ערב אחד לפני שלושה שבועות הייתי צריכה להשתמש בקיסם שיניים. בדרך כלל אני משתמשת במיכל שיש בו אולי עשרים קיסמים. אך לא מצאתי אותו הפעם. במקומו, הוצאתי את הקופסא המלאה, ובמקרה היית לידי. כמובן, ישירות ביקשת את הקופסא. כך נולדה פעילות מדהימה לפיתוח המוטוריקה העדינה, קשר עין יד ויכולת הריכוז.
הוצאת את כל הקיסמים.. אני חושבת שהיו בקופסא אולי 100 קיסמים.
ואז הכנסת אותם בחזרה - אחד אחד, לעיתים כמה.
ביקשת את עזרתי רק בסוף. כשכמעט כולם היו בתוך המיכל, ולא הצלחת להכניס את הנותרים. וגם אז, רק עד שראית איך מזיזים מנדנדים את הקיסם החדש כדי להכניסו פנימה.
חזרת על הפעילות כמה וכמה פעמים. במשך כמה ערבים.
ואני ישבתי לי שם פעורת פה. ורק התבוננתי.
לעיתים החוכמה היא דווקא בהקשבה למתרחש מסביבך, לאלתור מתוך הקיים, למתן מרחב מספק ללמוד מכל מה שנמצא בסביבתך.
יום רביעי, 30 בספטמבר 2009
קיסמי שיניים
לאט לאט הופכים את הבית לשלנו
היום אנחנו חוגגים שבוע בבית החדש שלנו. ולמרות שכבר לא קוראים לו "הבית החדש", הוא אמנם עדיין מרגיש כך. אני מנהלת מערכת יחסים מסועפת איתו. ואולי זה מובן. אני לא חושבת שהיה פרוייקט אחר בחיי ששאב ממני כל כך הרבה אנרגיות, ועם זאת כל כך רציתי שהוא יצליח. אני אכן מרגישה שייכות אליו, אך עוד רחוק להגיד כי נקשרתי. כי אני מרגישה כי הוא חלק מחיי. היום אני יותר עייפה, לעיתים מתוסכלת מקצב ההתארגנות האיטי יחסית, לעיתים תשושה מהחיות שהוא שואב ממני, לעיתים כועסת עליו קצת כי השתלט על חיינו. אני מניחה כי זה טבעי. אני מקווה כי הדברים יסתדרו להם במהרה. והשמש תשוב לזרוח במלוא העוצמה גם בבית זה.
ואולי אני פשוט מתקשה עם המעברים. בעצם, אני אכן מתקשה במעברים. אולי המעבר הגדול בגיל ההתבגרות מסביר זאת טיפה.
התגעגעתי לכתוב כאן. אך לצערי אני עוד לא שבה לגמרי. בינתיים, אני אסיים לכתוב על כל מה שתכננתי לכתוב לפני המעבר. ואז אולי גם ארגיש הרבה יותר נינוחה לכתוב על מה שעובר עלינו כרגע.
תודה רבה לכל מי שדאג לשלומינו, חשב עלינו, בישל בשבילנו, תמך בנו לאחרונה. עוד קצת סבלנות. ואני אחזור לחייך..:)
אתה בן שנתיים וחודש!
אתה בן שנתיים וחודש!
