כך פגשנו את פניה של השנה החדשה

לא הייתה יכולה להיות קבלת פנים חמה יותר לשנת 2009 הצעירה, מאשר בחברת חברים יקרים, שגם בזכותם שנת 2008 הקשישה שנפרדנו ממנה, הייתה כה מיוחדת. אבישג, עלמה, עוז ומורן - נבצר מהם להגיע, אך הם, וגם חברים רבים אחרים, היו בליבנו במהלך הערב. בילינו בנעימים ובחמימים - סיכמנו, נפרדנו ובירכנו, צחקנו, אכלנו, וכמובן שתינו. האווירה הייתה כה קסומה ומיוחדת כפי שאמורה להיות בערב מיוחד זה. כך ברגע, חלפה לה עוד שנה.

לילה זה של החלפת השנים הוא מיוחד מאוד בשבילי. בילדותי היה זה הלילה מיוחד במינו, האחד והיחיד. אז הוא עוד לא נקרא סילבסטר, ולא היה לי שום מושג על כך שיש מקום בעולם, שלילה זה מקושר בו מאוד ובאופן בלעדי לאמונה הנוצרית. אז הוא עוד היה "ה"חג בשבילי, החג המשפחתי - שכל השנה ציפיתי לו. חיכיתי לארומה של עץ האשוח, שימלא את הבית בשבוע האחרון של דצמבר. חיכיתי לקשט את העץ עם הוריי בצעצועי זכוכית הצבעוניים שנשמרו משנה לשנה. ושמחתי מאוד שיכולתי לזכות בחגיגה זו פעמיים. הייתי משתתפת פעילה מאוד גם בקישוטים בבית סביי. חיכיתי לגעת במחטים הירוקים. חיכיתי בכל כוחותיי להשאר ערה עד הגעת הדקה, שהיא הדקה הראשונה של השנה החדשה. במאמצים אדירים ניסיתי לאחוז ברגע זה, בו העתיד הופך להווה. וכמובן, יותר מכל, חיכיתי למתנות שיימצאו מתחת לעץ בדיוק בחצות. כה רבה תהיה תדהמתי שאירוע תמים זה ייחרב מעולמי, ברגע שרגלי תדרוך על האדמה המובטחת. מסתבר, כי בארצי שכה איחלתי להגיע אליה, השנים עדיין מתחלפות להן, ולמרבית הפלא, אפילו מדובר באותן השנים, אך הקסם נעדר לפקוד טקס זה. סיגלתי את הנוהג הזה במהלך שנים רבות. התעלמתי ממוזרתו. אך לפני כמה שנים, למזל, התפכחתי ומצאתי שוב את עצמי.

עץ נרות זה ליווה אותי בילדותי. אני זוכרת, כאילו אתמול זה היה, את אימי שמה אותו על הטלוויזיה. ואז הכוכב, מחום הטלוויזיה, מסתובב, ומנגנת הפעמונים מצלצלת בנעימים ברקע. אני ממש יכולה לגעת בילדה ההיא שיושבת מול העץ הקסום ומהופנט על ידי צלילי פעמונים. הוזה בהקיץ. מנסה לנחש מה העתיד צופה לה.

אני חושבת, שינקת את קסם ליל זה ממני. היית ממש מאושר אתמול. אם כי גם עייף וכאוב שיניים. ואפילו קצת השתכרת לך משלושה שלוקים של יין אדום שבהנאה רבה לגמת מהכוס שלי. ואז הגיע הרגע, בו רצית להראות לאבא מאיפה באמת מגיעה השנה החדשה...:)

תמיד תענוג לראות את החבורה המשולשת שלכם, אותך, את זוהר ואת אלמה, מתרוצצים להם מסביבנו. בהתחלה בשכיבה, אחר כך בישיבה, אז בזחילה, ועכשיו בצעידה. ואפילו בריצה.

תמיד אחד אחרי השני. לעיתים בשיתוף פעולה הרמוני...

ולעיתים - הרמוני קצת פחות (אם כי זה תמיד קורה כשמישהו חפץ במטאטא האהוב עליך).

חברים יקרים, תודה רבה רבה על כי שוב הצלחתי לגעת בקסם...:)