שבת שלום!

הטקסים המשפחתיים מאוד חשוב לנו. הרי עומדים הם ביסודן של המסורות המשפחתיות. קבלת השבת היא אחד הטקסים המרכזיים של השבוע. אנחנו משתדלים מדי יום שישי לקבל את פניה של השבת בחיק המשפחתי האינטימי שלנו.

התחלתי להדליק נרות שבת באופן קבוע, אני חושבת, מאז שאבא ואני עברנו לגור יחד. הנרות הם המתנה מאבא שלך לחתונה שלנו, בתוספת נר שלך שהוא עשה בעצמו לקראת הצטרפותך. רגע זה הוא תפילה אינטימית בשבילי. עת התחלנו לקבל את פני השבת באופן משפחתי בארוחת הערב המשפחתית שלנו, התלבטתי אם להכליל את הדלקת הנרות בטקס המשפחתי. לבינתיים החלטתי להשאירה כמשהו אישי אינטימי שלי. אולי בהמשך ההדלקה תקבל גם נופך משפחתי יותר. אני יותר ויותר משוכנעת בכך, כיוון שאתה מהופנט מהדלקת הנרות. אתה עומד לידי, או יושב בכסא ליד השולחן, ובשקט בשקט מחכה בהתרגשות לרגע בו אני אסיים להתפלל, ואנשק את כולם לשבת שלום. אתה מזכיר לי את סבב הנשיקות בהצבעה באצבע הקטנה שלך: אבא, אתה והאורחים.

אז אנחנו מתיישבים ליד השולחן. לקח לנו זמן לגבש את ברכת השבת האישית שלנו. כנראה, זה הזמן שלו היינו זקוקים כדי לבטא את מה שאנחנו מרגישים כלפי קבלת השבת, הפרדות מהשבוע שהיה וברכתו של השבוע שלפנינו:

תבורך השבת
על כי זהר ואור מביאה לליבנו,
שלווה ומנוחה לביתנו.
יבורך הבית ויתמלא תמיד בבריאות,
בשמחה, באהבה, ברגישות, בסבלנות,
בסיפוק ובמתן כבוד לזולת.
יבורכו באי ביתנו....
נבורך אנחנו...
שבת שלום!

ואז מגיע הרגע, לו אתה מחכה בקוצר רוח מתחילת קבלת השבת. ברכת היין (לפי ההלכה).

אתה משתוקק לקבל את הכוס. אך עדיין, הסדר לפני הכל - אתה מצביע שוב על סדר העברת הכוס בין המשתתפים: אבא, אני, האורחים ואז אתה. אי אפשר לספק את אהבתך לאכוהול, כך שהחלטנו פשוט למלא את הכוס בחצי...:)

כוס הקידוש ממנה אתה שותה היא מתנת הוריי לחתונתנו. ביקשתי כי יביאו לנו כוס קידוש שתמלא בשפע את כל השבתות והחגים שלנו. וכך היה. מכוס זו קודשנו מתחת לחופתנו, ומאז היא הייתה תמיד איתנו. בכל קידוש.

ואחרי הברכה המקובלת על הלחם, ניגשים לסעודה. לבטח שמת לב, כי כיפה על ראשך. את הכיפה אבא קיבל במתנה לחתונה שלנו מחברתו אז לספסל הלימודים. מרגע שראית את הכיפה, בליל הסדר הראשון שלך, על ראשו של אבא, השתלטת עליה. מאז, מלבד הקידוש, הכיפה עליך, ולא על האבא. לקח לי די הרבה זמן, אך בקרוב הדבר הולך להשתנות...:)

כפי שאתה רואה, גם בטקס קבלת השבת ניסינו להכניס כמה שיותר היבטים אישיים. ויש לי גם כמה רעיונות להמשך. כשתגדל קצת ותוכל להשתתף בו. למשל, אני רוצה כי נשיר שירים ביחד. ואולי נחלוק משהו ממה שעבר עלינו במהלך השבוע. אולי משהו שאנחנו אסירים תודה עליו. היד נטויה. העיקר - ליצור טקס משלנו, כזה שתרצה להשתתף בו, מבלי שתרגיש מחוייב, גם כשתהיה בגילנו המופלג.

ואולי, זה המקום לפנות לקוראים שלנו. אני אשמח לשמוע על רעיונות נוספים. ואפילו, הערה לגבי שירי שבת. אם אפשר, עם הפנייה למילות השיר (מספיק בלינק פשוט). בכל זאת, תודה רבה!

בינתיים, הצצה קצרה ליחס מיוחד לו זוכה מטפחת השבת שלי עת מוציא אותה אתה מסלסלת השבת...:)




נ.ב. התמונות הן מלפני כחודש.

אבא כותב: Sunrise

היום בבקר התיישבתי ליד המחשב והחלטתי לשמוע מוזיקה. מיד פניתי לידידה ותיקה שלנו משכבר הימים: Norah Jones. יש בקול שלה את היכולת לעורר בי אופטימיות אינסופית, והמילים שלה נוגעות בצורה עדינה ומלטפות את הנשמה גם בימים קודרים שכאלו. הנה לך שיר, אהובתי היקרה, שמתאים למצב שלנו ומזכיר לנו את מה שחשוב באמת. עוד נשב בגינה עם כל הילדים והנכדים ונצחק על הימים הקודרים האלו שיצרו את הבסיס למשפחה הנפלאה שאנו יוצרים- ביחד!

