לבתנו: לומדת להרים את הראש

לאט לאט את לומדת להרים את ראשך הקטן.

את לא ממש אוהבת להיות על הבטן, או בכלל בשכיבה. אם כי אני מנסה בכל זאת לשים אותך על בטן, כשאת ערה, לפחות פעם - פעמיים ביום. עם צ'ופו הייתי הרבה יותר מודאגת מזה. יתרונך בהיותך בת שניה הוא שאנחנו הורים רגועים אפילו עוד יותר ממה שהיינו איתו, בכל הקשור לשלבים התפתחותיים, לכל הפחות.

אני מאמינה מאוד ברכישת כישור דרך תרגול מתמיד, אך לא מאמינה כי תרגול זה חייב להיות כפוי על המתורגל ולהעביר אותו ייסורים. כך שאינני מצליחה להשאיר אותך על הבטן על אף התנגדותך. וכן, אני מודעת לכל היתרונות של חיזוק חגורת הכתפיים. וכן, אני מודעת למליון גישות חדישות העוסקות כולן בהפיכת התינוקות הרכים לאקרובטים קטנים. ועדיין, לא מצליחה שלא לחשוב לעצמי, מה היו עושים לפני כמה עשרות שנים, שלא נגיד מאות שנים...? איך גדלו אז התינוקות ללא האילוצים להעברת זמן ממושך על הבטן..?

ועדיין, הצלחתי לתת לרופאה ההתפתחותית בטיפת החלב להלחיץ אותי. מדהים עד כמה השפעת המילים תלויה באוזניים שהן נופלות עליהן. לא רק זה, אלא שהיא הצליחה להלחיץ אותי גם בעניין אחיך. למזלי, לזמן קצר, בדיוק עד הרגע בו שפכתי את ליבי לאבא שלכם שהרגיע אותי, כהרגלו, וגם הבטיח שלא נלך לבקר אותה שוב ללא הצטרפותו.

ועוד כמה שורות בנושא החם, בו דנו לפני כמה שבועות. כשנכנסנו לרופאה, הייתי מוכנה לבדיקתך בלבד. זה מה שידענו. שלא כמו בביקורים שלנו בטיפת החלב לצורך חיסונים, בהם אחיך נשאר עם אבא בבית, הפעם הוא בא איתנו. כשהרופאה, אחרי שהדביקה לך תווית של "עצלנית", שאלה אותי כדרך אגב מדוע לא עשינו לו בדיקה התפתחותית של גיל שלוש, ואם אני מעוניינת לערוך אותה עתה, בלי לחשוב רגע נוסף, הסכמתי. כשהיא התחילה בבדיקתה, ככל שהתקדמה בה, הצטערתי כל כך על הסכמתי. מתוך חוברת עתיקת יומין, שגם אני בקושי הייתי מזהה בה דברים, היא התחילה לבקש ממנו לזהות חפצים. ואז גם צבעים. ואז גם לספור. היא, שהוא לא מכיר אותה בכלל, ולמרות שממש לא הייתה נחמדה כלפיו, בכל זאת שיתף אותה פעולה מהתחלה, לא הסתפקה בתשובותיו, והגדילה ראש להעיר לי בקול רם על כל התשובות שלו. מה פלא, שאחרי זמן קצר, הוא ביקש לצאת מהחדר. אוסיף כי זה לא קורה לו אף פעם. כששמעתי שהיא לא סיימה ואף מעוניינת לערוך לו בדיקה חיצונית, שלצורך ביצועה הוא נדרש להתפשט, רצתי אחריו החוצה וביקשתי ממנו להכנס. האני הפנימי הזה שלי שתמיד, לפני הכל, מנסה לרצות רשויות, כמעט הביא את בני המתוק קורבן לרצות גורם לא מתחשב ומזלזל בו. לבסוף, למזלי, עצרתי את עצמי. הוא לא היה מוכן להכנס בחזרה לחדר. והרופאה רשמה בהתרסה בתיק שלו: "הילד מסרב לבדיקה! האם מודעת להשלכות הסירוב!", כאילו היה מדובר לכל הפחות בפינוי מאחז. או, איזה שיעור ענק היה זה בשבילי. כל כך כעסתי על עצמי אחרי זה. שהסכמתי לבדיקה מבלי להכין את אחיך אליה, שלא עצרתי את הרופאה מהערותיה, שניסיתי לשכנע אותו לחזור לבדיקה שלא ממש הייתה נחוצה. ואחרי שנרגעתי, אפילו הודיתי למה שקרה. בפעם הבאה אני אהיה מוכנה יותר...

נ.ב. בתמונות את בת חודשיים ושלושה שבועות.