יום שישי, 13 בנובמבר 2009

בביתנו אני אוהבת: אות חיים

איך נמדדים החיים?

לעיתים מחשבות משתלטות עלי. במיוחד כשאני פוגשת מקומות שלא מזמן חיו בהם חיים ארוכים ושמחים בעליהם. מסתובבת בחדרי הבתים השותקים, מסתכלת על החפצים הדוממים המסודרים בקפידה על הרהיטים העתיקים. על התמונות של בני הזוג, של הילדים, של הנכדים, של הנינים. דורות שלמים של החיים על המדף. עיניים מחייכות. תווי פנים דומים. חיבוקים. חיוכים. עור חלק לציד של קמטים. כל כך הרבה זכרונות. כלי חרסינה שלעיתים ראו יותר שנים ממני. פמוטי שבת. ספרים מהשנים שלא נכללות יותר ביומנים הדיגיטליים של ימינו. מקצועות שכבר לא קיימים יותר, ולעיתים נדרש סיועו של אבן שושן כדי להבין לפשר מהותם. ציורים בצבעים כה חיים כאילו לא חלפו 70 שנים מאז צויירו. רהיטים שניתן ממש לחוש בתווי הגוף של אלה שישבו עליהם. משקפיים שנשכחו על השידה. כריות רקומות. מפיות קרושה סרוגות בכל מקום. הכל מסודר להפליא. זכרון מחסיר פעימה לחיים שתססו בין הקירות. סיפורים שסופרו. שירים. מעשיות. ודמעות בעיני.

עדויות מרתקות לחיים שנחייו. ההרגשה תמיד היא כי נחייו באושר. כאילו עצב לא היה יכול להשאיר עדויות כה צבעוניות אחריו. ועתה יש רק שקט. דממה. נדמה כי כל מה שסובב אותך לקח אוויר לראיותיו כדי לספר לך על חיי אלה שחיו בו. הוא מוכן לתאר. רק שלא תמיד אפשר כבר לפענח את הסיפורים האלה. לא תמיד נשארו עדויות בעל פה, בשפתינו המוגבלת אנו, של אלה שנשארו בחיים, על החיים שנשארו מאחור. אך החפצים. עשרות קופסאות שקופיות, מסודרות להפליא בארון עץ מלא, עם תוויות לבנות של השנים, בהן צולמו. בכתב יד מדויק של היד שכבר לא תוכל לכתוב. אלבומי תמונות בשחור לבן. צלחת מעוטרת שממנה אכלו רבבות סעודות, כי היא הזכרון האחרון שנשארו לחיים שהשארו אי שם, בטרם העליה לארץ. פיסה סרוגה של צמר, כנראה של הסוודר שתוכנן לאחד הנכדים. רישום של הקתדרלה מימי הילדות של מי שהיה בעת ביצועו בן מאה ואחת שנים. ושקט. אפילו אבק לא מעיז לגעת בקדושת סימני החיים האחרונים האלה של החיים שאט אט יתמוססו גם הם. אל הנצח הבלתי נודע.

ואני אינני מצליחה לעצור אז את שטף המחשבות האופף אותי. מה הטעם? איך הכל עובר כה מהר? למה להתחיל, לשאוף, להגשים, להתחבט, לגדול, לחלום? לחיות...?

התשובה היחידה אולי שתמיד משיגה אותי היא - בשבילך. אין בכך וותרנות יתר, מחיקת הזהות שלי או כל המושגים המיותרים האחרים שמתגנבים לאמת. התשובה היחידה שמספקת אותי כבר שנים היא כי חיי ימדדו במה שאצליח לתרום לך. אני אזין את עצמי כדי להזין אותך. במובן הלא נמדד דווקא של הערכים שיטמעו בך, של האמונה שלך בעצמך, של החום ושל האהבה שיקיפו אותך, של המסורות שיחבקו אותך. של היופי, של היצירתיות, של הפשטות. של היכולת להמריא, להעיז, לעוף. של כל מה שיהיה קבוע בחייך הגדלים והמשתנים. של הבסיס שממנו תצמח.

הטעם היחיד בחיי הוא בהמשך החיים שלך.

ואולי לכן אני כה אוהבת את עץ הברוש הזה שבפתח ביתנו. שהיה כאן הרבה לפני שחשבו עלינו. אולי עוד לפני שחשבו על הורינו. תזכורת למה שנצחי. והרי הוא אות החיים...

2 תגובות:

Miri אמר/ה...

Miri, this is SUCH a beautiful post, I find it so hard to put it into words, but this is fantastic. i am loving this. truly. <3

Miri אמר/ה...

Thank you, my dear! Sometimes, the words are burning inside of my heart until they find some peace being spoken loud. Does it make sense..?:)

Related Posts with Thumbnails