איטליה: המסע

האם המסע המשמעותי היחיד שעלינו לעבור במהלך חיינו הוא המסע לתוך תוכינו?

האם במקרה במסע זה, באופן כה מדהים, בדיוק כמו בכל מסע אחר השגור בחיינו, אנחנו מוצאים לפתע את כל האלמנטים הכה מוכרים לנו - המטען, שאותו עלינו לשאת, בין אם כי התרגלנו אליו, ונראה כי לא נוכל להתקיים בלעדיו גם לא לתקופה קצרה; בין אם כי אמורה להיות בו לכאורה העזרה הראשונה בכל מיני צורות ומטעמים, שיכול ונזדקק לה בשעת הצורך; בין אם סתם, אנחנו צריכים לשאת משהו בידינו.. ולו כדי לא להטריד את עצמנו במחשבות, שמא נעשה בידיים ריקות? הנפרדים, שלעיתים מרגישים כי זה באמת הכרח להתלוות כמעט עד השער האחרון בשדה התעופה, להרבות בדמעות ובהתרגשויות, וגם בעצות הלא תמיד שימושיות.. או מתבקשות? הפוגשים, שתמיד, אבל תמיד, חייבים לדעת בפרטי פרטים, ובדרך כלל גם מיד, על כל מה שהתרחש איתנו, ולרוב בהתלהבותם המוחצנת עוד יותר מקשים על הנחיתה הרכה, שאולי באמת רכה, אך בכל זאת, הרי כל מסע ביסודו לכל הפחות מעייף? ההתכוננות, שלעיתים יכולה להטעות, או להשלות (ושלא נתהה, מה גרוע יותר, דרך אגב)? הציפיה, שבדומה להתכוננות, גם היא לא בהכרח תהיה לנו לעזר, אך האם באמת אפשר שלא לצפות לדבר? המתנות, שחוזרות איתנו ממחוז חפצינו, בין אם כי אמורות הן להזכיר לנו על המקומות בהם ביקרנו, על החוויות שעברנו, על האנשים בהם פגשנו; בין אם כי בדרך לא דרך הפכו הן ליעד האמיתי של סיורנו (או שכך הדבר אמור להיות מלכתחילה?); בין אם בטעות נרכשו בכסף קטן אחרון שנשאר לנו, רגע לפני שעלינו על דרך חזרה, כדי לא להזרק ככה סתם (מה זה סתם?) מארנקינו; בין אם מדובר במתנות טהורות אמיתיות שבהפתעה גמורה מצאו את דרכן אלינו, והיה לנו מזל גדול לא להתחבט ולקבלן? העלות - הרי בסופו של דבר, לכל דבר יש מחיר, או שמא, נקצין קצת ונדגיש, כי ביסודו של דבר, זו תמיד הרי שאלה של מחיר?

האם תמיד צריכים לדעת מהיכן יצאנו כדי לדעת לפחות לאיפה פנינו? גם אם לא נדע אם נגיע בבטחה לשם? גם אם לא נדע אם בכלל נגיע? גם אם לא נדע לאן? או שכל מה שחשוב הוא ההווה, הרגע הזה שלעולם לא יחזור על עצמו, המיידיות של העכשוויות?

האם ניתן להתעלם מרוחות הצד הנושבות, ולהתרכז בעיקר, באמונה, במי שמולך, בנוף שעינייך באמת רואות מולן?

האם אפשרי שלא לצלול למעמקים, למסקנות לא ברורות, לרגשות מעורבים, ואף מעורערים טיפה?

האם הגיוני להמשיך להאמין כי החיים הם פשוטים, אם לא מסבכים אותם; כי היחידים שאחראים להם הם אנחנו; כי מה שחשוב הוא מי שמצטרף אלינו מרצונו החופשי, ולא מי שהיה אמור להיות שם; כי מה שיקר באמת הוא מה שאתה יכול לחבק בידייך וגם בלבך, ולהרגיש פועם לידך?

האם אפשרי להמשיך להתקרב, גם כשנדמה כי האלכסונים במרובע באמת מצטלבים פעם אחת, ונדמה כי ההצטלבות מאחוריך? להמשיך להתקרב גם כשכואב, גם כשריק בפנים, גם כשהכעס (או שמא, התסכול) מרשה לעצמו להשתלט עליך?

מהו קשר דם? מה בינו לבין חברות? האם זה תירוץ תמידי להיות בקשר? מהו קשר? מה קרוב יותר? מה מכביד יותר? למה אחריות גדולה? מהו באמת בהשפעתנו? איך משלימים את שלושים השנים שנמסו להן? מה צבעוני יותר אם מתממש אם באמצע החיים?

האם מיותר לקוות כי כל דבר הוא בסופו של דבר פועל יוצא של מאמץ? או שמא הגורל הוא המכריע? האם באמת החיים חזקים מהכל, וכל מה שנותר לנו הוא להשתלב בכמה שפחות טלטולים בזרם שהם מתווים לנו? ולחשוב כי לנו אין השפעה?

האם כבר שאלתי מספיק שאלות? האם אפשר לנהל שיחה מבלי לשאול שאלות? האם ההקשבה כלשעצמה מספיקה?

האם לעולם אפסיק לשאול?