כדי להרדם. וכן, אני הרגשתי מטומטמת לחלוטין! ולגבי מה שהם צריכים - זה הכי קל: הרבה חום ואהבה, באמת, מכל הלב, ללא כל התנייה וללא כל ציפיה לקבל משהו בחזרה. וגם שנכבד אותם, או במילים אחרות, שנראה אותם - באמת נראה אותם.

איך עושים ילד כל כך בטוח ושמח?
אני לא ממש בטוחה שניתן לתת תשובה לשאלה שכזו. ובכל זאת, אם הייתי צריכה לחשוב על משהו אחד שמגדיר את ההורות שלנו הייתי אומרת כי זהו סדר. כתבתי שוב ושוב על כך. אני חושבת שאנחנו המבוגרים מרבים לזלזל בחשיבות הסדר. והאמת, לא ממש צריך להאמין לגישה מונטסורית כדי להבין עד כמה חשוד לילד קטן הסדר מסביבו. בכל המישורים ממש - בשגרת חיים, סדר בצעצועיו, סדר במנהגים, סדר בבית, סדר בשפה שהוא נחשף אליה, ובמיוחד בדיבור כלפיו, סדר בסביבה שלו, בין אם אנושית, סביבתית או נפשית. החופש יגיע דווקא מתוך הגבול ומתוך הקבוע, והם אלה הנקבעים על ידי הסדר.

איך יודעים כל הזמן מה לעשות ואיך?
לומדים ומתבוננים. כל הזמן. וכל הזמן. אני תמיד מנסה להבחין במה מעניין את צ'ופצ'יק, ואז להבין איך אני יכולה לסייע לו בלחקור את המעניין אותו בצורה הכי פחות מתערבת מבחינתי ועדיין מסייעת לו לעשות כן בסופו של דבר בעצמו. למשל, אם אני רואה שהוא רוצה לפתוח תנור חם (דוגמא ממש מאתמול), במקום להירתע מזה, ולהגיד לו שזה מסוכן, אני זורמת איתו (כי בשבילו, בשלב ההתפתחותי בו הוא נמצא, אפשר לנטרל את הסכנה על ידי נקיטת אמצעי זהירות שהוא מסוגל לעקוב אחריהם). רגע קצר אחרי זה אני רואה שהוא רץ לעבר מגבות מטבח כדי לשים אותן על הידיים, ואז לפתוח את התנור. זה מה שהוא רואה אותנו עושים, וכך למעשה הוא מנסה לשמור על ידיו שלא ייפגעו מהתנור. אני אסייע לו לשים את המגבות על הידיים. אם, למשל, היה מדובר בכפפה, הייתי אולי אפילו מארגנת לו פעילות שקשורה בלשים את הכפפה על היד ולהוריד אותה בעצמו. עד שהוא היה "עומד על רגליים יציבות" בעניין זה. אם, למשל, אני רואה שמה שמעניין אותו הוא אטבי כביסה (גם זו דוגמא מהחיים), אני אנסה לארגן לו פעילות שמפתחת את הכישורים שלו לשים את אטבי כביסה בעצמו. אם אני שמה לב לכך כי כל מה שמדבר אליו כרגע הוא למיין הכל לפי צבעים, אני מחפשת מענה לצורך זה. ויוצרת שוב פעילות כזו. אם אני רואה שהוא מאוד רוצה כרגע לחתוך בשר לשניצלים שאני עומדת להכין, ואני באמת כבר תכננתי את כל השעות הקרובות לפרטי פרטים, אני מחליפה את דעתי, ומאפשרת לו להתמסר לחיתוך הבשר, כי אני מבינה כמה הדבר חשוב לו. אני מקווה שהצלחתי להעביר את רוח הדברים. וכן, לעיתים, לא יודעים. וגם זה בסדר. ואת ההשראה למה אפשר לעשות בכל תחום אני מקבלת מספרים, משוטטויות הרבות בבלוגים השונים, ומהתנסויות שבעצמי חוויתי.

