מה אני לא הולכת לעשות, וגם מה אני כן...

אני לא הולכת לשקר לך - לא שקר לבן, לא אדום, לא אפור ולא שחור.
אני לא אומר לך: "יהיה בסדר", כשלמעשה, אין לי באמת מושג אם יהיה בסדר.
אני לא אגיד לך: "לא נורא", כשזה אכן די נורא.
אני לא אגיד לך שאני מרגישה מצויין אם כואב לי.
אני לא אגיד לך שאני שמחה אם אני עצובה.
אני לא אדאיג אותך בדאגות נוספות לאלה שגם כך יהיו לך. במיוחד, אם הן לא קשורות אליך.
אני לא אסכים עם החלטותיך הסכמה עיוורת, אם בפועל אינני מסכימה איתן. אני כן אגיד לך מה דעתי על כך, אך אוסיף כי ההחלטה היא שלך, אתה הוא המחליט, אך אתה גם אמור לדעת מה השלכותיה.
אני לא אגיד לך כי כבן אתה חייב להיות חזק ואמיץ. אני כן אומר לך שזה בסדר לפחד ולהיות חלש. וודאי, זה בסדר גם לבכות ולכאוב.
אני לא אסכן את עצמי. במיוחד, אני לא אסכן את עצמי כשאתה תבקש ממני לא לעשות כן. גם אם בעיני אין בכך שום סיכון.
אני לא אזכיר את מותי, אלא אם באמת יהיה הדבר רלוונטי לנושא שיחתנו. אני לבטח לא אסרוק לך את הדברים שעליהם תצטער אחרי שזה יקרה.
אני לא אבקש ממך למסור את חייך למען שום מטרה שהיא.
אני לא אפעיל נגדך את נקודות התורפה שלך.
אני לא אבקש ממך להמשיך לחיות את החיים שלי ואת החלומות שלי - להשלים את מה שאני נכשלתי לעשות בחיי.
אני לא, ממש לא, אגיד לך אי פעם למה אתה אמור להיות שונה, כש-99% מהעולם עושים אחרת ממה שאתה מתכוון לעשות.
אני לא אזכיר לך את טעויותיך.
אני לא אתעמק בכך שחשבת אחרת, כשתחליט לשנות את דעתך.
אני לא אבקש ממך לעשות משהו שאינני עושה אותו בעצמי.
אני לא אגיד לך שהבית ריק בלעדיך, כשתחליט למצוא לך בית אחר.
אני לא אשאל: "מה חדש?", ואני גם לא אגיד: "מתי תתבגר?".
אני לא אגיד לך למה אתה מתעלל בילדיך.
אני לא אצפה ממך - אני ממש ממש אשתדל לא לצפות ממך לשום דבר. החיים הם שלך. לי יש רק הזכות לגדל אותך עד שתהפוך לאדם בוגר.
אני לא ארים עליך קול.
אני לא אקלל.
אני לא אזלזל בך.
אני לא אתעלם ממך.
אני לא אתכחש לרשימה זו - אתה תמיד תוכל לשלוף אותה, אם חרגתי ממנה.

אני כן אכבד אותך.
אני כן אזכיר לך כמה אתה מיוחד.
אני כן אסתכל עליך בגובה עיניים.
אני כן אשוחח איתך תמיד על כל נושא שתחפוץ בו.
אני כן אוסיף להיות תמיד האמא שלך - בליבי תמיד יהיה מקום בשבילך, כך גם בכל בו אחייה. לעולם.
אני כן אומר לך תמיד כמה אנחנו אוהבים אותך.