הנה השיר: http://www.youtube.com/watch?v=W6sE1L2laCc

Sunrise -Norah Jones

Sunrise
Looks like morning in your eyes
But the clock's held 9:15 for hours

Sunrise
Sunrise
Couldn't tempt us if it tried
Cuz the afternoon's already come and gone

And I said
Hooo, hooo, hooo
To you

Surprise
Surprise
Couldn't find it in your eyes
But I'm sure it's written all over my face

Surprise
Surprise
Never something I could hide
When I see we made it through another day

Then I say
Hooo, hooo, hooo
To you

And now the night
Will throw its cover down, ooo, on me again
Ooh, and if I'm right
It's the only way to bring me back

Hooo, hooo, hooo
To you
Hooo, yeah, hooo, hooo
To you

המילים הראשונות - 1

ברוכים הבאים לסדרה החדשה שלנו: "המילים הראשונות".

MAMA - אמא, כמובן! בהתחלה זה היה משהו צרפתי כזה, עם הדגש על ההבהרה האחרונה. היום זה יותר מאוזן. כבר אמרתי לך כמה אני שמחה שאתה קורא לי כך? לא חשבתי שזה מה שיהיה, אבל כנראה הרצון הלא מודע שלי היה שתקרא לי כפי שאני קוראת לאמא שלי...:)
ABA - אבא. אי אפשר להעביר בשום מילים את הערגה ואת האושר שבצלילים האלה.
MMM - פרה.
AV AV - כלב.
IEHHH - סוס.
חיוך - חתול.
NANA - ברווז או אווז. לעיתים גם כל ציפור אחרת.
HUHU - ינשוף.
HHH - חזיר.
PIPI - איבר מין וגם שתן. את הP אתה מבטא כשאתה נושך בשיניים חשופות את השפה התחתונה.
KAKA - קאקי.
BIBI - מכונית.
SHSH - שקט, מישהו ישן. אתה תמיד מוסיף אצבע, הפוכה אמנם, לפה, קצת בצד, לא ממש באמצע. אתה לא מבחין בין שקט לרעש, כלומר אתה יכול לסמן שמישהו ישן, ורגע אחרי זה לתת צהלת שמחה.
O PA - קריאת פליאה. נגיד, כמעט נפלת. או שתפשת משהו שעמד ליפול.
EHHH! - ושתי ידיים למעלה לצידי הגוף. קריאת פליאה אמיתית ומודגשת! נגיד, מצאת משהו שחיפשת זמן רב. או לפתע ראית משהו שאתה מאוד מאוד אוהב - למשל, ענבים.

וכל דבר אחר - TATA, DADA.

מצחיק מאוד לראות איזה אסוציאציות נוצרות לך בראש. למשל, MAMA זו גם צלחת עמוקה, ו-ABA זו צלחת שטוחה. אולי בגלל שבארוחת הבוקר, אני, בדרך כלל, אוכלת גרנולה, ואבא - פרוסה עם משהו.

כפי ששמת לב, רוב המילים שלך, מלבד MAMA (!), הן בעברית. יש רק מילה אחת ברוסית, OPA, שזה "נפל" (ברוסית - UPAL).

ההגייה שלך במילים מסוימות מאוד מדויקת, ובמילים אחרות קצת מטושטשת. לוקח לנו רגע לעיתים להבדיל בין PIPI ל-BIBI. וגם ABA, וOPA (על שני פירושיו) נשמעים די דומה.

אתה נמצא בשלב כל כך משמעותי מבחינת פיתוח השפה. אך גם כל כך משמעותי. הרבה פעמים אני חושבת שזה היה כאילו היו שמים אותי בסין עכשיו, והייתי משתדלת להסביר לסינים, שאינם דוברים אנגלית (שלא להזכיר רוסית או עברית), על מה אני הכי אוהבת לעשות בעולם. הכל היה נתון לחסדיהם של החיוך והאצבע. כל כך קשה. משימה כמעט בלתי אפשרית. ואתה שרוי במאמצים אלה תקופה כה ארוכה. אני תמיד מזכירה לעצמי את הדוגמא הזו, כדי להזכר כמה חשוב להיות סבלניים, גם כשקשה. וגם כשנדמה שאין זמן.

אנחנו לא מתקנים אותך. אם אתה מבטא משהו לא נכון, אנחנו פשוט חוזרים על המילה ללא הוספת הערה כלשהי. אנחנו גם לא צוחקים למשמע ההגיות שלך. ואם אנחנו לא מבינים, אנחנו לא מוותרים ומנסים את כל הנמצא בסביבה, אחרי שגם אמרנו לך כי אנחנו לא מבינים אותך, אך משתדלים לשנות זאת. אנחנו משתדלים לא להשתמש ב"זה", אלא תמיד לנקוב בשם החפץ.