איך מצליחים לפתח בילד סבלנות וריכוז כאלה?
שמירה על יכולת להתרכז, מבחינתי היא עקרון קדוש. מעבר לכל מה שכבר כתבתי, פשוט מנסים להעלם כשהוא עסוק במשהו. וזה בכלל לא משנה במה הוא עסוק. בין אם הוא משחק עכשיו עם מכוניות עץ, לבין אם הוא מנסה לאסוף בלוטים, אני תמיד משתדלת לאפשר לו להתמסר למה שהוא עושה. אם הטלפון מצלצל, אני לא עונה. אם הוא שואל אותי משהו תוך כדי שהוא עסוק במשהו, אני משדלת קודם כל לשתוק, ורק אם הוא מתעקש, אני עונה תשובה קצרה כדי לא להסיח את דעתו ממה שהוא עסוק בו. אם הוא מבקש את עזרתי או מנסה לעשות איתי משהו בתורות, אני מנסה למעט את הנוכחות שלי עד כמה שאפשר. למשל, מציירת רק קו קטן, או מכניסה רק גליל אחד למקום המיועד לו, או מוציאה רק כפית אחת מהמדיח. ואז מציעה לו להמשיך. בעדינות, בלי להאיץ בו או לאלץ אותו. אני משתדלת כל הזמן להיות סבלנית כלפיו, ובכך אני יודעת שאני מקרינה לו כי ניתן להתנהג בסבלנות כלפי האחרים. אם הוא שואל אותי אלף פעמים: "מה?", אני עונה לו. לא צוחקת עליו. לא מדברת כלפיו בגוף שלישי. לא יותר, ממה שאני עושה כלפי אבא שלו, למשל. אם הוא רוצה עוד ועוד לרוץ במעלה השביל, רק כדי לרוץ במהירות האור בחזרה, אני מאפשרת לו. אם הוא רוצה להשקות פרחים למרות שכבר יש בהם מים, אני מאפשרת לו. אני תמיד מתריעה לפני סוף הפעילות ("עוד מעט אנחנו נחזור הביתה"), ואם אמרתי על משהו שעושים אותו בפעם האחרונה, זו אכן תהיה הפעם האחרונה. שוב, הגבול ברור מאוד, גם אם לעיתים צריכים להזכיר אותו. אני מתגברת על המביכות שלי, ומשתדלת גם בחברת אחרים לשמור על העקרונות שאנחנו מקפידים עליהם - אם למשל, צ'ופצ'יק עסוק במשהו, וילד אחר מנסה לקחת לו את הפעילות, אני אגן על הריכוז שלו, כמו גם להיפך. אם אמא שלי לא מאפשרת לו רגע להיות בשקט, כשהוא עובד, והשמירה על הריכוז מבחינתה היא להחמיא לו על כל רגע שהוא נושם, אני מעירה לה. סבלנות וריכוז שניהם דברים נבנים ודורשים הקפדה, הקפדה ושוב, הקדפה.

מתי נפתח חלון הזדמנויות? איך מזהים אותו? ומה נכון לעשות בכל חלון שכזה?
קל מאוד לזהות תקופות רגישות (sensitive periods), האמת - אפשר להגיד שאלה הם הקטעים בהם אוחז בילד סוג של טירוף. טירוף חיובי, כמובן. הוא אינו מסוגל להפסיק את מה שהוא עושה. ואני אפילו לא מתכוונת לתקופות הרגישות הקלאסיות בהכרח (לשפה, לתנועה, לחפצים קטנים, לסדר וכו'). תקופות אלה נמשכות פרק זמן ארוך, לעיתים שנים. מבחינתי, הרבה יותר חשוב להבחין בתקופות רגישות קצרות יותר, שיכולות לעיתים להמשיך אך כמה ימים בלבד. וזה יכול להיות בין להלום בפטיש כל הזמן, לבין לצייר ללא הרף, לבין לעלות במדרגות ולרדת מהן ללא הפסקה. ובאמצע גם לטאטא את המרפסת. אלה הם הרגעים שאם נתפוש אותם בזמן, נוכל לעזור לילד לרכוש מיומנות שכרגע הכי מעניינת אותו, להתקדם לגלות את עצמו, לשכלל את עצמו בתחום שהוא אינו יכול שלא להיות קשור אליו כרגע אינסטינקטיבית. וזה הכי קל שיש. זה מה שהכי מעניין אותו ברגע זה - ולכן כל מה שנציע לו שקשור בתחום זה, ישר יתפוש את תשומת ליבו וימשוך אותו אליו. הייתי אפילו מרחיקה לכת עוד קצת ואומרת שזו מתנה שניתנת לנו בתור המדריכים שלו. אין אנחנו צריכים לשבור את הראש איך לעניין אותו במשהו, אלא להיפך - רק לתפוש מה באמת מעניין אותו, ולהמשיך משם. מה שכן חשוב, כמובן, שכל פעילות שנציע לו תהיה מובנית, פשוטה ובהירה במורכבותה, בעלת הגיון פנימי שיוכל לעקוב אחריו. דבר לא פחות חשוב לזכור הוא כי מה שמעניין את הילד הוא התהליך ולא התוצאה הסופית. והכי חשוב, שפעילות תהיה כזו שהוא יצליח בה. זה אחד הדברים החשובים בעיני - מטרתנו היא לסייע לילד להצליח בכל מה שהוא עושה, ולא בזכות האימונים והעבודה המפרכים, אלא בזכות זה שהצגנו לו לעשות משהו שהוא מסוגל לעשותו במאמץ קליל. ההבחנה דקה, אך כל כך חשובה. אם הוא יצליח במשהו שהוא עושה די על ההתחלה, או לחלופין, המאמץ שידרש לו יהיה לא קשה במיוחד, הוא יחזור לפעילות שוב ושוב. למה? כי כולנו אוהבים לעשות משהו שאנחנו טובים בו. ללא הפסקה. עד שההתעניינות שלנו משתנה.

