יום ראשון, 18 בינואר 2009

אבא כותב: מציאות חדשה או כיצד חזרתי להיות נזיר זן

מציאות חדשה פוקדת אותנו בשבועות האחרונים. אתה הופך להיות יותר עצמאי מיום ליום ודורש בתוקף את העצמאות הזו. אתה נלהב ומוכן לעשות כל דבר אותו אנחנו מבצעים ובדרך האופיינית לך, אתה קודם מתבונן בנו בריכוז , קולט ואז מבקש לעשות זאת בעצמך או פשוט עושה זאת. לדוגמא: אחת הפעולות האהובות עליך היא בישול והכנת אוכל. בשניה בה אתה קולט שאני ניגש לשיש במטבח, אתה רץ, מטפס על השרפרף שקנינו לך, נשען על השיש בשילוב ידיים, כאילו אומר: "כן בבקשה, מה מכינים היום?" אתה מעביר את הירקות לסלט לקערה, פותח קופסאות שבטעות הושארו על השיש ומבקש בתוקף להמליח בעצמך את הסלט בעזרת המלחייה. כמובן שהמלחייה מוצאת את דרכה לפיך- תכונה שירשת מאימך- אהבה למלח.

כאשר מסיימים את הכנת האוכל, אתה לוקח את הצלחת , בשתי ידיים, לשולחן ומניח אותה שם. היום עזרת לערוך שולחן בכך שהעברת את הצלחות והסכו"ם שלנו והנחת אותם על השולחן אחד אחרי השני. היה פשוט מאלף לראות הדרך בה אתה מניח את הדברים אחד אחד על שולחן האוכל שלנו כמו מלצר מיומן.

כמובן, שכמו כל שינוי, שינוי זה דורש מאיתנו המון דברים חדשים: יתר תשומת לב לכל פרט קטן אותו אנחנו עושים. הרי עכשיו אתה מתבונן בנו ללא הפסקה. לא מעט פעמים פתאום קלטתי אותך עומד ומתבונן במעשי בלי ששמתי לב. אמא שלך מנסה להסב את תשומת ליבי לדרך בה אני עושה דברים בבית. להחזיק צלחת בשתי ידיים, להעביר כל פעם כלי אחד משולחן האוכל לכיור, לשתות בשתי ידיים, לא לאכול בעמידה, לבצע כל דבר יותר לאט ובתשומת לב. אני מודה, אני עושה לה לא מעט פרצופים של "תעזבי אותי" ו"מה את רוצה ממני". אבל אני יודע שהיא צודקת. עלינו לשמש לך דוגמא בכל פרט, ובמיוחד בדרך בה אנו פועלים בבית. אני מאוד מנסה להאט את קצב עשיית הפעולות שלי בבית, לפעמים, אני חוזר על טורים גבוהים אחרי יום עמוס וקצב ההתנהלות שלי בבית מאוד מהיר. בכלל, קצב ההתנהלות שלי בבית מהיר- יש המון דברים לעשות, וכאשר אני עושה משהו, אני כבר חושב שלשה צעדים קדימה. אמא שלך אומרת ,שאני עושה המון רעש והמולה: דופק דלתות, סירים, מחבתות- ככה זה כשעובדים מהר. אף פעם לא חשבתי כי לגדל ילד יהיה כמו לעשות מדיטצית זן. להיות בהווה ובתשומת לב לכל פעולה, לבצע אותה לאט, לשים לב אם ראית, אם קלטת. לסגור ארון בשקט ולאט, לסגור את המקרר עד הסוף ולא לתת לו תנופה. לבצע פעולות בסדר הגיוני, כדי שתוכל לראות ולחזור אחריהן. רגע, אני מייד מוציא את הגלימה הטיבטית שלי ועושה קרחת. אווווווווווםםםםםם.

לא קל לי. להכין ארוחת ערב במשך שעה שלמה במקום 10 דקות, כמו שאני רגיל. לחכות עד שתיקח את הדברים ותשים במקרר. לחכות בסבלנות שתסיים את מה שאתה עושה, לשאול אם סיימת , לחשוב על כל פרט שנמצא על שולחן האוכל כדי שלא יסיח את דעתך, להמתין עד שתעלה במדרגות, לחכות שתיכנס לחדר, לחכות שתוריד חלק מהבגדים, שתבחר טיטול, שתיקח ותזרוק לפח. המון פעמים אני מוצא את עצמי רוצה לעשות זאת במקומך - מהר ויעיל. בנקודה זו אני עוצר את עצמי ומנסה להבין שלמנוע ממך את הדברים הללו זה כמו למנוע ממך את עצמאותך, חופש עשייה, למידה והתפתחות. כל פעולה שאתה מבצע מחזקת את היכולת המוטורית, חשיבתית, ארגונית שלך ומסייעת לך להבין את העולם שאליו נולדת. אין דרך אחרת - עלי להיות סובלני , עלי לאפשר לך לעשות את הדברים ללמוד ולהשתפר בעשייתם. היכולות שלך הולכות וגדלות מיום ליום כמות הדברים אותם אתה מבצע גדלה אף היא. עלי למצוא את המדיטציה והשקט בכל פעולה כדי להיות איתך שם במקום ובשלב שבו אתה נמצא. איך אפשר אחרת?

תגובה 1:

My Child's Diary אמר/ה...

הלוואי וכל הנזירים הטיבטיים היו כמוך!
כל כך אהבתי את ההדמיה למדיטצית הזן! פשוט וקולע!
אני יודעת שלא קל לך, ושדרוש מאמץ על כדי להתאים את עצמנו למציאות החדשה, כל הזמן להיות עם יד על הדופק, תמיד לחשוב כמה צעדים קדימה, אך באותו הזמן גם לא למהר. להאט. להדגיש. להסביר. אוקיאנוס של סבלנות. ולא תמיד יש כוח לזה. לבטח לא ארחי שחוזרים הביתה מיום עבודה לחוץ ועמוס. ולכן אני כל כך אוהבת אותך. בגלל שכל מה שכתבתי, וכל מה ציינת, לא מרתיע אותך. ושאתה כל הזמן משתדל. כל הזמן מקשיב ולומד. זה מה שהייתי רוצה שצ'ופצ'יק ילמד, בין היתר. ונכון, הוא בתקופות רגישות רבות כרגע. אך גם עבר כבר פרק זמן מספק כדי שנביט בו נווכח כי בחרנו בדרך נכונה. אני יודעת שגם אתה, כמוני, שואב את הכוחות שלך מהאדם שהבן שלנו גדל להיות. זה שווה כל מאמץ!
ודרך אגב, האדום והכתום שניהם הולמים אותך. כך שיהיה זה תענוג לראות אותך בגלימה הטיבטית...:)

Related Posts with Thumbnails