נכון, לעיתים אתה מתעצבן. אני חושבת שכל אדם מצוי, אם היו שמים אותו במרכזה של סין, היה מוצא כל דרך הגיונית ולא, כדי לצאת ממנה כמה שיותר מהר, והכי טוב - תוך כמה שעות. לך אין ברירה. הדרך היחידה שלך היא לפתח את השפה. וזה לוקח זמן. אז ברור שמדי פעם נשברים קצת. אנחנו משתדלים תמיד לרכך את המשברים ולנסות באמת לצאת מגדרינו כדי להבין אותך. גם אם במהלך הנסיונות אנחנו עוברים על כל חפץ בחדר ונוקבים בשמו, כדי לבדוק אם אליו התכוונת.

ממשיכים בטירוף

אחרי השקט של יום שבת, נכנסנו שוב למערבולת ארגונית.

ביום ראשון ב-9:00 התייצבנו בהרכב מלא ב"מטבחי יגור" ליעוץ מטבחים. אחרי פגישה של שעתיים, הקפצנו את אבא לעבודה וחזרנו הביתה. נרדמת מייד ורגע אחרי שהתעוררת, היינו כבר בדרך לפגישת יעוץ נוספת ב"Do It". אבא שוב חזר לעבודה אחרי זה, ואתה ואני נסענו לעשות קניות. המקרר הריק שלנו זעק לקבל קצת יחס. שם בילינו כשעתיים, בהן ניצחת על העגלה (מי החליט כי הילדים דווקא אוהבים לשבת בעגלות סופר? אתה כבר הרבה מעבר לשלב הזה - אתה אוהב להסיע אותה... עם כל המצרכים בתוכה. וכמובן - לבד!), כך שההתקדמות הייתה לגמרי בקצב שלך. וגם המצרכים שנוספו לעגלה הושפעו מההחלטות הספונטניות שקיבלת עת עברת בין המדפים השונים. חזרנו הביתה. עזרת להוריד את כל המצרכים הביתה, למרות החום והמרחק מה מהחניה שלנו (לצערי, השכנים שלנו שבדרך כלל מאוד מקפידים על כך שאנחנו לא נעיז להחנות בחניה שלהם, קצת פחות קפדנים כשזה מגיע לחניות של האורחים שלהם בחניה שלנו), בכמה נגלות עם העצירות בדרך, ובהורדה משותפת של חלק מהשקיות (ידית בידך וידית בידי). ואז, כמובן, העיסוק האהוב עליך - פיזור הקניות במקרר ובארונות. כשסיימנו, הלכנו לטייל קצת, כדי טיפל'ה לטעום מהשגרה.

ביום שני ב-8:00 כבר היינו בחזרה בבית. היית שותף חלקי (למזלנו, מורני המלאכית באה לארח לך חברה) לפגישות עם אדריכלית, עם מוסא, עם השכן הקבלן, עם החשמלאי, ועם מי לא. הכל על רקע עבודות השיפוצים הבלתי פוסקות, ומנגנת קידוחים שלווה ברגע (רק שלא יהיה ספק - הרי ברור כי אנוכי אירונית במילים אלה. הרעש שהאיום והנורא של הקידוחים היה כזה שחדר דרך כל הגידים והורידים ועוד משהו הלא מוגדר שיש לנו בתוכנו. כל פעם ניסיתי להרחיק אותך קצת מאזור הרעש, ובכל זאת אין לי מושג איך שרדת זאת). שוב חזרנו מותשים הביתה כדי לאפשר לך לישון את שנת הצהרים. מיד כשהתעוררת יצאנו לדרכים. השארת אותי בטיפול, ובינתיים קפצת עם אבא לרו"ח שלו. חזרת לאסוף אותי ונסענו לצייד הכלים הסנטיריים והשידה למטבח ב"הום סנטר", בחנויות הסמוכות, ואחר כל ב"Ace" שנמצא בקצה השני של העיר. צחקנו עם אבא (מה עוד נשאר חוץ מצלחוק), כי אחרי כל הסיבובים שלנו, אתה לא תרצה לראות עוד ברזים, אסלות, ארונות מטבח ודומיהם. אפילו אם קשה להאמין בכך כרגע - הלא אלה האהבות הבלתי מעוררות שלך.

כך שהיום במחצית הראשונה של היום לפחות, בילינו לנו בשקט בשקט (באמת!) בבית. כדי קצת להחזיר את טעם השגרה לחייך. קצת עסקת בפעילויות, קצת ציירת בצבעי ידיים, קצת פינית את המדיח. אמנם אתה ילד מדהים, מדהים באמת (אני לא יודעת איך אתה מצליח לשרוד את כל הטרטורים האלה באורח רוח שכזה), בכל זאת העומס נותן את אותותיו עליך. מדי פעם אתה מאבד את סבלנותך, שינתך לא מאוד שקטה בלילה, ועינייך קצת אדומות מעייפות. לכן אנחנו משתדלים עד כמה שאפשר תמיד לגוון את הימים העמוסים בקצת רוגע ובשלווה. חשוב לציין גם כי חלק מהשגרה זה גם הגבולות שלה. ברור כי סף הסבלנות שלך נמוך יותר בימים אלה. וברור גם כי אנחנו פחות מקפידים על הדברים הרגילים. אך בכל זאת, אנחנו משתדלים לשמור גם על האישיות ההולכת והגדלה שלך.

