אבא כותב: רכבת של בוקר עמוסת חיילים

ימי חמישי עבורי הם ימים שמחים וקשים ביחד. מצד אחד ההרגשה כי הנה הגיע סוף השבוע לו אנו מחכים כל כך. ומצד שני שני עלי ליסוע לת"א להעביר קורס בשנקר.

היום לא היה שונה במיוחד מלבד העובדה כי היה עלי לצאת מוקדם ולהיות בתל אביב כבר בשעה 9:00. מלבד השעה, משהו נוסף השתנה. פתאום שמתי לב לכמות החיילים שנמצאים ברכבת. הם תמיד שם, אולם למדתי לזהות אותם כחלק מהנוף, תמיד בחצי חיוך אני רואה כיצד הם תשושים ונרדמים בכל מקום ומסוגלים לשבת בכל מקום אפשרי גם כאשר הרכבת מפוצצת באנשים. כאמור, היום לא היה דבר שונה מלבד ההקשר! שנת 2009 -המלחמה בעזה.

אדישות, חוסר רצון לעסוק בנושא, ניסיון להתנתק מהמדיה שמעבירה אלינו אינסוף דימויים ומראות בלתי נסבלים משני הצדדים- מלחמה! מתנהלת שעתיים נסיעה מהבועה הפסטורלית בה אנו חיים- מלחמה אמיתית, בה נהרגים חיילים, אזרחים, תינוקות. תינוקות כמוך. מראות הרס וחורבן. צילומי פיצוצים וכתבי תיקשורת שעטים על הידיעות כמו עיטים על גופות.

מלחמה אשר מוסיפה על הבלבול וחוסרים האונים ומצד שני מעוררת קשת רגשות חדשה שלא הכרנו, אימך ואני. הקשה מנשוא היא ההבנה כי לעולם נצטרך לחיות כאן על החרב. "להכות בהם פעם אחת ולתמיד", "הם הביאו זאת על עצמם", "שיגמרו אותם", הלואי והמציאות היתה פשוטה וחד משמעית. אולם, דבר אחד הפך להיות משמעי מאוד עבורנו: אתה, בני היקר לנו מכל, עלול למצוא עצמך בין אותם חיילים שיושבים ברכבת ועונדים תג לוחם של יחידה כזו או אחרת עם כומתה בצבע כזה או אחר. בין אם נחליט לעזוב את ישראל לתקופה קצרה או ממושכת, בין אם נהיה בארץ זרה. ההחלטה תהיה תמיד בידך: להתגייס או לא. ההבנה הכה מודעת, כעת, שלא יהיה שלום, ההתפקחות הכה כואבת מן הפנטזיה שכיסתה את עיננו, ההרגשה כי מלחמת לבנון השנייה ומלחמת עזה הינן פרקים ראשונים מהעתיד לבוא, משאירה אותנו אדישים ואפטיים מתוך חוסר יכולת להתמודד.

שינויים רבים קורים כעת בעולם שהכרנו והתרגלנו, כדרכם של שינויים- הם מפחידים. משבר כלכלי הרובץ על מדינות העולם, גלי פיטורין איומים של מאות עובדים, חברות ענק הפושטות רגל, מליוני דולרים שנמחקו בשנייה בכל בורסות העולם, פיתוח הגרעין באיראן, חילופי נשיאים בארה"ב, מלחמה שנייה בתוך שנתיים בישראל.

כיצד זה קשור לבועה הקטנה שלנו כאן בטבעון? אנו מנסים לחיות חיינו כסדרם, אולם לא סתם אני מנסה להתקבל ללימודי אומנות בארה"ב או להוציא דרכון המאפשר אזרחות אירופאית. ישנה תחושה חזקה של חוסר ביטחון. חוסר ביטחון לגבי העתיד לקרות, חוסר ביטחון לעולם שלתוכו תגדל. היכן נוכל למצוא את השקט והשלווה שאנו מחפשים? האם טבעון שבסופו של דבר ממוקמת בתוך ישראל תמשיך להוות מקום מוגן יחסית?

מלחמות, כך מלמדת ההסטוריה, פרצו על רקע של משברים כלכליים. אני מקווה כי הפעם יתברר שהייתי פסימי יתר על המידה. אני מקווה שנהיה במקום בו תספוג את העובדה כי ערך החיים הוא ערך עליון ושום פטריוטיות לא שווה יותר מהחיים עצמם.

אני זוכר כי אבי סיפר לי פעם כמה קיווה שד שאגיע לגיל 18 יסגרו או יבטלו את שירות החובה. אני זוכר את ארשת האכזבה שהייתה בקולו כאשר סיפר לי זאת. אני זוכר את התדהמה, האכזבה והכעס שהיה בקולו כאשר סיפרתי לו בקול מאושר כי יצאתי סופית מהצבא ואיני צריך לעשות מילואים.

אני מבטיח לך בני היקר כי לעולם לא אשפוט אותך על בחירותך בחיים, אולם, ננסה בכל דרך אפשרית שלא תהיה על אותה רכבת בוקר במדים ירוקים עם סיכת לוחם בדרך לגבול לא נודע עקוב מדם, שעוד מספר שנים יוותרו ויחזירו אותו, כי יבינו שאין דרך אחרת.