לאבי בני ולביתי

מחר זה קורה. מחר סופסוף אנחנו מקבלים את המפתחות של הבית שלנו. כל כך הרבה מחשבות, רגשות, תהיות. הלב מלא. הראש עמוס. היום, כשקפצנו ולראשונה ראינו את הבית ריק, אבא שלך שאל אותי אם אני מאמינה בכך שזה באמת הולך לקרות. וגם הוסיף כי הוא מאוד מתרגש. ואני הייתי בכזו סערת רגשות, שאלות, הרהורים, ובחיפושים אחריך ברחבי הבית ובגינה, שלא ממש התפניתי להתרגש. ההתרגשות הגיעה מאוחר יותר. ואז היא התיישבה לה.

את מקומה תפשה שלווה מאושרת ושקטה. אני כן מאמינה! אני יודעת שעל אף הדאגות וההתברברויות שלנו כרגע, זה הולך להיות בית יפה ומקסים. אינטימי ומיוחד. מלא ביצירות של אבא שלך, ובתקווה, גם שלך. מלא ברוח שלכם. מלא בכם. הרי אתם הוא הבית שלי. וכל מקום שתהיו בו, יהפוך להיות לבית שלי גם כן.

אני מאמינה בך. בנו. ואני מאמינה באבא שלך. אני אוהבת אותו כל כך! אני אמא לך כפי שאני בזכות כך שהוא אישי... ביתי.. אבי בני.. ההשראה שלי.. השקט שלי... האור... ועל כך לעולם אהיה אסירת תודה לו.