ממשיכים לעקוב...
הנה את בת שלושה חודשים ושלושה שבועות..
והנה אחיך בן ארבעה חודשים ושבוע, בחוויה הראשונה שלו של השלג...
כמה שמעיל הסקי הזה היה נחוץ לנו עם אחיך (מצאתי אותו ביד שניה ב15 ש"ח - השקעה מעולה בהתחשבה בעובדה שהוא הלך בו שתי עונות שלמות). את משתמשת בו הרבה פחות כי את זקוקה לשכבות חום הרבה יותר מחממות. אך על כך בהמשך...
יום שני, 31 בינואר 2011
לילדינו: האם אתם דומים?
לילדינו: מטיילים בגשם
אז הבטיחו סופת רעמים חזקה...
אנחנו כבר לא ממש ציפינו לזה. אחרי כל ההבטחות שלא התממשו השנה, הפסקנו להתריע לפניך, מתוק שלנו, על בואו של הגשם.
מזג האוויר המוזר ביותר של השנה (כל הסוודרים שלי עוד ארוזים וגם לא נראה כי יהיה צורך בהם השנה) בלבל את כולנו לחלוטין.
דווקא בשנה בה התחלת לשים לב לכל השינויים בעונות השנה ובמזג האוויר, הסתיו, החורף והאביב התמזגו ביניהם כמעט לחלוטין.
אני רק יכולה לתאר לעצמי מה עובר לך בראש לגבי כל התיאורים שלנו של העונה הנוכחית ומה שרואים בפועל. מקווה שבמישורים אחרים האמינות שלנו תפצה על עצמה.
אבל הפעם לא אכזבו.
הסופה באמת הגיעה. רוחות חזקים, גשמים עזים של כמה ימים ללא הפסקה, ברקים ורעמים.
ואנחנו, כהרגלינו, כמובן, הלכנו לטייל. אז מה עם כל רכב שעבר לידנו עצר ושאל אם אנחנו זקוקים לטרמפ..?:)
מה שחשוב שמבחינתך, סופסוף הגיע הגשם שאמור לרדת בחורף. החורף רשמית התחיל...!
נ.ב. את בת שלושה חודשים ושלושה שבועות...
אה וכן, הסככה בכניסה שכל כך התנגדתי לה ואבא בנה למרות הקול שלי, היא מכסה נפלא מגשם, שאפשר עכשיו תמיד לחזות בו מבחוץ. אז כן, אני חסכנית. וכן, מזל שאבא לא ממש מקשיב לי. לעיתים...
יום ראשון, 30 בינואר 2011
לילדינו: אחים
כשאני מסתכלת על שניכם, וחושבת על כך כי בשביל שניכם, סביר להניח, לא יהיה זכרון מהילדות המוקדמת שלא יהיה קשור אחד בשניה, אני קצת מקנאה בכם.
אני כל כך אוהבת את הזמן הזה שאתם מבלים אחד עם השניה.
אם יש משהו שאני תמיד אשתדל לעודד בכם, הוא כי תבלו יחד, תשחקו יחד, תחלמו יחד, תחיו יחד.
ההפרש ביני לבין אחי הצעיר יותר קטן מההפרש ביניכם, אך משום מה אני כמעט ולא זוכרת אותו - לא מתקופת הילדות, לא מתקופת ההתגברות.
הוא גם כמעט ולא זוכר אותי, אך פחות מוטרד מכך ממני.
הקשר בינינו כמעט ולא קיים.
והידיעה הזו תמיד רודפת אותי.
נ.ב. בתמונות את בת שלושה חודשים ושלושה שבועות...