רציתי לסיים את הפוסט במילים אלה.

אך בסוף, התעוררת משנת הצהרים שלך בטרם הספקתי לסיים אותו. ועכשיו, בפתח הלילה, הדברים כבר לא כל כך שלווים. עבר עלינו אחר צהרים עמוס נוסף. פגישות בבית עם נגר ועם השכן הקבלן. הרבה החלטות, הפתעות, מושגים חדשים, הכרעות לא מובנות. ואתה גם נפלת ונחתכת בסנטר. אבא ישירות אמר כי זו הפעם האחרונה שאתה מגיע לאתר בנייה. כמובן, מייד הסכמתי איתו. אך רגע אחרי זה הסתכלנו אחד על השניה והבנו כי לא נוכל לעמוד בהבטחה זו. חוץ מאמא שלי, שמשתדלת מאוד לעזור כמה שהיא יכולה במגבלות העבודה שלה, אין מי שיכול לעזור כל כך. ולכן אתה עוד תגיע לאתר הבניה. ולכן גם יהיו פעמים נוספות בהן נאבד קצת עשתונות. גם אתה. וגם אנחנו.

אך בסוף אנחנו נצליח, נכון????

סליחה שאני מסיימת בנימה פסימית קצת. אני פשוט מאוד תשושה. האור בקצה המנהרה עוד לא התגלה לי...:)

נ.ב. התמונות הן מיום החמישי האחרון, אז נרדמת רק בחצות. ועד אז עשית את מה שתמיד עושים בשעות אלה... מדדת את הגופיה ואת השרוול שלי...:)

משחקים בבית בובות אבא ואני

אחרי היומיים העמוסים ביותר שעברו עלינו ביום חמישי וביום שישי, בשבת החלטנו כי אנחנו לא נכנסים לאוטו. אולי רק כדי להקפיץ את אמא שלי לצומת אחר הצהרים...:)

החלטנו שננוח. כך ניסינו לעשות. אך מי באמת יכול לנוח כשצריכים לתכנן איך הבית שלנו יראה? בזמן הקרוב ואחר כך? ומה זה אומר בפועל? איך מעבירים לביצוע את התכנונים שיש לנו בראש?

אז זה מה שעשינו כשהלכת לישון בצהרים. שיחקנו בבית בובות. רק שבמשחק שלנו אנחנו הפכנו לבובות.

גזרנו מנייר רהיטים שונים. וניסינו להתאים אותם למפה תכנונית. מה שבטוח, חבל שאי אפשר לשפץ באותה קלות.

מעניין איך זה יראה בפועל..... עוד קצת סבלנות....

מה שחשוב לי מאוד הוא שהבית יהיה מותאם לך ולבאים אחריך. בכל רמה שהיא. מפסקי חשמל ואורות נמוכים, הזמינות של המטבח, התאמת השטחים הציבוריים, הגינה. ואולי זה החלק הקשה יותר. כי במובן זה אין כל כך עם מי להתייעץ. דעות רוב האנשים מסביבנו, ואולי בכלל בארץ, אינן מתאימות להלך הרוחות שלנו. למשל, כמעט כולם שמחים לדעת כי יהיה לך חדר גדול, כי זה אומר שיהיה גם מקום לשחק בו. עייפתי כבר מלהסביר, כי החדר שלך נועד למנוחה ולפעילות שקטה. וכי משחק דווקא יעשה בסלון. ואז העישונים מתרחבים. "האם זה באמת מה שאת מייחלת לעצמך? כל הזמן צעצועים מסביבך ובלאגן בסלון?" איך אפשר להסביר כי אין שום בלאגן אם התכנון נכון (כך גם קורה היום, כשלפי דעת הרוב אתה דווקא אמור להיות באחת התקופות הבלאגניסטיות של חייך... הלא שמעת פעם משפט "ילדים קטנים זו שמחה אך הרבה בלאגן"?), וכי איפה אמורים הילדים לשחק עם לא בחדר המשפחה, ששם גם כך הרי הם ירצו לבלות את רוב זמנם? אם לא נחשוב על כך מראש ולא נכין אזור מיעוד, רק נכניס לעצמנו שער עצמי. אז הבלאגן יגיע, כי לא יהיה איפה לשים את הצעוצעים. ובכלל, איך אסביר לאנשים כי אין לך רבבות של צעצועים? העולם מסביבך הוא הצעצוע האהוב עליך.

