איטליה: האוכל

כמויות האוכל שאכלנו במהלך הטיול שלנו אינן ניתנות לשום תיאור מספק.

בין אם ממה שבישלנו לעצמנו, בין אם מה שאכלנו בחוץ.

בין אם אלתרנו פיקניקים ניידים בכל המקומות האפשריים - למשל, ב-Piazza San Pietro. למזלנו, אתה, בדיוק כמו ההורים שלך, יכול להתיישב בלי שום בעיה על כל משטח ו... לאכול כנפשך.

בת זוגתו של אח שלי היא אכן הבחורה היחידה על פני כדור הארץ שאני מכירה, שאוהבת לאכול יותר ממני...:) בזכותה הכרנו כמה מהמנהגים האיטלקיים. למשל, לפני כל ארוחה אוכלים כמה וכמה נקניקים עסיסיים וגבינות מובחרות. ככה סתם - בתור מנה טרום ראשונית. מה זה משנה אם כבר שבענו? או, למשל, כי הפסטה המוגשת בכמות שלא הייתה מביישת כל מנה ישראלית ממוצעת (והפעם, המחמאה לטובה:), היא בסך הכל מעין "סלט". המנה העיקרית עוד לפנינו, כשההרגשה היא שלמעשה, כבר אכלנו אפילו את הקינוח. וזו רק ארוחת הצהרים. ארוחת הערב הלא פחות מגוונת עוד לפנינו.

אתה, אמנם, לא כל כך התלהבת מהאוכל האיטלקי. בפעם המי יודע כמה בירכתי כי עדיין הינך יונק. חוץ מדברים בודדים, כמעט ולא נגעת באוכל איטלקי. וגם פיתחת אנטיפטיה לכל המלצרים האיטלקיים למיניהם. נעלבת מאוד כשהם לקחו את הצלחת שלך. לקח לי זמן להבין את זה. יש לך קטע כזה לאחרונה - אתה יכול לחזור לאכול זמן ארוך אחרי שסיימת כבר לאכול. ואתה מצפה למצוא את מה שהשארת במקומו. כך שכשהמלצר לקח את השאריות שלך, אפילו אם היית במרחק מה מהשולחן, היית מגיע בריצה עם הפרצוף ההופך מרגע לרגע ליותר נעלב. וקול הבכי שלא איחר להגיע.

נ.ב. התמונות האחרונות הן מהסעודה האחרונה שלנו ברומא. כחצי שעה לפני שעזבנו את רומא, ועוד בטרם ארזנו. כבר אמרתי שהמנהגים שלנו לא משתנים בגרוש ברגע שאנחנו הופכים להורים. אנשי "הרגע האחרון" תמיד יהיו כאלה.