יום שבת, 12 בספטמבר 2009

איטליה: רחוק מהמוכר

כן כן, בטיול הקצרצר המשפחתי הראשון שלנו כבר הספקנו לחוש כמה מלחיץ להיות רחוק מהבית, כשהאפרוח שלנו לא מרגיש טוב.

הטיסה והיומיים הראשונים בכפר הנופש עברו ממש בסדר. אפילו בסדר מדי. היינו בטוחים שתרגיש משהו בעקבות שינוי האקלים האנושי והסביבתי, אך נראת רגיל לגמרי. כאילו לא עברה עליך טיסת לילה, נחיתה בארץ נוכרת, טעימה מהחיים על המזוודות במקום לא מוכר לך. אפילו נרדמת די בקלות הן לשינת לילה והן לשינת צהרים.

ואז הגיע הלילה השלישי שלנו. לפתע התעוררת באמצע הלילה (במהלך כל הטיול ישנת איתנו) והתחלת לבכות. ובכית. ובכית. ובכית. זה היה די מלחיץ, האמת. זו התנהגות שכל כך לא אופיינית לך. שום דבר לא הצליח להרגיע אותך. אפילו הציצי! ניסינו להסתובב בדירה ביחד - ביקשת כי כל הזמן נהיה איתך. מהבכי אפילו עלה לך קצת החום. לא ממש ידענו מה לעשות. בסופו של דבר, אחרי די הרבה זמן שבכית, איכשהו הצלחת להרדם. וגם אז, התעוררת מדי כמה זמן מתוך השינה בבכי.

למחרת פשוט נעלמת. היית שם, אך לגמרי לא איתנו. החלטנו לחכות עד אחר הצהרים לפני שנקח אותך לרופא המקומי. לא היה שום סימפטום רפואי לכך שהרגשת לא טוב. לא היית מצונן. לא כאבה לך הבטן. היציאות שלך היו בסדר גמור. אפילו עשית קאקי. ואם דיברנו איתך - הגבת. כך שידענו כי אתה לא חולה. פשוט היית מנותק. וגם לא מיובש. הניחוש היחיד שלנו היה כי כנראה קלטת כי אנחנו רחוקים מהבית, מהשגרה, מכל המוכר. אם עוד היה לי ספק באשר לגאונותה של גב' מריה מונטסורי (והאמת, שבכלל ובכלל לא - בדיוק להיפך), הוא נעלם ברגע זה. לא היה צריך להיות רופא כדי להבין מה לא בסדר איתך, אלא פשוט להבין את חשיבותה של תקופת הרגישות לסדר (sensitive period for order). אם המוכר נעלם - דרכך למערבולת רגשית. ואם המהפכה היא גדולה מדי, כך גם תגובתך בהתאם.

אחר הצהרים לאט לאט חזרת לעצמך. רווח לנו מאוד.

ועדיין, אולי אפילו עד עכשיו עוד לא ממש התאוששת. כל עוד שטיילנו, כל מה שביקשת הוא ששנינו נהיה כל הזמן איתך. אם מישהו מאיתנו לא היה בסביבה, היית ישירות נלחץ. לא ניסית אפילו לדבר עם האנשים שהיו בסביבתינו - גם לא עם ילדות קטנות. והרי מדובר בך - יצור חברותי כל כך, שבדרך כלל לא נשאר אדיש לכל בן אנוש בקרבתך. מאז שחזרנו, אפילו לאנשים הקבועים בחייך, שבדרך כלל אתה נלהב לפנות, אתה מתייחס בחשדנות מסוימת. בהתחלה כל הזמן נשאר לידנו, ואז לאט לאט מפשיר. וכמובן, יש ברקע (או שלהיפך, כל היתר הוא ברקע) את המעבר. בקיצור, בימים אלה אנחנו במים לא כל כך שקטים...

תגובה 1:

tamari אמר/ה...

הי !
אני כל כך מבינה איך זה להיות במקום הזה של להכיל את התגובות הפתאומיות של הילדים שלנו בגיל הזה בעיקר כאשר אין להם את השפה לבטא את עצמם. גם אנחנו היינו בסיצואציות דומות. אין לנו שליטה על התגובות שלהם. התגובות הן שלהם והן בריאות ויהיו מה שיהיו, אנחנו אמורים להיות לידם בשיא התמיכה והרוך. הרוגע בא לאחר מיצוי רגעי הלחץ שבעיני הם טבעיים לכל הורה שדואג ואוהב את ילדו.ברגע שמגיחה המודעות לכך שלחץ כאן לא משרת ( מה שבדרך כלל אצלי קורה אחרי כמה רגעים ארוכים של לחץ...) נכנס הרוגע לפעולה וכן הידיעה הברורה שאני סומכת על הכוחות שלהם לעבור את מה שהם עוברים בשלום.
מאיך שאני כבר מכירה אותך אין לי ספק שהכלתם את צ'ופצ'יקון בצורה נפלאה כך שהוא חזר לעצמו.
אין לי ספק שגם מהירות התגובה שלו לסובבים אותו תחזור לעצמה.
טוב, אני אכתוב את מה שאת יודעת בוודאות אבל בכל זאת: אנחנו לא יכולים להפסיק לחיות את חיינו המבוגרים בשל שמירה על ילדינו ( כמובן בגבול הסביר..) שינויים מלמדים אותם שהחיים הם דינמיים ויכולים להשתנות ולהתגמש ולהראות מידי פעם טיפה אחרת - אך מה שחשוב זה שהדמויות האחראיות עלי תמיד איתי - לא משנה איזה שינוי יהיה והן מכינות אותי לשינוי מראש.
תתקני אותי אם אני טועה.
בכל מקרה אין לי ספק שהמעבר דירה יהיה בסדר. יש לי כבר כמה רעיונות להקלת המעבר על הקטנטנים שלי בעוד כמב חודשים ...אך לעולם לא אוכל לדעת כיצד יגיבו..
העיקר - אהבה אהבה ועוד אהבה, לא ?
אוהבת
עינת

Related Posts with Thumbnails