ושלא נזכיר את התגובות שאני מקבלת כשאני מזכירה, כי במטבח צריך להיות מקום בשביל שולחן ילדים (התגובה הנפוצה - "הילדים דווקא הרבה יותר ישמחו לשבת עם ההורים בארוחות". נכון! אבל מה זה נוגד את זה שחייב להיות שולחן גם במידה שלהם לארוחות שללא מבוגרים, או בכלל לפעילות אחרת?), והכיור והצלחות צריכים להיות נגישים ("חבל. הילדים גדלים כל כך מהר, ואז את תצטערי שלא חשבת על עצמך יותר". לפי גישה זו בכלל לא צריך לחשוב על כך כי לכל שלב בחיים יש דרישות אחרות, ולהתאים את עצמנו ואת הסביבה אליהם, כי הרי החיים גם הם עוברים מהר). או אם אני מציינת כי חייבים לשמור מקום גם לפינת יצירה ("את באמת רוצה את כל הבלאגן הזה?" וגם "כמה מקום ילד צריך כדי ליצור?"), וגם לפעילויות שלך ("כמה מקום הבן שלך צריך? אולי פשוט תבני בית בשבילו?" והרי הבית הזה הוא גם בשבילו!). או אם אני שוברת ראש איך למקם את הדברים באמבטיה, כדי שלפני הכיור ישאר מספיק מקום להעמיד שרפרף, שתוכל לטפס בו ("עכשיו באמת הגזמת! אי אפשר לקבל את כל מה שרוצים. אולי היית צריכה לקנות וילה?" חה! בוודאי אפשר לקבל את מה שמאחלים לו, אם רק מחפשים במקום הנכון). ולבסוף, הערה האהובה עלי בעניין מיקום נמוך של מפסקי אורות, כדי שתוכל לכבות ולהדליק אור בבית, מבלי שתזקק לכך שנרים אותך ("זה מסוכן!" לא, זה לא מסוכן - זה מדליק ומכבה אור, לא שקל חשמל פתוח. "אה, טוב - מה שאת רוצה. רק שתדעי שהוא כל הזמן ירצה להדליק ולכבות את האורות". איך להסביר שכשלילד ניתן החופש לעשות לפחות את מה שאנחנו עושים בחיי היומיום שלנו, אם ההסתכלות עליו היא בגובה עיניים ובכבוד, מדוע ירצה לשחק במפסק, אם יראה בהדלקת אור וכיבויו פעילות יומיומית חיונית ולא משחק. במיוחד אם יבין כי הוא עושה משהו שגרתי, ולא מנסה לתפוש את תשומת לב ההורים שלו בכך שעושה משהו שמבחינתם הוא "אל תעשה").

בקצרה, בהרבה מובנים אין לנו כל כך עם מי להתייעץ וזה אולי מה שמקשה קצת - ואולי פשוט הופך את הכל למעניין יותר! מה שבטוח, אני כל כך שמחה על כך שאבא ואני עושים את זה יחד! אין דבר שאני דואגת לו כשאבא שלך שותף לו. וזה תענוג גדול!

מתגעגעים לאבישג ולעוז

חודש חלף מאז שהחבר'ה נסעו, והגעגועים חזקים מתמיד. בכל מקום כמעט אני תמיד יכולה להשבע כי ראיתי את אחד מהם.

זו המתנה שהכנו עבורם לקראת הנסיעה (בעצה חמה של איריס שחוותה על עצמה את המעבר שנה לפני כן). פלייסמטים עם התמונות של החברים הגדולים והקטנים, וגם בני המשפחה. אחרי מסע מפרך למדי להשגת התמונות, והעיבוד שאבא עשה להן, יצאו 6 פלייסמטים בגדול A3 שהוקשחו באלימינציה.

חשבתי כי עלמה תאהב לראות את הפרצופים המוכרים ולנקוב בשמם. וכך גם קרה, ממה ששמעתי. הייתה לי גם תחושה כי אולי גם הוריה יהנו מכך...:)

מתגעגעים לעלמה

פתאום ראיתי את התמונות האלה של עלמה שצולמו לפני כחודש. כמה ימים לפני שעוז, אבישג ועלמה המריאו לארצות הברית. לפני כמה הימים ראיתי את הגברת ב-Skype, ונראתה כל כך שונה. האם גם אתה משתנה כל הזמן, ואני פשוט לא שמה לב לכך?

תירס הוא אחד המאכלים שאתה תמיד תשמח לאכול. האמת, עוד לא הכרתי ילד שלא יעשה כן...:)

ועוד כמה תמונות מהארכיון

ואם כבר, הנה עוד כמה תמונות ממסיבת ברכת דרך צלחה לעלמה בנסיעתה לארצות הברית לפני חודש ושלושה שבועות.

תמיד יהיה מה לעשות באדמה...:)

האורחת הראשונה שלך בבית החדש

החברות בינך לבין אלמה היא כה מדהימה.

תמיד יש לי תחושה שמשהו מסטי כמעט מחבר ביניכם.

הקשר שלכם אינו דומה לכל קשר אחר שלך עם ילדים אחרים. ועד כמה שידוע לי, כך גם אצל אלמה.

יש משהו עדין, אלגנטי, מבין, תומך בתקשורת ביניכם. תמיד מלווה בחיבוקים, בנשיקות, ובהרבה רוך ובעדינות.

