ממשיכים בטירוף

אחרי השקט של יום שבת, נכנסנו שוב למערבולת ארגונית.

ביום ראשון ב-9:00 התייצבנו בהרכב מלא ב"מטבחי יגור" ליעוץ מטבחים. אחרי פגישה של שעתיים, הקפצנו את אבא לעבודה וחזרנו הביתה. נרדמת מייד ורגע אחרי שהתעוררת, היינו כבר בדרך לפגישת יעוץ נוספת ב"Do It". אבא שוב חזר לעבודה אחרי זה, ואתה ואני נסענו לעשות קניות. המקרר הריק שלנו זעק לקבל קצת יחס. שם בילינו כשעתיים, בהן ניצחת על העגלה (מי החליט כי הילדים דווקא אוהבים לשבת בעגלות סופר? אתה כבר הרבה מעבר לשלב הזה - אתה אוהב להסיע אותה... עם כל המצרכים בתוכה. וכמובן - לבד!), כך שההתקדמות הייתה לגמרי בקצב שלך. וגם המצרכים שנוספו לעגלה הושפעו מההחלטות הספונטניות שקיבלת עת עברת בין המדפים השונים. חזרנו הביתה. עזרת להוריד את כל המצרכים הביתה, למרות החום והמרחק מה מהחניה שלנו (לצערי, השכנים שלנו שבדרך כלל מאוד מקפידים על כך שאנחנו לא נעיז להחנות בחניה שלהם, קצת פחות קפדנים כשזה מגיע לחניות של האורחים שלהם בחניה שלנו), בכמה נגלות עם העצירות בדרך, ובהורדה משותפת של חלק מהשקיות (ידית בידך וידית בידי). ואז, כמובן, העיסוק האהוב עליך - פיזור הקניות במקרר ובארונות. כשסיימנו, הלכנו לטייל קצת, כדי טיפל'ה לטעום מהשגרה.

ביום שני ב-8:00 כבר היינו בחזרה בבית. היית שותף חלקי (למזלנו, מורני המלאכית באה לארח לך חברה) לפגישות עם אדריכלית, עם מוסא, עם השכן הקבלן, עם החשמלאי, ועם מי לא. הכל על רקע עבודות השיפוצים הבלתי פוסקות, ומנגנת קידוחים שלווה ברגע (רק שלא יהיה ספק - הרי ברור כי אנוכי אירונית במילים אלה. הרעש שהאיום והנורא של הקידוחים היה כזה שחדר דרך כל הגידים והורידים ועוד משהו הלא מוגדר שיש לנו בתוכנו. כל פעם ניסיתי להרחיק אותך קצת מאזור הרעש, ובכל זאת אין לי מושג איך שרדת זאת). שוב חזרנו מותשים הביתה כדי לאפשר לך לישון את שנת הצהרים. מיד כשהתעוררת יצאנו לדרכים. השארת אותי בטיפול, ובינתיים קפצת עם אבא לרו"ח שלו. חזרת לאסוף אותי ונסענו לצייד הכלים הסנטיריים והשידה למטבח ב"הום סנטר", בחנויות הסמוכות, ואחר כל ב"Ace" שנמצא בקצה השני של העיר. צחקנו עם אבא (מה עוד נשאר חוץ מצלחוק), כי אחרי כל הסיבובים שלנו, אתה לא תרצה לראות עוד ברזים, אסלות, ארונות מטבח ודומיהם. אפילו אם קשה להאמין בכך כרגע - הלא אלה האהבות הבלתי מעוררות שלך.

כך שהיום במחצית הראשונה של היום לפחות, בילינו לנו בשקט בשקט (באמת!) בבית. כדי קצת להחזיר את טעם השגרה לחייך. קצת עסקת בפעילויות, קצת ציירת בצבעי ידיים, קצת פינית את המדיח. אמנם אתה ילד מדהים, מדהים באמת (אני לא יודעת איך אתה מצליח לשרוד את כל הטרטורים האלה באורח רוח שכזה), בכל זאת העומס נותן את אותותיו עליך. מדי פעם אתה מאבד את סבלנותך, שינתך לא מאוד שקטה בלילה, ועינייך קצת אדומות מעייפות. לכן אנחנו משתדלים עד כמה שאפשר תמיד לגוון את הימים העמוסים בקצת רוגע ובשלווה. חשוב לציין גם כי חלק מהשגרה זה גם הגבולות שלה. ברור כי סף הסבלנות שלך נמוך יותר בימים אלה. וברור גם כי אנחנו פחות מקפידים על הדברים הרגילים. אך בכל זאת, אנחנו משתדלים לשמור גם על האישיות ההולכת והגדלה שלך.

רציתי לסיים את הפוסט במילים אלה.

אך בסוף, התעוררת משנת הצהרים שלך בטרם הספקתי לסיים אותו. ועכשיו, בפתח הלילה, הדברים כבר לא כל כך שלווים. עבר עלינו אחר צהרים עמוס נוסף. פגישות בבית עם נגר ועם השכן הקבלן. הרבה החלטות, הפתעות, מושגים חדשים, הכרעות לא מובנות. ואתה גם נפלת ונחתכת בסנטר. אבא ישירות אמר כי זו הפעם האחרונה שאתה מגיע לאתר בנייה. כמובן, מייד הסכמתי איתו. אך רגע אחרי זה הסתכלנו אחד על השניה והבנו כי לא נוכל לעמוד בהבטחה זו. חוץ מאמא שלי, שמשתדלת מאוד לעזור כמה שהיא יכולה במגבלות העבודה שלה, אין מי שיכול לעזור כל כך. ולכן אתה עוד תגיע לאתר הבניה. ולכן גם יהיו פעמים נוספות בהן נאבד קצת עשתונות. גם אתה. וגם אנחנו.

אך בסוף אנחנו נצליח, נכון????

סליחה שאני מסיימת בנימה פסימית קצת. אני פשוט מאוד תשושה. האור בקצה המנהרה עוד לא התגלה לי...:)

נ.ב. התמונות הן מיום החמישי האחרון, אז נרדמת רק בחצות. ועד אז עשית את מה שתמיד עושים בשעות אלה... מדדת את הגופיה ואת השרוול שלי...:)