לבננו: על אבק, על אדמה, ועל גילוי העצמי
אני חושבת שכבר הצלחתי להבהיר עד כמה אנחנו מנסים לא לזרז את התפתחותך לפני שאתה מוכן לכך, לא לדחוק בך לכיוון כלשהו בטרם אתה מגיע לשם בכוחות עצמך, לא לגלות לך את מה שעוד טרם גילית בעצמך. כל גילוי כזה מתרחש אך פעם אחד, ובגילוינו אותו לך מבלי שעשית זאת אתה בעצמך, אנחנו שוללים ממך את החופש לטעום מראשוניות זו. ולעיתים אך נדמה לי כי בכך אנחנו הופכים להיות פשוט אכזריים ללימוד שלך...
זה הדיון הפנימי ארוך הטווח והרועש ביותר שאני מקיימת עם עצמי. האם להציג לך משהו? ולו בלהזכיר אותו? או לחכות בסבלנות עד שתפתח את הדלת אתה. מיותר להגיד כי הסבלנות תמיד משתלמת. כן חשוב לציין כי אני באמת מאמינה, והחוויה איתך אך תומכת בכך, שאין דבר שלא תגלה אותו בעצמך. ולו היו לנו הסבלנות והאמונה הנדרשות לכך...
וכך, למשל, ביום אחד גילית את קיומו של אבק.
היובש השנה גרם לאדמה להיות כל כך יבשה שכמעט כל נגיעה בה הייתה מעלה עשן בלשונך, הלא הוא אבק. אהבתך הנצחית והמתחזקת לטרקטורים ולכלי עבודה כאלה ואחרים, במיוחד אלה מהם המפיקים צלילים צורמים חזקים, טשטשה טיפה את הגבול שבין העשן לבין האבק.
מה רבה הייתה פליאתך עת גילית שאם משחקים באדמה היבשה ובמיוחד וזורקים אותה, אופס... יש אבק! מלא אבק! ואני נזכרתי שהרי כל כך הרבה זמן כבר רציתי שתשים לב לאדמה ולכל הנפלאות שאפשר להפיק ממנה. התלבטתי אם להראות לך שאפשר לעשות את כל מה שאתה עושה בארגז חול גם באדמה. טוב שחיכיתי...
כמה חשוב לחכות וכמה אני שמחה כשאני מצליחה לעמוד בפיתוי להפריע לך. אי אפשר להגזים בלהזכיר זאת לעצמי שוב ושוב.
שעות העברת בעיסוקך באדמה היבשה. מהופנט, שוקק חיים, חוזר על פעולותיך שוב ושוב. בכל הזדמנות אפשרית הזמנת גם אותנו "להעלות אבק". עד הערה חשובה לעצמי - כמה חשוב להענות לבקשת ילדיך. ולא לזלזל או להרתיע אותם כי הרי הדבר מלוכלך. כן חשוב בכל זאת להתוות גבולות - כמו למשל, במקרה הזה, כדאי להעלות אבק מאדמה הרחק מאנשים.
ואז הגיע הגשם. למחרת, יצאת לעסוק שוב בענייני האדמה שלך. אך לפתע גילית.... כי האדמה אינה מעלה אבק יותר.
שבור לב קמעה, ובכל זאת... איזה שיעור אדיר! והכי מדהים בו כי למדת אותו בכוחות עצמך...
יום חמישי, 27 בינואר 2011
לבתנו: מושכת את החפץ לפיך
וביום בהיר אחד שמת לב לכך שאם את תופשת את הטבעת ומושכת אותה...
היא תגיע ישירות לפה שלך!
ובכך, כפי שכבר סיפרתי לאחיך, איחדת את הגילוי החזותי עם הגילוי המישושי והתחלת לבסס את תפיסת העומק שלך.
מעתה לאט לאט כל מה שידך תוכל לגעת בו יגיע לפיך - מקור הלמידה שלך על העולם שמסביבך...
היום, חודש ושלושה שבועות אחרי, את כמו עכביש קטן המושך כל מה שנמצא בטווח כורתו לפיך. בדיוק חשבתי אתמול, אחרי שכמעט תלשת לי את האוזן, שאולי כדאי שאאחסן את העגילים שלי עד ההודעה החדשה (כך קרה גם עם אחיך אחרי ש.. מצאתי פעם אחת עגיל בפיו:).