כשאתם נפגשים בהמולת אנשים (למשל, במסיבת ברכת דרך צלחה לעלמה בנסיעתה לארצות הברית לפני חודש ושלושה שבועות), לעיתים, אתם מתנהגים כרגיל. כל אחד בעיסוקיו הוא. אך לרוב, גם אז אתם מוצאים רגע להיות ביחד. מעורבים במשהו שרק שניכם מודעים לו.

הביחד שלכם מהפנט. נדמה כאילו אתם לא שמים לב לעולם מסביבכם.

היה זה אך טבעי כי אלמל'ה תהיה האורחת הראשונה שלך... גם אם הבית עוד לא ממש מוכן לאורחים...:)

על אף ההריסות ובלאגן, הובלת בעדינות את הגברת לשני סלעים. התיישבת והצבעת על הסלע שלידך. בשתיקה היא ישבה לידך. וביחד אכלתם תפוח....:)

Our bedtime routine outline

I thought my following comment on Sew Liberated deserves mentioning here:

We've had the bedtime routine since we brought our son home from the hospital. With no early planning, on his very first night at home, we took him to the room after his bath, and stayed there until he fall asleep. It has been like this since then. Thus both things were fulfilled - his need for routine (one child or not, I don't need to emphasize the importance of the routine and order for children, even for the very small ones:), and our need to follow him and let him fall asleep whenever he felt like going to sleep. The times have changed according to his age and needs (we started with the bath at around 7:00 PM then, now it is at 9:00 PM, more or less).

From the moment we entered his room after the bed, we stayed there. At the very beginning, he would fall slip right away. Then as he grew up, he needed more time to stay awake. We read, sang songs, or just sat with him letting him do whatever he wanted to. If it was during the nap time, I have always put a quiet meditation music in the background (it stayed on during the nap too as a white noise. The rule has been always to stay in the room with the door closed. It has been my interpretation of the freedom within limits.

One needs to remember that sleep routine changes with the little one pretty often. Almost everything in their life affects their sleep. For instance, when our son started scooting, and than crawling, the quiet time before sleep turned out to be one of the busiest during the day. And it was understandable - the sensitive period for movement caused him to be full of energy, the urge that was sometimes stronger than the ability. It was contrary to his development stage and nature to confine him to the quiet activity. I decided to follow him on that - I felt I had to give him the freedom to move. It was actually quite a remarkable scene - he was nearly drunk from the tiredness, but he scooted and scooted across the room, until he almost fainted. Then he would climb to his bed (on the floor, of course), ready to go asleep. Sometimes he needed a help in deciding when the moment for that was right. We just sat there in the room, waiting for him, while I was singing or we were talking. Sometimes this thing lasted for an hour. After a few months, when he was quite comfortable with his crawling (when I felt it would be fair enough to put a tighter limit on his urge to go exploring) and was able to control his desire, I introduced a new limit. He could crawl as long as he wanted, while he stayed in bed. We had a difficult evening or two, but then he excepted this new limit. I think it was due to this limit, that he never crawled out of his bed when sleeping - a common problem with the bed on the floor. His father always stayed with us in the room, until our son was indeed ready to go to sleep. Today, at 22 months, when he wants to go to bed, he goes to his dad, kisses him, and ask him to leave the room. After he helps him to turn off the lights (we rent this house, so we couldn't change the height of the switches - one of the first things I decided to change in our new house we just bought), of course...:)


As to nursing him to sleep - I had a strong feeling then that I shouldn't nurse our son to sleep. I was quite worried of the negative circumstances for our son if I did. Well, being a first time mom happens only once...:) What I did since our son was about 3 months old, was nursing him (when he got really tired and it was time for him to go to bed), and then laying him down on his bed. He felt asleep, while laying on his tummy, completely on his own. I was trully amazed then on how easy it happened. However, from the moment he started to roll over, it became quite a challenge. We were dancing the waltz of nursing, laying down on the bed, nursing, laying down again for a long periods of time. Sometimes even too long - 1,5 hour! Even on the tough days or nights, the thought of letting him cry to sleep never crossed my mind. This thing simply is not for me.

However, I was determined not to allow him to fall asleep when he was nursing. Well, I laugh loudly at myself now. When our son's molar teeth erupted, at 15 months, he didn't eat anything for a few days. Just nursed almost all day long. He was so much in pain. Two major things happened then - he weaned himself from the pacifier and... started falling asleep while nursing. The only thing I can add to this is that we have been very happy since then. It usually takes him 20 minutes at the most to fall asleep now. I've learned my lessons. Our children are so smart! We'd better listen to them. With our future children I will just nurse them to sleep, if they won't fall asleep on their own easily.

Another thing I will change with our future children is to include my husband in putting our son to bed. What happens now is that our son doesn't identify his dad with the sleep itself, only with the routine we have previous to sleep. If I need to be somewhere, I should return home when our son needs to nap or sleep at night. He won't fall asleep as long as dad is in the room. Our "mistake" was that we thought that because I nursed him until he was almost asleep, if I went out the room, it would awake him. Now we know better.

