ניצני שיקול הדעת

דרכי המחשבה שלך משתכללות. וזה מדהים!

במהלך השבועות האחרונים, חל שינוי כלשהו בך. נכון, אתה כל הזמן משתנה. אך הפעם מדובר במשהו שונה. אני ממש מרגישה כאילו יוצאת ממך אישיות מחודשת במקצת. אני מתקשה להסביר. זה עדיין אתה. אך מישהו טיפל'ה שונה. עדיין לא מדבר (לא בשפה הנדושה שלנו, הכוונה:) - אך ההברות השתנו. וגם הנימה. אתה מנסה לחזור אחרי המילים שלנו. מצביע על כל דבר כמה וכמה פעמים, אחת אחרי השניה, ומבקש כי ננקוב בשמו. אך זה אפילו לא זה. השינוי שאני מנסה בדרך קצת עילגת להסביר כאן הוא משהו פנימי יותר. בדומה ליצירתיות בחיתוליה, נדמה כי הנפש שלך מוצאת לה לאט אך בבטחה את השביל המיוחד שלה. את דרכה הייחודית. את הקול המיוחד שהוא רק שלה.

כבר כמה זמן אתה בונה מהלכים מחשבתיים די מורכבים כדי להשלים את מבוקשך. למשל, לוקח את השרפרף האדום, שעליו אנחנו יושבים כשמצטרפים לשולחנך, לוקח אותו לארון, רק כדי לעלות ולקחת משהו מהדלפק. ואז יורד ומחזיר את השרפרף למקומו.

ואז, לפני כמה שבועות, עלינו במדרגות שבשביל ליד הבית שלנו. ביקשת כי אקח אותך לידיים. הסברתי לך כי הידיים שלי תפושות, היות והחזקתי בשקיות זבל. לא הוספתי מילה מעבר לכך. מה הופתעתי כשהצבעת לכוון הפח שבמעלה השביל. רצית שאעלה לזרוק את הזבל, ואז אחזור לקחת אותך. בפעם הראשונה הבעת מחשבה מורכבת למדי. לא מענה לצווי פשוט שלנו, או בקשה ברורה שלך. העלית טענה, שמעת מענה, ואז בעצמך, לגמרי לבד, מבלי שהתבקשת, מצאת פתרון יצירתי. ראשיתו של שיקול דעת. הוולדותה של המחשבה העצמאית. כל כך מרגש, וכמו תמיד, קצת עצוב. אתה באמת גדל. ועדיין, יותר מכל, אני כל כך אסירת תודה על כל כי אני יכולה להיות עדה לתהליך זה.

נ.ב. בתמונה אתה עסוק בפעלות שהרכבת בעצמך. קיבלנו מהדס שקית עם הרבה צורות גיאמוטריות קטנות מעץ. טרם הספקתי לחשוב איך לנצל אותן (אולי התאמת צבעים בהמשך), לקחת אותן, ופיזרת בין הכוסות השונות. ואז מזגת מכוס אחת לאחרת. וניסיתי למלא את שקית הניילון בחזרה. היית כל כך עסוק בזה. במשך כמה ימים. עד שניסית לקחת אותן לפה - בעיקר כי שמת לב כי אני נלחצת מזה. והייצר בודק הגבולות המאוד עירני שלך נתן את אותותיו. כך חזרו בינתיים הצורות לחכות לימים רגועים יותר...:)