לבננו: על הגבול הדק שבין האמיתי לבין כאילו

אחרי כל מה שעברנו בכל הנוגע למשחק החופשי (free play), ובעיקר משחק הדמיון הפתוח (open ended imaginative play), אני מתמוגגת כל פעם מחדש מאלגנטיות העדינה בה אתה מנווט בין האמיתי לבין בכאילו.

כמו כאן, למשל, עת מכין אתה מיץ מחומוס - הכל על אמת, אך גם בכאילו. אתה מודע לכך וגם מודיע כי המיץ יצא בכאילו, וגם חוטי החשמל מחוברים בכאילו. אך המרכיבים, הכלים וגם ההתכווננות הם לגמרי אמיתיים.

ואולי זה לא המקום, אך אינני זוכרת לייעד לכך מקום וגם תמונה מפורטת, הנה לך לוח היצירות שלך (Art Board), שם אתה (או אנחנו) תולה את היצירות שלך. אין הכוונה בתערוכה מתניידת, אלא בפתרון מיידי, כזה שלא שם דגש יתר על היצירה עצמה, פרקטי, ואולי גם טיפל'ה משאיר מקום להשראה. לרוב זה פשוט עונה על הצורך ב"היכן אני שם את הציור הזה", כדי לפנות מקום לציור נוסף. אני מרוקנת את הלוח מדי כמה זמן. ועדיין שומרת, מבלי ידיעתך, את כל יצירותיך בצד. עוד לא החלטתי עד מדי ואיך אמיין אותן.