על רגשות אשם שאינם

היום במפגש של "הבית הפתוח" אצל תמר התקיימה שיחה בנושא רגשות אשם שאנחנו חווים בתור הורים.

מאתמול, אז נודע ל על הנושא, ניסיתי לבדוק עם עצמי אם יש לי רגשות אשם כלפיך. ולשמחתי גיליתי כי לא היו כאלה.

יש לי לא מעט רגשות אשם כלפי רוב האנשים שסובבים אותי. כלפי אבא שלי כמעט על כל דבר שעולה בתקשורת בינינו. כלפי אמא שלי על כך כי מערכת היחסים בינינו לא מצליחה להתרומם. כלפי אבא שלך על כי לא יכול להתרכז רק בציור כרגע. כלפי חברים כאלה ואחרים על כל מיני דברים שאינני מסוגלת לתת או לקבל. בכל המישורים האלה מחכה לי עוד הרבה עבודה.

וזו סיבה כפולה ומכופלת לכך שכלפיך אינני רוצה להרגיש כל רגש אשם. ברגע שארגיש כך, ישירות אפתח דלת לך להרגיש רגשות אשם כלפי. בשבילי, זהו רגש הדדי. בדרך כלל אנחנו מרגישים אשמים במקומות שאיננו מרגישים בטוחים לגביהם, ולעתים חוסר הבטחון מקורו אקראי, ולו כי הצד השני לא הצליח פשוט לגרום לנו להרגיש כי אין סיבה לדאגה. כי הכל בסדר. כי אין הדבר תלוי בנו. זה לא מה שהייתי רוצה להוריש לך. אני מבטיחה לא להרגיש אשמה כלפיך. ואני אעשה כל מה שביכולתי כדי שלא תרגיש רגשות אשם כלפי. זה מקום מסוכן מאוד. מעין מדרון חלקלק, שממנו הדרך היא רק למטה. קשה מאוד לחזור להרגיש בטוחים. קשה לשוב לעמוד על קרקע יציבה. קשה שלא להתחיל לרצות את מי שמרגישים אשמים כלפיו, ואז להפסיק להיות טבעים וספונטניים, להיות מה שאנחנו, בין אם יאהבו אותנו ובין אם לא.

האם אינני מתחרטת על דברים שונים בהקשר אליך? בוודאי שכן. חרטה היא מקום מנוחה. היא אובייקטיבית יותר. לעומת רגשות אשם, ממקום זה אפשר רק להמריא. היא מעין חשבון נפש. חרטה היא מגדלור שלנו המאיר על מה שעדיין בכוחנו לשנות. הייתי רוצה כי אתכונן הרבה יותר לקראת האמהות ולקראת ההורות, הייתי רוצה להיות אמא מוכשרת יותר, הייתי רוצה כי תוולד במדינה שלווה יותר, במקום שהעתיד שלו היה נראה וורוד יותר. אך אינני מרגישה אשמה כי אלה לא מתקיימים. אני מרוצה מהמקום שלנו. ואני מרוצה מההורות שלי ומהאמהות שלי. אם לא אבחר להרגיש כך, והרי הכל בסופו של דבר הוא עניין של בחירה, בעיני לפחות, באופן לוגי למדי, יצא כי אני מצטערת על משהו שקשור בהוויה שלך, על משהו שקשור בנו. ואת זה לעולם לא אעיז לעשות.

נ.ב. התמונות צולמו לפני כחודש. כפי שאתה רואה, יש לי עוד הרבה מה להשלים...:)