מים

בוקר. אחרי שינקת את נפשך, כמה וכמה פעמים, אנחנו יורדים למטה. אני די רעבה. התסריט הוא יומי. ניגשים להכין ארוחת בוקר. אתה רוצה לעשות כל דבר בעצמך ולבד. אני מכבדת את זה. מנסה להתאזר בסבלנות. בדרך כלל היא מספיקה. בעיקר, אתה מכין ארוחת בוקר בשבילי. בדרך כלל, את שלך אתה כבר ינקת. אתה מוציא את הקערה שלי. מנסה לפתוח לבד את שקית הגרנולה. עדיין מסתבך קצת עם הגומיה, כך שאני מתבקשת להכנס לתמונה. מיישר את פתח השקית, ולאט לאט שופך את הגרנולה לקערה. אז יורד מהשרפרף ובצהלות שמחה רץ למקרר. מוציא את היוגורט. חוזר. תורי להוריד את המכסה מפלסטיק של היוגורט. לבד אתה עוד לא מסתדר איתו. ואז אתה מושך את הלשונית. מסובב את המיכל ולאט לאט שופך את היוגורט לקערה. סוגר את המיכל. יורד שוב מהשרפרף ורץ למקרר להחזיר את היוגורט. חוזר אלי. אני מוציאה את הספל שלי מהארון. אתה מצביע על ארון גבוה - מבקש שאוציא ממנו את הקפה ואת הסוכר. שם את הצנצנות אחת ליד השניה. מבקש כי אפתח טיפה את המכסים, כך שתוכל לפתוח אותו לגמרי בעצמך. מוריד את המכסים ושם ליד הצנצנות. לוקח כפית (מהמגירה או מהשיש, שם הכנתי אותה בשבילך). לאט לאט אתה מוזג את הקפה, ואז את הסוכר, לתוך הספל. לפעמים אתה לוקח כפית לא גדושה מספיק, ואז אני מבקשת כי תוסיף עוד קצת. זה בדיוק מה שאתה עושה. מוסיף עוד קצת. רק קצת. אתה יודע היטב מהו קצת. סוגרים את הצנצנות. אני מחזירה אותן לארון. אתה מצביע על קומקום. ומתרחק קצת על השרפרף, כדי שאוכל למזוג בבטיחות את המים הרותחים. אתה שוב יורד מהשרפרף. רץ למקרר. בדרך עוצר ומסובב את הראש לאחור. בודק אם אני ממתינה לך שם בסבלנות, מבלי לגשת לעשות משהו חדש. אני ממתינה. אתה מחייך. אתה פותח את המקרר. מחפש. צהלה ענקית. EHHHHHH! מצאת את החלב. במאמצים כבירים IHIHIH אתה מוציא את החלב מהמקרר וניגש שוב אלי. עולה על השרפרף. אני פותחת טיפה את הפקק. אתה מסיים. מסובב את הקרטון, כך שהפיה שלו מעל הספל ומוזג טיפל'ה של חלב. בדיוק כפי שאני אוהבת. לעיתים אתה רוצה להוסיף עוד חלב. לעיתים צריך שכנוע קל כדי להניע אותך מזה. סוגרים את החלב, ואתה מחזיר אותו למקרר. היות וחם מאוד, אני מעדיפה להוסיף לקפה שלי בקיץ כמה קוביות של קרח. אני מוציאה את הקרח מהמקרר. ואז....

כל סדר היום שלנו מופרע! אתה מהופנט! שום דבר לא יכול להניע אותך מקוביות הקרח. כאילו חוט חזק נרקם ביניכם, ולא ניתן לפרום אותו בקלות.

אני בצומת דרכים. אני יכולה לבחור להתעלם ממשיכה עזה זו ולהמשיך בסדר היום הקבוע שלנו. לאכול את ארוחת הבוקר. ואני יכולה גם לעצור לנוכח משיכה מסטית זו, ולתת לך לצלול לתוכה. ארוחת בוקר תחכה. כך גם כל העולם כולו. לבטח ניחשת - ללא היסוס אני בוחרת בשביל האחרון. איננו ממהרים לשום מקום. כל מה שלפנינו הוא בוקר רגוע בביתנו. ולכן אין לי שום סיבה מוצדקת שלא לאפשר לך לעמוד בפיתוי שחזק ממך.

כשמריה מונטסורי דיברה על תקופות רגישות (sensitive periods), היא התכוונה לתקופות התעניינות בתחומים כלליים, כגון בדיבור, בתנועה, בחפצים קטנים. ואני נוהגת להסתכל על תקופות אלה גם כעל תקופות מיידיות יותר. אחת התקופות החשובות, שבשיאה אתה נמצא כעת, היא תקופת ההתעניינות במים. כל דבר שקשור למים מהפנט אותך. בכל רגע נתון. אין מנוס מכך. להתנגד למשיכה עזה זו פירושו ללכת נגד הטבע שלך. וההשלכות של הליכה בדרך זו צפויות מראש.

וכך אני מניחה לך לנפשך. לך ולמים הסובבים אותך. אני ניגשת לאכול ארוחת בוקר. ואתה..

ממשיך לעסוק בקרח. במים זורמים מהברז. בכל הכלים שאתה מוצא נגישים מסביבך על השיש. אתה לוקח אותם. ממלא במים. מעביר את המים מאחד לשני. מוזג לקערות שונות. מוסיף את קוביות הקרח.

ממלא את מגש הקרח מתחת לברז מים זורמים.

מוזג לכלים. ושוב ממלא. מרוקן לתוך הכיור.

ואז לפתע את קולט את הקנקן שלך. וגם הוא מוצא במהרה את דרכו מתחת לברז.

בניסוי וטעיה פשוטים, ללא כל התערבות או הרצאה בנושא, אתה לומד באופן הכי ספונטני וטבעי על קיבולות, על עוצמות, על מזיגה. אתה מקרב את הקנקן לברז. הריכוז שלך הוא מפליא.

ואז מרחיק אותו.

מרוכז כל כך במעשיך, שרק צילומים רבים ומשונים מסביבך מוציאים אותך לרגע, לצערי, ממנו. ואז אתה ממשיך. וגם הכפות מצטרפות לחגיגה. אחרי שסיימת, מבלי שהזכרתי לך, אתה מחזיר את כל הכלים למקומם.

תמונה זו של עיסוקך במים הפכה לדי שגרתית. נכון, ניתן לראות בכך בזבוז של מים. אך אני הודפת טענות אלה בחוזקה. מבחינתי, כל טיפת מים שנשפכת במדינתנו, הלוואי ויהיה לה מימד קדוש זה של לימוד תמידי. אני משתדלת לפתוח את המים בזרם חלש עד כמה שניתן. כשאינך עסוק במים הזורמים עצמם, אני עומדת על סגירת הברז. אך אינני מתכוונת לנגוד את משיכתך למים ללא סיבה מוצדקת באמת.

כל פעם שאתה רואה מים מסביבך, אתה מגוייס. אם, למשל, נשפך לך משהו, אתה לוקח מטלית ומנגב את המים שנשפכו. ואז אתה מבקש כי אפתח את הברז כדי לרחוץ את המטלית. ברגע זה שוב אתה שוכח מעולמך, ורוחץ את המטלית וסוחט אותה במשך רגעים ארוכים. כשאתה מוזג לעצמך לשתות, לפתע אתה מתחיל למזוג גם מכוס בחזרה לקנקן. ושלא נזכיר את האהבה הרבה שאתה חש כלפי השקיית פרחים וכלפי רחיצת הידיים.