לבננו: על למידה חופשית, על הנפילות וגם על האצבעות השלמות

ככל שאתה גדל, האתגרים שלפנינו גדלים ביחד איתך.

וחלקם פיזיים לגמרי, במלוא מובן המילה. אתה רוצה להתנסות יותר ויותר, לטפס על קירות גבוהים עוד ועוד, לקפוץ למרחקים יותר ויותר רחוקים.

כפי שכבר לבטח שמת לב, אנחנו מאמינים גדולים בלמידה מתוך התנסות מתמדת ובלמידה עצמית מרובה (unschooling). רק מתוך חופש לימוד מוחלט יכולה לנבוע למידה אמיתית. בעיני. וההתפתחות הפיזית שלך מעידה על כך באופן הברור ביותר. כמו בכל למידה אחרת, כל מה שנדרש מאיתנו הוא לסגת הצידה, לתמוך בך, לספק לך סביבה מתכוננת ובטוחה, להנחות בהנחייה הקלה ביותר האפשרית, ולא למנוע את הדחף שלך ללמוד ברגע שהוא מתעורר.

וכך, שלא בדרך פלא, יום אחד בהיר אתה ניגש לקיר טיפוס ומטפס את כל השלבים עד הכי גבוה שקיים, וגם יורד את כולם בחזרה, מבלי לקרוא לי ולו פעם אחת (אחרי אינספור פעמים של "איך אני יורד מכאן?", "תרד באותה הדרך שעלית. איפה שמת את הרגל כשעלית? עכשיו תנסה לשים שם גם כדי לרדת", מבלי להזיז אותך בעצמי). ביום אחר, אתה פתאום ניגש למוט גלישה גבוה כזה, הרבה יותר גבוה ממני, שקיים במגרשי המשחקים ודורש גלישה באמצעות ההחזקה בידיים (שלא הייתי מעיזה לחשוב אפילו שפיזית אתה מסוגל לעשות זאת בגלל העמסת משקלך על ידיך, והלכה למעשה, בגלל הגובה שלו, כל פעם שביקשת לגלוש בו, נאלצתי לענות לך שתוכל לעשות זאת כשאבא יהיה לידך, כי לא הייתי מסוגלת להגיע אליך ברגע שהיית קופץ עליו), כשאבא לבסוף לידך, ולפתע... מתגלש בו כאילו תמיד ידעת איך. רק מהתבוננות האינסופית בילדים האחרים ומאמונה הלא מעוררת שלך ביכולותיך. אבא מופתע מסתכל עלי: "מתי הוא למד את זה?". "עתה", אני שומעת את עצמי עונה. וביום אחר, אתה ניגש לשולחן פיקניק של קק"ל, ביום ההולדת של אבא, ומודיע לאבא ולי, שאתה רוצה לקפוץ ממנו. למודת דבר כבר, מגובה הקפיצות שלך, ממדרכות הגבוהות שבמרכז ומהחומות השונות בטיולים שלנו, אך עדיין דואגת, אני שואלת אותך: "אתה בטוח שאתה יכול לבצע את הקפיצה?". "כן אמא, אני בטוח. אני יציב. ואני מוכן". "אך אני לא בטוחה אם אני מוכנה". "למה אמא?". "כי אני קצת דואגת". לא מסוגלת להתגבר על הדאגות שלי, נפלט לי: "אולי אני פשוט אעצום עיניים?" "כן אמא! אני אגיד לך כשאני אקפוץ ואת תפקחי את העיניים". מתעלמת מהמבט הדואג של אביך, כך אני עושה. בום! ליבי קופץ! "אמא, קפצתי!" וגאווה מאושרת בלתי מתוארת על פניך. ובימים האחרים אתה מטפס על העצים יותר ויותר גבוהים ומורכבים. כל כך חשובים רגעי אמונה קטנים ענקיים אלה!..

כל מקרה כזה אינו אך מקרה בודד. כולם חלק מפאזל אחד גדול, שהמרכיבים של הסבלנות שלנו, של האמונה בך, של התמיכה, הם חלקים מן המניין בו, כמו גם ההישגים שאתה צובר בסיועם. רק יחד יצרו הם תמונה שלמה. ושוב, ההתנסויות הם כל כך חשובות!

וכן, אני מודה, על הדרך אנחנו צוברים גם חוויות מלחיצות, שהטיפול בהן לא פחות חשוב. היה שם המקרה שבו נפלת מסולם גבוה במגרש המשחקים. בדיוק ברגע שריטה סיפרה לי שאחד הדברים החשובים ביותר בהורות, לדעתה, הוא האמון שלנו בילדינו. בום! אני עם הגב אליך. אפילו לא מסתובבת, כי יודעת כי אתה נמצא במגרש שאותו אתה מכיר בעל פה. אז מגיע הבכי שלך. אז אני רואה אותך שרוע על החצץ. וידך מתחתיך. אתה עדיין רגוע יחסית, רק בוכה. ורק אחרי שאני מציעה שאולי נקרא לאבא (חווית היד השבורה שלך תלווה אותי כל חיי), אחרי שאתה שואל אותי מופתע: "למה?", ואני מבינה כי טעיתי, אך אין כבר דרך חזרה, אינך נרגע עד שאבא מגיע. וכן, היה גם את המקרה של התריס החשמלי בסלון שנסגר בדיוק אצבעות היד שלך, אחרי שניסית לקפוץ מדלת היציאה לחצר אחרי שהתחלת לסגור את התריס, וגם ניסית לסגור את הדלת אחריך, תוך כדי שהטריס נסגר על היד שלך. ואני בכלל בצידו השני של הבית הנעול. ורק אחרי ריצות מספר, עם אחותך על ידי, הלוך וחזור, לבית, כדי לפתוח את התריס, שהתברר כי התקלקל, ואז הרמה ידנית שלו, גילינו כי לאצבעות שלום. אוף.... מעניין להיות הורים. כבר אמרתי???