איך זה קרה? ומתי יקרה שאני לא אשאל עוד את השאלה הזו? אני כל כך אוהבת אותך! האמת, שאני אוהבת כל דבר בך! ולאחרונה, אפילו יותר...:)
אני אוהבת את הזמן שלנו יחד. בחודש האחרון למדתי להעריך מחדש את השקט של הימים שלנו. אני אוהבת להיות עדה לאיך שאתה גדל. אני אוהבת לצפות בכל דבר חדש שקורה לך. למשל, שלפתע התחלת להזיז את הכסא הקטן שלך, עליו אתה יושב, לעבר השולחן ולא את שולחן אליך, כשאתה ישוב על הכיסא. אני אוהבת להיות שם כשאתה מסתכל עלי במעין מבט כזה של התפלאות בפעם הראשונה שעשית משהו, או למדת משהו, או גילית משהו, או יצרת משהו. אני אוהבת את ההבזק הזה שיש בעיניים שלך, ואני מאחלת לך שהוא תמיד ישאר שם. אני אוהבת את השיחות הרבות שאנחנו מנהלים לאחרונה: "מאמה, קאקה? ("מאמה, עשית קאקי?"). "עוד לא, מתוקי". "אבא קאקה?" ("אבא עשה קאקי?"). "אני לא יודעת. הוא בעבודה. כשהוא יחזור בערב, תוכל לשאול אותו אם הוא עשה קאקי" (ושלא יהיו טעויות, אתה אכן מוודא איתו). "אבא פיפי?". "אני חושבת שאבא עשה פיפי בעבודה"."אי קאקה?". "עשית בבוקר". "אי פיפי?". "כן, עכשיו אתה עושה פיפי". וחלילה. עשרות פעמים באותו היום. אני אוהבת את זה שאתה לא שוכח דבר במשך זמן ארוך, לעיתים ארוך מאוד. כמו, למשל, "אבא, עץ קאקה (כן כן, מילה חדשה - ETZ- עץ)". בעקבות הקאקי שאבא זרק מתחת לעץ, אחרי שבטעות עשית אותו בבריכה בחצר החדשה שלנו. הזכרונות כבר החלו להווצר. או "מאמה, אופה", ומצביע על אצבע ברגל שלי, שלפני שלושה שבועות לערך נפלה עליה משאית מעץ. זה אכן כאב מאוד אז. "אבא, אופה?". "כן, לאבא יש הרבה פצעים אחרי המעבר לבית החדש". "אי אופה" - ואנחנו עוברים על כל הפצעים, השריטות והכחולים שעליך. כעת ולפני כן. כמובן, מתעדכנים במצבם הנוכחי. אני אוהבת את איך שאתה מגלה את מה שחיפשת: "הנה!". שמחה טהורה! או שמרים את שתי הידיים עם כפות היידים למעלה. "אה". נגמר. אני אוהבת את איך שאתה רץ ושר בבית עם המקדחה שלך: UUUU. "מאמה, אבא UUU". "אבא יעבוד עם המקדחה מאוחר יותר". ואז אתה עובר על כל הדברים שאבא עשה בבית. ומאזכר אותם בגאווה.
אני אוהבת כי כל דבר מתחלק לשלושה חלקים. לאבא, למאמה, ולך. אם אוכלים תפוח, אז פלח לכל אחד. גם אם אבא בעבודה עכשיו. גם אם אני לא לידך. הכי אני אוהבת שאתה לוחש לך בשקט את שמות שלושתינו, כשאתה מחלק את המנות. או את הנשיקות. או כל דבר אחר שידך נוגעת בו. אני אוהבת לראות אותך מכדרר. אני אוהבת לראות אותך ממציא לעצמך משחקים. אני אוהבת את הארוחות המאולתרות שלנו עם כל אוצר הסירים שלנו בשבועות האחרונים. או את המשחק שנולד לו בהקשר לפתחי הביוב הרבים בקרייה. אנחנו נעמדים על המכסה. אני סופרת עד שלוש, ואז מתחילים לרוץ. עד שמוצאים את המכסה הבא. ושוב. יום אחד המשחק נוצר. לא פסענו על מכסה ביוב אחד בלעדיו במשך שבועות. ואז הוא נעלם. כאילו לא היה. אני אוהבת את הצחוק שלך. אני אוהבת את הליטופים שלך. אני אוהבת את איך שסתם, לגמרי סתם, אתה רץ אלי ונותן לי נשיקה. או חיבוק. או את שניהם. אני אוהבת את איך שאתה רוצה לאחרונה שנעשה כל דבר ביחד. אם אוכלים, אז כולנו באותו הקצב. אם, למשל, אבא מוזג לו משהו מהקערה, כולנו מחכים שיסיים, ורק אז ניגשים להמשך הסעודה. אם אני שותה, אז כולנו שותים באותו הרגע. אם אתה שם לך קוטג' בצלחת, אבא ואני מפסיקים לאכול, מחכים לך, עד שאתה פותח את קופסת הקוטג', שם כפית - שתיים לכל היותר בצלחת שלך, מלקק את האצבע בהנאה, סוגר את הקופסא בחזרה, ורק אז חוזרים לאכול. עד הפעם הבאה שאתה רוצה לשים קוטג'... כעבור 2 דקות. כל דבר אצלך כרגע הוא "נה נה" (קצת). קצת חלב בקפה, קצת משחת שיניים על מברשת השיניים, קצת מים בברז. וכמובן, קצת קוטג' בכל פעם בצלחת שלך. אתה מבטא את ה"נה נה" בכזה קסם מתוק. בכלל, כל המילים שלך נשמעות פשוט מדהים! אני אוהבת את איך שאתה אוהב ללכת ולהחזיק את שנינו בידיים. ואז לקפץ באוויר. אני אוהבת לרקוד איתך. אני אוהבת את איך שאתה שר בכל רגע שאתה שומע מוסיקה. אני אוהבת את איך שאתה מרים ידיים לאחור באוטו, כדי לבקש כי נדליק רדיו. אני אוהבת לדגדג אותך. אני אוהבת לנשק אותך בכל מקום אפשרי.