נ.ב. ובתמונות את בת שלושה חודשים ושבועיים וחצי...
לבתנו: את שוב נרדמת עם אבא
אחת הטלטלות שעברנו כשלקחת לוסק לפני כחודש וחצי, הוא שהפסקת להרדם עם אבא. למרות שהפסקנו עם התרופה אחרי שבוע, לא חזרת להיות רגועה. לא היית רגועה גם לפני כן, אך הפעם עוד יותר לא הסכמת להיות עם אף אחד מלבד איתי. גם לא בהכנתך לשינה. רק בימים האחרונים זה השתנה. את עדיין לא מרגישה טוב (ועל אך בפוסט נפרד), אך חזרת להרדם עם אבא. אבא מרדים אותך עתה לא באופן קבוע, אך מדי פעם בשנת הבוקר שלך ובשנת הערב. בצהרים היינו חייבים לאמץ נוהג חדש, כשלא הסכמת לישון עם אבא, ואיכשהו הוא השתרש ונוח לכולנו. אחרי ארוחת הצהרים, צ'ופו מפליג לחדרו וקורא עם אבא ספרים. אני עוזרת לך לישון, ואז מגיעה לעזור לצ'ופו. אם את מתעוררת לפתע כשאני עם אחיך, אבא ניגש אליך.
והאמת, כל זה היה אך כדי להציג תמונה מדהימה זו. איך את מצליחה לישון עם היד למעלה כך? איך היא לא נרדמת לך...? בצהרים את ישנה תמיד על הצד. הבטן שלך גועשת מדי כדי לישון עליה. אך כמעט תמיד אחר כך את לאט לאט מתהפכת על הגב.
נ.ב. ואת בת שלושה חודשים ושבועיים...
לילדינו: הערבים
ובערבים אנחנו מתכנסים ביחד. לעיתים אתה ואבא מתקנים אי אלו דברים בבית, לעיתים אנחנו משחקים במשהו, לעיתים אנחנו יוצאים לטיולים (יותר נכון, לעיתים אנחנו לא עושים כן), לעיתים אני מנסה לתפוש צילום משפחתי נוסף (האם הצלחתם לזהות את כולם?).
אני זוכרת בבירור עד כמה היה קשה החורף הראשון איתך, מתוק שלנו. לא הכרתי אדם, החושך המוקדם, והבטן המטרידה, והתסכול מהעובדה שאין הרבה במה לסייע לך, כל אלה הפכו את הערבים לדי קשים, עד שאבא היה מגיע.
הבטן ממשיכה להטריד גם עתה, אך עצם נוכחות אחיך איתנו מקלה על כולנו. וכמובן, כשאבא מגיע, אז בכלל חגיגה. והקסם הוא כי לא צריך לעשות משהו מיוחד כדי לחגוג משהו. רק להיות ביחד כבר מספיק לנו...
נ.ב. ואת בת שלושה חודשים ושבועיים...
יום רביעי, 26 בינואר 2011
לבננו: אתה לוחש!
כביכול, פעילות פשוטה לחלוטין, אך בפועל היא דורשת שליטה מרובה, לא רק פיסית הקשורה בשרירים כאלה ואחרים, אלא בעיקר, בעיני, שליטה על הרצון.
עבר זמן מה מאז הפעם הראשונה בה לחשת פה ושם בקיץ לפני שנה עד שהצלחת באמת לדבר בלחש, בדיוק בזמן המתאים לכך (זוכר את שלושת רמות הציות?)...
ומי היה מאמין שדווקא להופעות יהיה תפקיד חיוני בכך..?
עובדה!
מאז חנוכה, אז התחלנו לפקוד הופעות בתדירות גבוהה יותר, לפני כל הצגה או הופעה הייתי מזכירה לך בעדינות שאם תרצה להגיד משהו במהלך ההופעה, תלחש. ואנחנו נלחש בחזרה. בהתחלה, לא כל כך הצלחת. ואז זה פשוט קרה. מבלי כל תזכורת נוספת, אם אתה רוצה לומר לנו משהו, אתה פשוט לוחש.
