לאט לאט הופכים את הבית לשלנו

היום אנחנו חוגגים שבוע בבית החדש שלנו. ולמרות שכבר לא קוראים לו "הבית החדש", הוא אמנם עדיין מרגיש כך. אני מנהלת מערכת יחסים מסועפת איתו. ואולי זה מובן. אני לא חושבת שהיה פרוייקט אחר בחיי ששאב ממני כל כך הרבה אנרגיות, ועם זאת כל כך רציתי שהוא יצליח. אני אכן מרגישה שייכות אליו, אך עוד רחוק להגיד כי נקשרתי. כי אני מרגישה כי הוא חלק מחיי. היום אני יותר עייפה, לעיתים מתוסכלת מקצב ההתארגנות האיטי יחסית, לעיתים תשושה מהחיות שהוא שואב ממני, לעיתים כועסת עליו קצת כי השתלט על חיינו. אני מניחה כי זה טבעי. אני מקווה כי הדברים יסתדרו להם במהרה. והשמש תשוב לזרוח במלוא העוצמה גם בבית זה.

ואולי אני פשוט מתקשה עם המעברים. בעצם, אני אכן מתקשה במעברים. אולי המעבר הגדול בגיל ההתבגרות מסביר זאת טיפה.

התגעגעתי לכתוב כאן. אך לצערי אני עוד לא שבה לגמרי. בינתיים, אני אסיים לכתוב על כל מה שתכננתי לכתוב לפני המעבר. ואז אולי גם ארגיש הרבה יותר נינוחה לכתוב על מה שעובר עלינו כרגע.

תודה רבה לכל מי שדאג לשלומינו, חשב עלינו, בישל בשבילנו, תמך בנו לאחרונה. עוד קצת סבלנות. ואני אחזור לחייך..:)