איטליה: הטיולון

אני מודה, מה שעניין אותי הכי היה איך תגיב ל... טיולון שתמצא במטעננו.

כל מי שהכרנו שנסע לחו"ל עם ילדים, המליץ לנו לקחת איתנו טיולון. היה נשמע לנו הגיוני - המרחקים הגדולים של ההסתובבויות ברגל, העייפות ההולכת והמתעצמת שלך, הנוחיות. אלא... שאתה לא עלית לעגלה מזה... אני אפילו לא זוכרת כמה זמן. לבטח, לפחות 4-5 חודשים. הייתי מסוקרנת מאוד, איך נצליח בכל זאת להביא אותך לשבת בו.

ואכן, בהתחלה התלהבת מאוד לראות את הטיולון של אלי איתנו (אביגיל המתוקה, תודה רבה!). היה נראה לך מאוד מתחשב מצד אבא ואמא שלקחו לך משאית כזו ענקית. כל מה שעשית בשדה התעופה בהמתנה לטיסה הלוך הוא להסיע את הטיולון לכל מקום אפשרי. לא היית מוכן שאנחנו נסיע אותו - איתך או בלעדיך, או שנעזור לך להסיע אותו ביחד איתנו.

הפעם ההבאה שראית את הטיולון הייתה ברומא. במהלך השבוע בכפר הנופש לא השתמשנו בו.

ואכן, בבוקר היום הראשון, עת היית שפוך מעייפות, דווקא נהנית לשבת בטיולון - לצפות במתרחש מסביבך (למשל, ב-Pantheon), לאכול, ואפילו לנמנם.

יותר מאוחר הדבר הפך להיות מורכב יותר...

הטיולון הפך לרכוש הבלעדי שלך.

ודווקא די מהר למדת לתמרן אותו מצוין. היה פשוט מדהים לראות אותך נוסע איתו לכל כיוון אפשרי. וכמובן, עוברים ושבים לא נשארו אדישים אליך. התגובות, דוגמת "חשבתי שהטיולון נוסע על שלט רחוק, ומסתבר שיש פה ילד אמיתי שמסיע אותו!" הפכו להיות שגורות למדי.

אני שמחה בכל זאת שלקחנו את הטיולון איתנו - בסופו של דבר, ברומא, אחרי שהיית צועד קילמוטרים (על אמת!), הייתה לך תמיד ההזדמנות להתיישב ולנוח. ולנו להמשיך בקצף מהיר יותר. ושלא נשכח שביומיים האחרונים ישנת את שנת הצהרים שלך גם בו.

ובכל זאת, היה כל כך מוזר לראות אותך קשור בכלי תחבורה עגמגם זה.