ובמפתיע (או שלא) הלחש עבר גם למישורים האחרים של חיינו. ובאחד מהם התבקשה נוכחותו כבר זמן מה. מבלי שאמרנו דבר (לא בחודשים האחרונים, לפחות), לפתע, כשאתה נכנס עכשיו לחדר השינה בזמן שאני עוזרת לאחותך להרדם, ואתה רוצה לומר משהו, אתה לוחש...
ואין דבר מתוק יותר מלשמוע אותך לוחש.
וכן, למרות כל הדברים הנרשמים כאן, אמך עוד זקוקה ללמוד דבר אחד או שניים. משום מה, אני עדיין מזכירה לך לדבר בלחש לפני ההופעות. ועל כך מתקבלת התגובה המתבקשת, עוד באמצע המשפט שלי: "כן כן אמא. אני זוכר. אני אלחש!".
לבננו: ההופעות
מאז שביקרת בהופעה הראשונה שלך לפני כשנה, אתה פשוט מהופנט. רק צריך להזכיר לך כי אנחנו בדרך להופעה כלשהי, ואתה, אפילו מתוך שינה, תעשה הכל כדי נקדים להגיע. והכי הכי אתה אוהב הופעות של מוסיקה. לא משנה איזו - מודרנית, קלאסית, אתנית, כלי הקשה, תזמורת, רק גיטרה, או ביצועיו של אקורדיוניסט אחד שמנגן בפינת הרחובות במרכז מדי סוף שבוע. אתה רק שומע צלילי נגינה, ועף לכיוונם מכל מקום בו תהיה.
מעולם לא הייתה לך בעיה להקשיב למופע מוסיקלי אפילו אם הוא נמשך שעה וחצי ויותר. אתה פשוט מהופנט ונשאב לתוך הקסם. למזלנו, אנחנו גרים במקום בו רבים מופעים לא יקרים. ובקיץ, כמו למשל כאן, כשאתה נח על פני הבטן של השבוע ה36 להריוננו עם אחותך (איכשהו לא הספקתי לפרסם אותן), יש גם מופעים בחינם.
ועדיין, לא פשוט למצוא הופעות טובות. אך עם הזמן, ואחרי עבודת חיפוש מפרכת, לאט לאט מתחילים להתווסף לנו הרגלים מוסיקליים שונים. כך, למשל, הפכנו למבקרים קבועים בהופעות של הקונסרבטוריון המקומי. בהופעות אלה מנגנים ילדים הלומדים בקונסרבטוריון, מה שמוסיף ערך מוסף, והם פתוחים בחינם לקהל הרחב. בדומה, אנחנו עוקבים גם אחרי המופעים של בית הספר המקומי למחול, שלצערנו לא רבים, ובכל זאת. ולעיתים, אנחנו גם מרחיקים עד למנזר לטרון, כדי להקדיב לצלילי התזמורת הירושלמית.
אנחנו נוסעים תמיד בהרכב משפחתי מלא. היה לי חשוב מאוד, שלמרות שכמובן, לעיתים הנסיבות מחייבות אחרת (אם, למשל, המופע הוא בשעות הערב המאוחרות), מאז הגעת אחותך לא ישתרש הנוהג שאתה מבלה עם אבא בזמן שאני מבלה איתה. לרוב, אבא נכנס איתך פנימה, ואנחנו הבנות רוקדות בחוץ לצלילי המוסיקה הקסומה. לעיתים, אנחנו גם עושות סיורים במקום - כמו שהיה למשל במהלך הופעת תזמורת הקונסרבטוריון בחנוכה, אז הלכתי להכיר לאחותך את בית הספר למחול שנמצא בקרבת המקום (אבל כמובן, בלי לחץ... אם כי לחץ מתון מתקבל על הדעת... לעיתים... טוב, לעיתים רחוקות..:). ולעיתים, אנחנו מתגנבות לתוך האולם ומתמזגות עם הקהל. ולעיתים, אם המופע קצר וחופף לשנת אחותך, אבא ואני מתחלפים, ואני מצטרפת אליך, כפי שהיה בהצגת תאטרון "המילה" "צרור נפלאות הקרקס".
