משחקים בבית בובות אבא ואני

אחרי היומיים העמוסים ביותר שעברו עלינו ביום חמישי וביום שישי, בשבת החלטנו כי אנחנו לא נכנסים לאוטו. אולי רק כדי להקפיץ את אמא שלי לצומת אחר הצהרים...:)

החלטנו שננוח. כך ניסינו לעשות. אך מי באמת יכול לנוח כשצריכים לתכנן איך הבית שלנו יראה? בזמן הקרוב ואחר כך? ומה זה אומר בפועל? איך מעבירים לביצוע את התכנונים שיש לנו בראש?

אז זה מה שעשינו כשהלכת לישון בצהרים. שיחקנו בבית בובות. רק שבמשחק שלנו אנחנו הפכנו לבובות.

גזרנו מנייר רהיטים שונים. וניסינו להתאים אותם למפה תכנונית. מה שבטוח, חבל שאי אפשר לשפץ באותה קלות.

מעניין איך זה יראה בפועל..... עוד קצת סבלנות....

מה שחשוב לי מאוד הוא שהבית יהיה מותאם לך ולבאים אחריך. בכל רמה שהיא. מפסקי חשמל ואורות נמוכים, הזמינות של המטבח, התאמת השטחים הציבוריים, הגינה. ואולי זה החלק הקשה יותר. כי במובן זה אין כל כך עם מי להתייעץ. דעות רוב האנשים מסביבנו, ואולי בכלל בארץ, אינן מתאימות להלך הרוחות שלנו. למשל, כמעט כולם שמחים לדעת כי יהיה לך חדר גדול, כי זה אומר שיהיה גם מקום לשחק בו. עייפתי כבר מלהסביר, כי החדר שלך נועד למנוחה ולפעילות שקטה. וכי משחק דווקא יעשה בסלון. ואז העישונים מתרחבים. "האם זה באמת מה שאת מייחלת לעצמך? כל הזמן צעצועים מסביבך ובלאגן בסלון?" איך אפשר להסביר כי אין שום בלאגן אם התכנון נכון (כך גם קורה היום, כשלפי דעת הרוב אתה דווקא אמור להיות באחת התקופות הבלאגניסטיות של חייך... הלא שמעת פעם משפט "ילדים קטנים זו שמחה אך הרבה בלאגן"?), וכי איפה אמורים הילדים לשחק עם לא בחדר המשפחה, ששם גם כך הרי הם ירצו לבלות את רוב זמנם? אם לא נחשוב על כך מראש ולא נכין אזור מיעוד, רק נכניס לעצמנו שער עצמי. אז הבלאגן יגיע, כי לא יהיה איפה לשים את הצעוצעים. ובכלל, איך אסביר לאנשים כי אין לך רבבות של צעצועים? העולם מסביבך הוא הצעצוע האהוב עליך.

ושלא נזכיר את התגובות שאני מקבלת כשאני מזכירה, כי במטבח צריך להיות מקום בשביל שולחן ילדים (התגובה הנפוצה - "הילדים דווקא הרבה יותר ישמחו לשבת עם ההורים בארוחות". נכון! אבל מה זה נוגד את זה שחייב להיות שולחן גם במידה שלהם לארוחות שללא מבוגרים, או בכלל לפעילות אחרת?), והכיור והצלחות צריכים להיות נגישים ("חבל. הילדים גדלים כל כך מהר, ואז את תצטערי שלא חשבת על עצמך יותר". לפי גישה זו בכלל לא צריך לחשוב על כך כי לכל שלב בחיים יש דרישות אחרות, ולהתאים את עצמנו ואת הסביבה אליהם, כי הרי החיים גם הם עוברים מהר). או אם אני מציינת כי חייבים לשמור מקום גם לפינת יצירה ("את באמת רוצה את כל הבלאגן הזה?" וגם "כמה מקום ילד צריך כדי ליצור?"), וגם לפעילויות שלך ("כמה מקום הבן שלך צריך? אולי פשוט תבני בית בשבילו?" והרי הבית הזה הוא גם בשבילו!). או אם אני שוברת ראש איך למקם את הדברים באמבטיה, כדי שלפני הכיור ישאר מספיק מקום להעמיד שרפרף, שתוכל לטפס בו ("עכשיו באמת הגזמת! אי אפשר לקבל את כל מה שרוצים. אולי היית צריכה לקנות וילה?" חה! בוודאי אפשר לקבל את מה שמאחלים לו, אם רק מחפשים במקום הנכון). ולבסוף, הערה האהובה עלי בעניין מיקום נמוך של מפסקי אורות, כדי שתוכל לכבות ולהדליק אור בבית, מבלי שתזקק לכך שנרים אותך ("זה מסוכן!" לא, זה לא מסוכן - זה מדליק ומכבה אור, לא שקל חשמל פתוח. "אה, טוב - מה שאת רוצה. רק שתדעי שהוא כל הזמן ירצה להדליק ולכבות את האורות". איך להסביר שכשלילד ניתן החופש לעשות לפחות את מה שאנחנו עושים בחיי היומיום שלנו, אם ההסתכלות עליו היא בגובה עיניים ובכבוד, מדוע ירצה לשחק במפסק, אם יראה בהדלקת אור וכיבויו פעילות יומיומית חיונית ולא משחק. במיוחד אם יבין כי הוא עושה משהו שגרתי, ולא מנסה לתפוש את תשומת לב ההורים שלו בכך שעושה משהו שמבחינתם הוא "אל תעשה").

בקצרה, בהרבה מובנים אין לנו כל כך עם מי להתייעץ וזה אולי מה שמקשה קצת - ואולי פשוט הופך את הכל למעניין יותר! מה שבטוח, אני כל כך שמחה על כך שאבא ואני עושים את זה יחד! אין דבר שאני דואגת לו כשאבא שלך שותף לו. וזה תענוג גדול!