PS http://ashley-lotusflower.blogspot.com/search?q=sleep - you can find here lots of useful information from a co-sleeping, nursing, Montessori trained, very talented writer.

גם הקאקי מגיע לסיר

אפשר להכריז באופן רשמי - אתה מסתדר יפה מאוד ללא טיטול, כשאתה ערום.

כבר שבוע, מיום שבת שעבר, אין פספוסים. כל פעם שאתה צריך לעשות פיפי, ואתה ללא טיטול, אתה רץ לשירותים ועושה פיפי. בדרך כלל, אתה לא אומר כלום. לפעמים לוחש בחיוך: "PIPI". אחרי שעשית פיפי, בדרך כלל, אתה רץ החוצה מהשירותים. לעיתים גם שופך את הסיר לתוך האסלה, ומבקש שארים אותך להוריד את המים. ואז גם שוטף את הסיר מתחת לברז.

אם היה לי ספק מה יקרה לגבי הקאקי, אך גם המהלך הזה מאחוריך. אחרי שהתפלאת לראות את הקאקי באסלה, הפעם הבאה, בה עשית קאקי, קרתה ביום שלישי. אבא קלט אותך ברגע שהתכוונת לעשות, ולא ממש תכננת להגיע לשירותים וכיוון אותך לשירותים. מאז אתה רץ לשירותים, גם כשיש לך קאקי. ואפילו מדי פעם אתה אומר, שוב לרוב, בלחישה: "KAKA". אתה גם משתתף בניגוב במגבון שלאחר הפעולה. וכדי להסיר באמת כל ספק אם אתה מבחין בעשיית קאקי או לא, יש לך מיום רביעי כבר איזשהו וירוס שלשולים. רק ביום רביעי עצמו רצת לשירותים לפחות 20 פעמים. ללא פספוס אחד!

דבר מעניין קרה היום. היית ערום, ואז ראית את המכנסיים שלך. לבשת אותם בעצמך. עברה לי המחשבה אולי לכוון אותך לשירותים, אך רציתי לראות מה קורה. עשית פיפי במכנסיים. כנראה, הרגשת המכנסיים על הטוסיק דומה לזו של הטיטול, ושונה מזו של הערום. לכן החלטתי שברגע שיהיו לנו כמה ימים שקטים, בהם השגרה לא תופרע על ידי נסיעות וסידורים, אכיר לך את התחתונים. לבטח יקח פעם - פעמיים של פספוסים עד שתקלוט איך צופים מראש את עשיית הפיפי.

ובינתיים, קניתי לך תחתונים ראשונים. כאלה קטנטנים מתוקים....!

מברוק - הבית שלנו!

זה סופסוף קרה! אחרי למעלה מחודשיים וחצי של המתנה מייגעת, סופסוף קיבלנו את המפתחות של הבית.

ומעתה הדברים רצים בקצף מסחרחר!

ביום חמישי בבוקר אבא נפגש עם המוכר בבית. לבדוק שהכל בסדר ולנסוע למשרדי עו"ד לטפל בכל העניין הפורמלי של ההעברה. התכנון היה אחרי זה להביא אותנו לבית החדש. כמובן, לשאת את כבודי לתוכו (איך אפשר שלא???:). ולהעביר את הבית לידיו המסורות של מוסא, הקבלן המקסים שאמור לעשות לביתנו הקט ניתוח קוסמטי בנגיעה אישית במיוחד.

אלא מה. מוסא הסתבר כאיש עבודה חרוץ ביותר. לא רק שהוא התייצב בבית, ביחד עם הצוות שלו, שעה לפני שהגיע לשם המוכר, ומייד ניגש לעבודה, אלא גם שלוש שעות בלבד אחרי כן, כשאבא חזר עם מפתחות בידיו, כבר אי אפשר היה לזהות את הבית...:) ארונות הקיר פורקו (כך, למשל, נראה הקיר שמאחורי ארון הקיר שהיה בחדר ילדים לשעבר, שיהפוך למטבח שלנו), הדלתות פורקו, ואפילו חלק מהקירות כבר הורדו.

מי היה מאמין? אבא תכנן לצלם את הבית לפני ההריסות והשינויים, אך מוסא הקדים אותו (בתמונה דלת הכניסה לשירותים). כשאבא התחיל לצלם, היו כבר דברים שהשתנו והשתייכו, לצערנו, לעבר. אך שאלה יהיו הצרות שלנו..:)

כשאנחנו הגענו לבית אחר הצהרים בהרכב מלא, כבר לא הייתה פינה אחת בבית, שבה לא הורגשה הנגיעה של מוסא.

הוא הרס את הקיר שהיה בין החדר שלך (לשעבר, המטבח) לבין מרפסת השירות.

ואפילו הספיק לנקות את הפסולת.

הרצפה של השירותים נעלמה כאילו לא הייתה. וגם חלק מהקרמיקה שעל הקיר החיצוני.