לא פלא שאת רוב זמנך הפנוי אתה מעביר אחר כך בהופעות שונות בכלי הנגינה שלך. וכל צליל שאתה מפיק הפך מאז במקום הרעש למוסיקה. המוסיקה מופקת מהכל - מצלחות, מתבניות, מרגליים, מנעליים, מכפיות ועוד.
וכמובן, כשתהיה גדול, אתה רוצה לנגן בכינור ובחצוצרה (כמו נדב)...
יום שלישי, 25 בינואר 2011
לבננו: מסורת חנוכה
כמעט בכל ערב, אחרי המקלחת, ואחרי שלבשת פיג'מה, בבית חשוך לגמרי, ואחותך ישנה, היינו מחכים שלושתנו עד שאחרון הנרות היה נכבה. לעיתים בשקט בשקט. לעיתים מנחשים מה יהיה הנר הבא שיכבה. מחכים לשביל העשן שישאר אחריו. תמיד מתרגשים מהקסם שבאור הנרות. מהקסם של היחד שלנו....
לבננו: הדגש על התהליך ולא על תוצרו
בעולם ההישגי של ימינו כל כך קל להתרכז בהישגים, כל כך נוח להתמקד בהישגים, כל כך פשוט להסתתר מאחורי ההישגים. כמעט כל שיחת חולין מתמקדת בהישגים - מספיק לציין כמה מ"הרציניים" יותר שבהם (האם כבר התחתנת; כמה ילדים יש לך; לאיזה סטטוס הצלחת להגיע במקום העבודה שלך; כמה תוארים מאחוריך; כמה רכבים במשפחתך; האם ביתך שכור או שלך ועוד).
אנחנו כמעט אף פעם לא עושים יותר משהו ולו לצורך העשייה. השאלה של "בשביל מה אני צריך את זה" מניעה את רוב מאמצינו.
וזה דבר בעייתי מאוד כשלעצמו. אך זה נושא לדיון אחר.
לעניינו אציין כי עולם הילדים שונה לגמרי מזה של המבוגרים. הילדים, במיוחד בין הגילאים 3-6 שנים, עושים משהו כדי לעשות אותו פשיטא. העשייה מניעה אותם, ולא ההישג (או התוצר) שמאחוריה. לרוב, הילדים לא עושים משהו כדי ללמוד לעשות אותו או להגיע לתוצאה מסוימת. הם עושים משהו בשל הצורך ההתפתחותי שלהם לעשות את אותו הדבר. מה שמניע אותם הוא הצורך הלא מודע שלהם לפתח את עצמם. והם לומדים תוך כדי.