מה החשיבות של הפרדת הצבעים והסדר שלהם?
אני לא כל כך בטוחה למה התכוונת בשאלתך. בכל זאת, אנסה לענות. חשוב תמיד להפריד את הקונספט הנלמד. אם, למשל, הכוונה שלך להציג מיון לפי צבע, אז כל הפריטים חייבים להיות זהים מלבד צבעם. אחרת, הילד יכול בקלות להתבלבל, כי השוני בין הפריטים לא גלוי לעין. הוא גם יכול להתחיל למיין לפי צורה, למשל. אם את מנסה להציג "גדול" לעומת "קטן", שוב הפריטים חייבים להיות זהים. אחרת המושג עצמו יכול להקשר אצל הילד למשהו שונה מהגודל הפיזי דווקא. ילדים לומדים מהתנסויות עצמן. הלימוד הוא פיזי לגמרי. ולכן הדגש חייב להיות תמיד על כך כי הקונספט שאותו מנסים לאבחן הוא ברור מאוד והוא גם ההבדל היחיד שקיים בין הפריטים. עד שהילד ישים לב אליו וידע להבחין בו. אם התכוונת לגבי הפרדת הצבעים בציור, כתבתי על כך בפירוט כאן. אם זה משהו אחר, תשאלי שוב, ואנסה לענות.

מה החשיבות של סגירת הדלת לחדר?
אני חושבת ששאלתך באה בעקבות התמונה של החדר של צ'ופצ'יק..? כל פעם שהוא הולך לישון, אנחנו סוגרים את הדלת של החדר שלו. זה היה מאז ומתמיד, אך במיוחד שמנו דגש על כך בתקופה, בה הוא רק התחיל לזחול, ואז לפני השינה הוא היה עושה אינספור סיבובים בחדר, עד שכל המרץ שלו הנובע מהסקרנות שלו בסביבתו ומהפרץ הבלתי ניתן לשליטה של היכולת לזוז אז היה נרגע. אז הדלת הסגורה הייתה מסמנת לו שמעתה נשארים בחדר. מעין גבול חיצוני שכזה. גם היום, כשהוא הולך לישון, וסוגרים את הדלת, זה מסמן לו כי מעתה הוא נשאר בחדר עד שהוא נרדם.

ואם הפעילויות עבודה שלו מכוסות בוילון, איך נראה ונלמד????
אני הולכת לכתוב פוסט נפרד על סביבת העבודה החדשה שלו מאז עברנו לבית החדש שלנו. מקווה כי אז הדברים יהיו טיפל'ה יותר ברורים.

מקווה שעניתי מספיק ברור. אולי הייתי מפנה את תשומת לבך, ברשותך, גם לפוסט שכתבתי פעם "איך יכול להיות שאתה מקשיב לי".

תודה רבה על השאלות המצוינות!