השירותים הפכו להיות דומים לאלה בסרטי קוסטריצה - אדמה ובטון, אך כן אסלה עובדת עם מים זורמים...:)

אתה היית ברקיע השביעי מאושר. גם הרבה אבק, גם הרבה כלי עבודה, ויותר מכל - מטר, שאפשר למדוד באמצעותו כל דבר אפשרי.

ובין לבין, גם להתיישב לנוח עם אבא במפתן הכניסה מהגינה לסלון. וכמובן, לאכול ענב.

ואני צחקתי. אמרתי לאבא שבקצף שמוסא עובד, מחרתיים הוא מסיים את השיפוץ. וברצינות, לפתע קרה כי אנחנו עלולים לעכב את בעלי המקצוע. לאורך כל הפרוייקט של הבית החדש נהגנו לפי כלל ההדרגתיות. החלטנו כי בכל פעם מתרכזים במשהו אחד, וכשמסיימים אותו, עוברים לשלב הבא. אחרת, לא היינו יכולים לסיים שום דבר מרוב פיזור והעדר זמן להתמקד. כל דבר נעשה בהשתתפותך, מכורח נסיבות, לכן היינו חייבים למצוא איך להסתגל. זה עבד עד עכשיו. אך לפתע, היינו חייבים לקבל כל מיני החלטות חשובות וקריטיות... תוך כלום זמן. וכשבפועל, לא היינו עוד בבית לבד, רק אבא ואני, אפילו פעם אחת. לא הרגשנו באמת איך הבית מרגיש. לא הקשבנו למה שהוא רוצה לחלוק איתנו. לא עשינו הכרות רשמית ושקטה. כך מצאנו את עצמנו, בליל יום חמישי, בחצות וחצי, בדרכינו לבית. אמא שלי הגיעה לביקור של יומיים, והחלטנו לנצל את המומנטום. כנראה, שכחנו לספר לך. אחרת איך נוכל להסביר כי דווקא ביום הזה לא הצלחת להרדם לפני החצות (אלא אם נזכר כי גם עליך עוברים ימים לא פשוטים כלל וכלל, ובאופן לא מפתיע כל כך, זה נותן את אותותיו בכל מיני מישורים - אחד מהם השינה). היינו פשוט גמורים מעייפות, אך גררנו את עצמנו לבית. בליל ללא ירח, בקושי מצאנו את המדרגות לבית. דאגתי כי השכנים יזעיקו משטרה. וכך הסתובבנו בבית, עם מטר ביד, תומכים אחד בשניה, שלא נתעלף מעייפות, אך גם מתרגשים עד מאוד מהנסיונות לארגן את הבית. לנסות לחזות מה יהיה והיכן. איך הדברים יראו בגדול גם בעוד כמה שנים, כשיצטרפו אליך אפרוחים נוספים, מה יקרה אם נתחלף בחדרים. מיקמנו שקעי חשמל, מאוורים, מזגנים, מפסקים. ציירנו על הרצפה היכן תהיה הספה, איפה תהיה השידה שלך, וגם מדפים עם הפעילויות. בשתיים וקצת בלילה חזרנו הביתה.

ובתשע בבוקר למחרת כבר היינו שוב בבית. נפגשנו עם החשמלאי, והגדרנו לו איך תראה מערכת החשמל בבית. נפגשנו שוב עם מוסא, וניסינו להבין ביחד איך יראה חדר האמבטיה (בסוף, בסוף השבוע, שינינו אותו שוב:). אז חזרנו הביתה. לקחנו אותך ואת אמא שלי ונסענו לעשות סיבוב בחנויות למוצרי חשמל. היינו צריכים להסגר על המוצרים השונים. אנחנו נקנה אותם רק סמוך למעבר, אך היינו חייבים להחליט מה אנחנו רוצים כדי לא לטעות במידות. אתה וBusenka, בינתיים, עשיתם סיבוב בדיקת מכונות הכביסה משלכם. שעת הצהרים כבר הגיעה. היית ממש על סף ההרדמות. החלטנו שלא ניסע הביתה, כי לא היה ספק שתרדם באוטו. כדי לאפשר לך שינה ארוכה יחסית (מעולם לא היה אפשר להעביר אותך ישן מהאוטו הביתה), החלטנו לנסוע לעוספיה, כדי לאכול. חזרנו אחר הצהרים. שוב לבית החדש. ושוב, מדהימה ההתקדמות של מוסא.

זו הייתה הדלת שבכניסה לסלון.

וזו הכניסה לסלון ללא הדלת. הכל נקי ומסודר.

אך השינוי הגדול ביותר שחיכינו לו בכליון עיניים, היה הורדת הקיר שבין הסלון לבין המטבח החדש (חדר ילדים לשעבר). כל התכנון שלנו היה בנוי סביב השינוי הזה. והיה כל כך מרגש לראות אותו בפועל!וזו רק ההתחלה של המחשת התכנונים שעוד יגיעו.

אנחנו באמת בדרך. יותר נכון, אנחנו דוהרים בכביש המהיר!!! כביש עם שוליים צרות בצידי הדרך, ללא כל אפשרות לעצור. זו הייתה רק הצצה קצרה למה שקורה בתוך האוטו בזמן הדהירה...:)