בספרה "The Discovery of the Child" (שזה אחד הספרים שהייתי ממליצה מאוד לכל הורה או מחנך באשר הוא) מציינת מריה מונטסורי שבבחירתו לעסוק בדבר מסוים מתאפשרת לנו הצצה ייחודית לעולמו הפנימי של הילד:
".. אין זה חיקוי. אפשר לראות זאת אפילו בדרך בה הילד משתמש באביזר: הוא הופך להיות כל כך קשוב למה שהוא עושה וכל כך שקוע בעבודתו, שהוא אינו שם לב בכלל למה שמתרחש מסביבו וממשיך בעבודתו, חוזר שוב ושוב על אותו התרגיל עשרות פעמים. הדבר מדגים את התופעה הייחודית של הריכוז והחזרה על התרגיל הקשורה בהתפתחותו הפנימית של הילד. אף אחד לא יכול להתרכז דרך החיקוי. למעשה, החיקוי קושר אותנו לעולם החיצוני, אך כאן יש לנו עסק עם תופעה מנוגדת לחלוטין, כלומר, עם יציאה מהעולם החיצוני וההתקרבות הכי קרובה לאיחוד עם העולם הפנימי הסודי ששוכן בתוך הילד. הוא אינו מעוניין בלמידה או בהשגת מטרה חיצונית. כל אלה לא יוכלו להיות קשורים בהזזתו את החפצים שכל הזמן מוחלפים במקומותיהם המקוריים. לכן זה משהו לגמרי פנימי, הקשור בצרכיו העכשוויים של הילד ובמאפיינים המותניים של גילו. למעשה, המבוגר לעולם לא יהיה מעוניין עד כדי כך בחפצים פשוטים אלה, שיוכל לשים אותם במקומם ולהחליפם עשרות פעמים ולהיות מסופק בתהליך עצמו, ועוד פחות מזה, היכולות הפנימיות של המבוגר לא יאפשרו לו להתרכז באופן ממוקד שכזה במה שהוא עושה, עד כדי כך שיהפוך להיות אדיש למתרחש מסביבו... על כן, אנחנו מתמודדים עם ההתגלות האמיתית של העולם הפנימי..." (בעמוד 97).
מריה מונטסורי אומרת דברים אלה לגבי שימוש חוזר ונישן של ילדים באביזרים מונטסוריים. אך מבחינתי, דברים אלה יפים לכל עבודה שילד בוחר בה. בכל עשייתו באשר היא.
הטעות הגדולה ביותר שאנחנו עושים כמבוגרים, בעיני, היא כי אנחנו מנסים לפרש את עולמו של הילד ואת מעשיו בכלים שלנו כמבוגרים. אנחנו מסתכלים עליו בעיני המבוגר. וגם מבלי להזכיר את העובדה כי אנחנו מתיימרים היום למצוא תשובות לכל התופעות האפשריות בעולם, ובין היתר, במתרחש בילדים שלנו, ובכך לכאורה מנסים לשמר את השליטה אצלנו, דרך זו מראש נועדה לכשלון.
לרוב, אנחנו רק מפריעים לילדינו בנסיוננו להתחקות אחרי הסיבות למעשיהם, ברצוננו המופרז לסייע להם. ילד המתאמץ בכל כוחותיו להרים תיק כבד, או זה המנסה לטפס במדרגות הראשונות בגרם מדרגות ארוך, דבר אחרון שהוא זקוק לו הוא כי נרים את התיק בשבילו, או נקפיץ אותו במורם המדרגות, אלא אם התבקשנו לעשות כן. הוא עושה את מה שהוא עושה כי הוא זקוק לעשות בדיוק את הדבר הזה באותו הרגע.
כל כך פשוט. וכל כך קשה להבנה לנו המבוגרים.
מריה מונטסורי מספרת כי פעם ראתה פעוט בן שנה וחצי שהיה עסוק במילוי הדלי שבידיו בחצץ שמצא על השביל. כשהגיע הזמן ללכת הביתה, המטפלת, שעל פניו נראתה אינטליגנטית ורוחשת חיבת כלפי הילד, הפצירה בו בעדינות לנטוש את עיסוקו ולאפשר לה לשים אותו בעגלה. כל מאמציה לא נשאו פרי. לבסוף, היא מילאה את הדלי בחצץ בעצמה, והכניסה הן את הדלי והן את הילד לתוך העגלה, בטוחה שריצתה אותו בכך. אך זעקותיו העזות העידו על ההיפך.