אני אוהבת להזכר כאן בכל הרגעים הקטנים האלה שהם יוצרים את המשהו הגדול באמת שאנחנו חווים. אך יותר מכל, אני אוהבת את הזמנים של שלושתינו יחד. כל יום כשאבא שלך חוזר הביתה, העולם נצבע מחדש בצבעים עזים. הפנים שלך מוארות כפי שלא היו רגע לפני. אני אוהבת לנשום את שלושתינו. אני מתגעגעת לשקט שלנו. אני מתגעגעת למכתבים שאבא כותב לך. אני אוהבת אותנו. ויותר מכל, אני אוהבת אותך.
התמונות הן מאיטליה - ביום בו מלאו לך שנתיים. סליחה על כי לא הצלחתי לכתוב לך אז, כמו בכל יום הולדת שלך. יהיה זה הפוסט המאחד את שני ימי ההולדת...:)
יום שבת, 19 בספטמבר 2009
להתראות בבית החדש!
יום ראשון של אריזות ומעברים מאחורינו... ואני חייבת להודות כי לא היה קל!
ביום שלישי המובילים יקחו את כל החפצים כבדים, אך אני מקווה עד אז להעביר את כל מה שאוכל להעביר כדי שהבית יקבל מראה כמה שיותר רגיל ופחות מבולגן. אני מאמינה מאוד כי זה ייקל עליך את המעבר, במקום לראות את כל הבית ארגזים. יש עוד הרבה עבודה לפנינו. והרבה זה מעט לעומת מה שצפוי לנו. מחר אמא שלי אמורה להגיע, ואני מקווה מאוד שזה קצת יעזור - אתה תשחק איתה ואבא ואני נטפל במעבר.
ולכן, אני יוצאת להפסקה של כשבוע. אולי אצליח פה ושם לשלוח דרישות שלום, אך אני באמת חייבת להתפנות לגמרי למעבר. אני כבר מתגעגעת. להתראות בבית החדש!
נ.ב. התמונות מ-Park Villa Borghese.
איטליה: החיוך
לסיכום, בסופו של דבר, אנחנו תמיד נחייך כשנחשוב על איטליה... הרי זה היה הטיול הראשון המשפחתי שלנו...
יום שישי, 18 בספטמבר 2009
איטליה: הישבנון
התכוונתי לקחת איתנו את הסיר. למזלנו, ביקורה של אלמה ביום נסיעתנו גרם לך להשתמש בישבנון. ולה - לחזור לסיר. הרי ברור. מתהפכים. וכך חצי מהמזוודה תפש הישבנון. האמת, שמעבר לאיטליה אני לא חושבת שנחזור להשתמש בו. גם אתה לא הכי אוהב אותו, כיוון שהוא לא כל כך יציב, ואינך מצליח לטפס עליו לבד. אך באיטליה הוא מימש את תפקידו היטב.
נ.ב. יש לי עדכונים חשובים בנושא, אך הם ראויים לפוסט נפרד!
איטליה: מה זה?
כבר זמן מה הבילוי המועדף עליך הוא להצביע על משהו או מישהו ולשמוע מהו בדיוק. אך לעיתים התשובות יכולות ממש מסובכות...:)
ששששש
היינו צריכים להרחיק עד איטליה כדי שאוכל לתפוש אותך סופסוף מסמן: SHSH. מישהו ישן, או נח, או שוכב.
זה לא אומר שצריך להתנהג בשקט ליד אותו אחד... זה עוד לפנינו..:)
יום חמישי, 17 בספטמבר 2009
איטליה: "הנה!"
"הנה" זו המילה שאמרת לראשונה באיטליה!!! כהרגלך, ברור ונקי!
ובנוסף, באיטליה הרכבת את המשפט הראשון שלך בן שתי מילים: "מאמה, הנה!", "אבא, פיפי!", מאמה, קאקא!".
מאז נוספו עוד כמה מילים לרפרטואר:
KU - כרוב.
UFFF - עוף (כל כך מתוק).
