אתה בן שנתיים וחודש!

אתה בן שנתיים וחודש!

איך זה קרה? ומתי יקרה שאני לא אשאל עוד את השאלה הזו? אני כל כך אוהבת אותך! האמת, שאני אוהבת כל דבר בך! ולאחרונה, אפילו יותר...:)

אני אוהבת את הזמן שלנו יחד. בחודש האחרון למדתי להעריך מחדש את השקט של הימים שלנו. אני אוהבת להיות עדה לאיך שאתה גדל. אני אוהבת לצפות בכל דבר חדש שקורה לך. למשל, שלפתע התחלת להזיז את הכסא הקטן שלך, עליו אתה יושב, לעבר השולחן ולא את שולחן אליך, כשאתה ישוב על הכיסא. אני אוהבת להיות שם כשאתה מסתכל עלי במעין מבט כזה של התפלאות בפעם הראשונה שעשית משהו, או למדת משהו, או גילית משהו, או יצרת משהו. אני אוהבת את ההבזק הזה שיש בעיניים שלך, ואני מאחלת לך שהוא תמיד ישאר שם. אני אוהבת את השיחות הרבות שאנחנו מנהלים לאחרונה: "מאמה, קאקה? ("מאמה, עשית קאקי?"). "עוד לא, מתוקי". "אבא קאקה?" ("אבא עשה קאקי?"). "אני לא יודעת. הוא בעבודה. כשהוא יחזור בערב, תוכל לשאול אותו אם הוא עשה קאקי" (ושלא יהיו טעויות, אתה אכן מוודא איתו). "אבא פיפי?". "אני חושבת שאבא עשה פיפי בעבודה"."אי קאקה?". "עשית בבוקר". "אי פיפי?". "כן, עכשיו אתה עושה פיפי". וחלילה. עשרות פעמים באותו היום. אני אוהבת את זה שאתה לא שוכח דבר במשך זמן ארוך, לעיתים ארוך מאוד. כמו, למשל, "אבא, עץ קאקה (כן כן, מילה חדשה - ETZ- עץ)". בעקבות הקאקי שאבא זרק מתחת לעץ, אחרי שבטעות עשית אותו בבריכה בחצר החדשה שלנו. הזכרונות כבר החלו להווצר. או "מאמה, אופה", ומצביע על אצבע ברגל שלי, שלפני שלושה שבועות לערך נפלה עליה משאית מעץ. זה אכן כאב מאוד אז. "אבא, אופה?". "כן, לאבא יש הרבה פצעים אחרי המעבר לבית החדש". "אי אופה" - ואנחנו עוברים על כל הפצעים, השריטות והכחולים שעליך. כעת ולפני כן. כמובן, מתעדכנים במצבם הנוכחי. אני אוהבת את איך שאתה מגלה את מה שחיפשת: "הנה!". שמחה טהורה! או שמרים את שתי הידיים עם כפות היידים למעלה. "אה". נגמר. אני אוהבת את איך שאתה רץ ושר בבית עם המקדחה שלך: UUUU. "מאמה, אבא UUU". "אבא יעבוד עם המקדחה מאוחר יותר". ואז אתה עובר על כל הדברים שאבא עשה בבית. ומאזכר אותם בגאווה.

אני אוהבת כי כל דבר מתחלק לשלושה חלקים. לאבא, למאמה, ולך. אם אוכלים תפוח, אז פלח לכל אחד. גם אם אבא בעבודה עכשיו. גם אם אני לא לידך. הכי אני אוהבת שאתה לוחש לך בשקט את שמות שלושתינו, כשאתה מחלק את המנות. או את הנשיקות. או כל דבר אחר שידך נוגעת בו. אני אוהבת לראות אותך מכדרר. אני אוהבת לראות אותך ממציא לעצמך משחקים. אני אוהבת את הארוחות המאולתרות שלנו עם כל אוצר הסירים שלנו בשבועות האחרונים. או את המשחק שנולד לו בהקשר לפתחי הביוב הרבים בקרייה. אנחנו נעמדים על המכסה. אני סופרת עד שלוש, ואז מתחילים לרוץ. עד שמוצאים את המכסה הבא. ושוב. יום אחד המשחק נוצר. לא פסענו על מכסה ביוב אחד בלעדיו במשך שבועות. ואז הוא נעלם. כאילו לא היה. אני אוהבת את הצחוק שלך. אני אוהבת את הליטופים שלך. אני אוהבת את איך שסתם, לגמרי סתם, אתה רץ אלי ונותן לי נשיקה. או חיבוק. או את שניהם. אני אוהבת את איך שאתה רוצה לאחרונה שנעשה כל דבר ביחד. אם אוכלים, אז כולנו באותו הקצב. אם, למשל, אבא מוזג לו משהו מהקערה, כולנו מחכים שיסיים, ורק אז ניגשים להמשך הסעודה. אם אני שותה, אז כולנו שותים באותו הרגע. אם אתה שם לך קוטג' בצלחת, אבא ואני מפסיקים לאכול, מחכים לך, עד שאתה פותח את קופסת הקוטג', שם כפית - שתיים לכל היותר בצלחת שלך, מלקק את האצבע בהנאה, סוגר את הקופסא בחזרה, ורק אז חוזרים לאכול. עד הפעם הבאה שאתה רוצה לשים קוטג'... כעבור 2 דקות. כל דבר אצלך כרגע הוא "נה נה" (קצת). קצת חלב בקפה, קצת משחת שיניים על מברשת השיניים, קצת מים בברז. וכמובן, קצת קוטג' בכל פעם בצלחת שלך. אתה מבטא את ה"נה נה" בכזה קסם מתוק. בכלל, כל המילים שלך נשמעות פשוט מדהים! אני אוהבת את איך שאתה אוהב ללכת ולהחזיק את שנינו בידיים. ואז לקפץ באוויר. אני אוהבת לרקוד איתך. אני אוהבת את איך שאתה שר בכל רגע שאתה שומע מוסיקה. אני אוהבת את איך שאתה מרים ידיים לאחור באוטו, כדי לבקש כי נדליק רדיו. אני אוהבת לדגדג אותך. אני אוהבת לנשק אותך בכל מקום אפשרי.

אני אוהבת להזכר כאן בכל הרגעים הקטנים האלה שהם יוצרים את המשהו הגדול באמת שאנחנו חווים. אך יותר מכל, אני אוהבת את הזמנים של שלושתינו יחד. כל יום כשאבא שלך חוזר הביתה, העולם נצבע מחדש בצבעים עזים. הפנים שלך מוארות כפי שלא היו רגע לפני. אני אוהבת לנשום את שלושתינו. אני מתגעגעת לשקט שלנו. אני מתגעגעת למכתבים שאבא כותב לך. אני אוהבת אותנו. ויותר מכל, אני אוהבת אותך.

התמונות הן מאיטליה - ביום בו מלאו לך שנתיים. סליחה על כי לא הצלחתי לכתוב לך אז, כמו בכל יום הולדת שלך. יהיה זה הפוסט המאחד את שני ימי ההולדת...:)