במילותיה של מריה מונטסורי:
"מקרה פשוט זה הוא דוגמא למה שקורה לילדים בכל העולם, אפילו לאלה האהובים יותר מכל. הם אינם מובנים כהלכה, בגלל שהמבוגרים שופטים אותם בהתאם לסטנדרטים שלהם. הם מאמינים שילדים עסוקים במטרות חיצוניות, והם מסייעים להם באהבה להשיגן. במקום זאת, שולט בילד הצורך הלא מודע לפתח את עצמו. כתוצאה מכך, הוא בז לכל דבר שכבר הושג, ומשתוקק לכל מה שעוד צריך להשיג. למשל, הוא יעדיף להתלבש לבד, מאשר שילבישו אותו, גם אם ילבישו אותו בתלבושת מפוארת. הוא מעדיף לשטוף את עצמו על פני ההרגשה הנעימה של להיות נקי. הוא יעדיף לבנות בית מאשר להיות בעליו. הוא חייב ליצור את חייו לפני שיוכל להנות מהם..." (בעמוד 309)
הילד עם הדלי לא רצה למלאו בחצץ; הוא פשוט חפץ בביצוע התרגיל הנדרש למילוי הדלי ובכך לספק את צרכי גופו המתפתח. הוא רצה לתאם בין תנועותיו הרצוניות; לתרגל את האנרגיות השריריות בהרמת חפצים; לתרגל את עיניו בשיפוט מרחקים; להשתמש בתבונתו למילוי הדלי; לפתח את רצונו בהחלטות לגבי המשימות שהיו אמורות להתבצע. המטרה, אותה חיפש, הייתה התהוות הפנימית שלו, ולא האקט החיצוני של מילוי הדלי. החיבור החביב שלו לעולם החיצוני היה אך אשליה; הצורך הפנימי שלו הוא זה שהיה מציאותי. למעשה, אם הוא היה ממלא בסוף את הדלי, סביר להניח שהוא היה מרוקן אותו שוב, עוד ועוד ועוד, עד שהיה לגמרי מספק את עצמו. במקום זאת, מישהו שאהב אותו חשב שכל מה שהילד רצה הוא תפישת חזקה על חצץ, ובכך הפך את הילד לאומלל.
מריה מונטסורי מרחיקה:
"לעיתים קרובות אנחנו עושים טעות דומה בכך שאנחנו מדמיינים לעצמנו שתלמיד צעיר שואף לרכוש מידע אינטלקטואלי. אנחנו עוזרים לו להשיג אותו ובכך שמים מכשול בדרך התפתחותו והופכים אותו לאומלל. רווחה האמונה בבתי הספר שהילד מגיע לשביעות רצון אם ילמד משהו"
אבל:
"הידע הוא רק נקודת המראה מבחינת הילד. כשהוא למד איך לעשות משהו, אז הוא מתחיל להנות מהחזרה על התרגיל, והוא חוזר על מה שלמד אינספור פעמים בשביעות רצון ברורה. הוא נהנה מהתרגול העצמי מכיוון שבדרך זו בדיוק הוא מפתח את פעילויותיו הרוחניות" (בעמוד 309-310ׂׂ)
זו הסיבה לכך כי אנחנו משתדלים כמה שיותר לאפשר לך לשקוע בעיסוקיך. מבלי לדרוש לסיבות שמאחוריהם. וזה כל כך קשה. כמעט בלתי אפשרי לעצור את הדחף לשאול אותך: בשביל מה אתה מכין את זה? מה אתה מתכוון לעשות בכך? למה הוצאת את הכלים? אבל כנראה לרוב אנחנו בכל זאת מצליחים. תגובותיך עדויות לכך. כשלמשל, עסקת בטפטופי נרות, ואמך המבולבלת לעיתים מכך שביתנו לא רווי בקישוטי החג המונחים בידי המבוגרים כמו הבתים הרבים מסביבנו, שכחה את העיקר והציעה לך לשים את אחד המוצרים על החלון לתפוש את קרני השמש, הבטת בה בפליאה.
כאילו אמרת: "תעשי עם זה מה שבא לך". כן אמרת: "בואי נעשה עוד.. ועוד... ועוד". לא היה אכפת לך כלל לאן יעלמו התוצרים. כמו שאף פעם לא אכפת לך, מה יקרה עם יצירותיך.