TI - טריס.
NUNU - קצת, אבל ממש טיפה. לא יודעת מהיכן המצאת את המילה הזו, אבל זה כל כך מקסים. אולי עיוות מסוים של רוסית - NEMNOZKO, CHUT CHUT.
TZITZI - ציצי! זה ללא ספק הכי מתוק שיש. במיוחד כשזה מגיע בשילוב המנצח: "MAMA, TZITZI". אי אפשר להעביר את הנימה האיטית, המדגישה ואיפשהו המתחננת שלך, כשאתה אומר את זה.
NA NA - "נדנד נדנד", כל פעם שאתה ליד הנדנדה (בין אם זה סוס או נדנדה רגילה), אתה רוצה שאשיר לך את השיר.
איטליה: הדייט
ובזכות הקשר המיוחד שנרקם בין הדוד שלך לבינך, אפילו זכינו לנו להליכה רומנטית רק של שנינו ברחובותיה הצרים של Sovana. אתה בינתיים ישנת את שנת הצהריים שלך באוטו. ידעתי כי אם תתעורר, תהיה שמח לגלות אותו לצידך. הפעם לא התעוררת.
לעומת זאת, כשישנת באוטו ב-Orvieto, ואנחנו בינתיים עשינו סיבוב קצר, והתעוררת - ראית אותו לידך באוטו... וחייכת.
איטליה: הזוגיות
אז נכון, היה זה טיול לגמרי שונה ממה שאנחנו רגילים אליו. לא רק מבחינת מה שהספקנו או רצינו לעשות, אלא בעיקר בגלל הזמן העמוס שהיה לנו. ובכל זאת, בכל רגע אפשרי, ניסינו להקדיש ולו קצת תשומת לב גם רק לנו. לשנינו. והרי זה תמיד אפשרי - כל עוד זוכרים לעשות כן.
ב-Monte Argentario,
ב-Orvieto,
ב-Park Villa Borghese,
יש לי כל כך המון מזל להיות לזוגתך של אבא שלך...
ואפילו ב-ב-Piazza San Pietro...:)
איטליה: give me five!
לעולם יהיה זה המשחק שלך עם הדוד שלך. וזה מעניין - עם אנשים אחרים אתה לא ממש משתף פעולה במשחק זה. לעומת זאת, עם הדוד שלך בכל פעם ששיחקתם, התפקעת מצחוק. גם אם היה זה על שפת הבריכה, שם עצביו של אבא עמדו במבחן ההתאפקות בהצלחה רבה..:)
איטליה: עם הדוד
אך מבחינתך, הייתה זו גם ההכרות עם הדוד שלך. לצערי, בשל רצונו של אחי, ואני מכבדת אותו כמובן, אני לא יכולה ללוות פוסט זה בתמונות רבות של שניכם.
החיבור ביניכם היה מדהים - אחרי כמה רגעים של הכרות והתרגלות הטבעיים הייתם חברים הכי קרובים. העדות הכי טובה לכך - אתה, שבדרך כלל לא מוכן בשום פנים ואופן לתת לנו יד בצעדתך שלא על הכביש, היית מוכן ומזומן בכל פעם שאח שלי ביקש את ידך. וצעדת איתו יחד לכל מקום שחפצתם. הלוואי וקשר זה ביניכם ימשיך לצמוח. אני זוכרת כמה טוב עשה לי הקשר עם אחותה של אמא שלי, ואני מקווה מאוד בשבילך, כי אתה תזכה לקשר מיוחד עם מי מהדודים שלך.
איטליה: מנסה לצלם
כשקלטת איך בדיוק אנחנו מצלמים את התמונות המשפחתיות שלנו (ממקמים את המצלמה כל שתתפוס את הפריים, לוחצים על הtimer, ורצים להצטרף לצילום), זה בערך מה שעשית במשך כרבע שעה לאחר מכן.
ברור שהתרגול היבש עניין אותך הרבה יותר מיופיה של Piazza San Pietro.
איטליה: עם אבא ועם אמא
אני חושבת שמבחינת כולנו, מה שהיה הכי מיוחד בטיול הזה הוא הזמן שבילינו רק שלושתינו. ואתה היית ברקיע הכי גבוה שהיה ניתן להגיע אליו: MAMA, ABA, EEE. כל הזמן חזרת על שמות שלושתינו (כן, כן, לרוב כשאתה מתכוון לעצמך, כך אתה קורא לעצמך - מעין "י" ארוכה).
