אתה יורד ועולה במדרגות לגמרי בעצמך!

לפני שלושה שבועות, אחר הצהרים, היינו בדרכינו לפארק. עצרנו לרגע אצל דגנית. ישבתי איתה על הדשא. ואתה היית לידי. ניגשת למדרגות שירדו בדרך לביתה. אפילו עוד יותר עקומות מהמדרגות בביתנו. חשבתי שתקרא לי כדי לרדת....

אך התחלת לרדת בהן... לגמרי בעצמך!

שוב קרה רגע היסטורי - רגע ששינה את כל מהלך הדברים שקרו עד אליו, ויתחילו ממנו. ושוב, למרות חשיבותו היה זה אך רגע קט! העולם לא עצר מלכת, השמש המשיכה לזהור, הציפורים צייצו כמו קודם, ודגנית המשיכה בסיפורה. ורק עיניי התמלאו דמעות של אושר על כך כי זכיתי לחלוק איתך פעם ראשונה נוספת אחת. ואתה המשכת לרדת במדרגות, כאילו דבר לא קרה. אם כי היה איזה רגע אחד, בו עינייך המדהימות הסתכלו לתוך עיניי במעין שיתוף סוד שכזה. אני אוהבת אותך כל כך!

אני חייבת להודות כי הלב שלי עבר מתיחה נוספת מאז שהתחלת לרדת במדרגות. אם חשבתי שהוא קופץ לפני כן, לא היה לי מושג באמת לאיזה גבהים יטפס הוא, כשאני אראה אותך עומד על קצה המדרגה. אני מנסה לשלוט בעצמי. לא תמיד מצליחה. אך אתה לבטח מבין אותי...:)

סמוך אחרי זה התחלת גם לעלות לבד. עדיין, רוב הפעמים שאתה יורד או מטפס במדרגות, אתה עושה כן, כשאתה מחזיק במעקה. כנראה אתה עוד צריך לתפוש בטחון. ואולם, אחת הפעילויות האהובות עליך כרגע היא להגיד להשאר למעלה, כשאתה יורד למטה לבד ומטפס בחזרה. או להיפך. אינני עוצמת עיניים וחוזרת על המנטרה בליבי. הכל בסדר. אתה יציב מאוד. אני סומכת עליך...:)