אנחנו עוד בחיים!!!

התגעגעת???

אנחנו עדיין כאן - נושמים וחיים... ועמוסים כל כך שמרגיש לי כאילו עברה שנה מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן ביום חמישי שעבר. כל כך הרבה דברים עברו עלינו בשבוע האחרון - כל כך הרבה חוויות וריגושים, טובים וטובים קצת פחות.

ביום חמישי שעבר בערב, אחרי שנרדמת אחרי יום עמוס התרחשויות (לקח לי זמן להזכר, אמנם, אך זה מה שקרה בו - בבוקר אבא נפגש עם מליון קבלנים בבית החדש, ואנחנו כנראה היינו בבית, ואחר הצהרים הלכנו לבקר את תמר לפגישת התייעצות בענייני השיפוץ שעשתה בביתה הכה אהוב עלינו לפני כמה שנים), אני הלכתי למפגש מחשבה על הקמת בית פתוח לקהילת נשים בעיירתנו (פרי יוזמתה של תמר ושל שירה, שאני בשמחה אתרום לכל דבר שהן עומדות מאחוריו). הייתי די רגועה. אם כי עבר זמן רב מאז שיצאתי מהבית בשעות אלה (איך קרה דבר כזה??:), כבר די הרבה זמן אתה לא מתעורר בסביבות חצות, אלא הרבה יותר מאוחר (אם כי לא ידוע לי מתי בדיוק:). מה רבה הייתה התפלאותי כשאמא שלי, שבינתיים הגיעה אלינו להעביר איתך את סוף השבוע, התקשרה אלי להגיד לי כי אתה בוכה. מזל שהייתי כבר ברחוב שלנו. את הבכי שלך שמעתי מהחניה. לא בכית, אלא נקרעת מבכי. המחזה היה לא קל. פשוט רעדת כל כולך. ואז, אחרי שנרגעת וינקת, הקאת את נשמתך... והמשכת להקיא ולשלשל עד יום ראשון בבוקר! רצוף - כמעט ללא הפסקה, בעוצמות אדירות, ולמרחקים משונים. לא אכלת כלום. רק ינקת, ואז הקאית או שלשלת. כמעט כל הסדינים שלנו היו תלויים בסופו של דבר על חבלי הכביסה, ואבא השווה את הבית שלנו לבורדל..:) אבא היה חייב לעשות כל מיני דברים (בענייני רכבים, קניות, וכמובן, הבית החדש). כך שלמרות שכמעט ולא התרחקת ממני, מאוד עזר לנו שאמא שלי הייתה כאן איתנו. היא בישלה המון אוכל וניסתה לעזור בכל מה שהיה ניתן. היא גם הכניסה קצת לחץ מיותר לכל הסיפור הלא פשוט גם כך. ממרום ידיעותיה הרפואיות, ניסתה להסביר לנו עד כמה מצבך יכול להיות מסוכן (חה! הלא זה אחד הדברים שלא אמורים להגיד לאמא המודאגת גם כך?:) והדגישה כי חשוב לקחת אותך לבדיקה בבית חולים. אנחנו, כמובן, לא העלנו בדעתנו לקחת אותך להרפתקה סיוטית שכזו. הרגשנו שלא היה צורך בכך - למרות מצבך הרעוע רפואית, המשכת להתנהג כרגיל. כמובן, היית שפוך, וזה ברור. אך בין לבין, התקפי הצחוק המגלגל שלך החזירו לנו את האמונה בכך שמדובר בווירוס לא רצוי, שבמהרה ירגיש כי נוכחותו אינה מבורכת, והוא מתבקש לעזוב.

ואז הגיע יום ראשון בבוקר. למרות שהפסקת להקיא ביום שבת לקראת הערב, עדיין שלשלת, וכדי להרגיע את הלבטים שבתת המודע שלי, שבכל זאת הצליחו להתמקם שם במהלך ביקורה של BUSENKA, החלטתי לקחת אותך לביקור אצל ד"ר בורנשטיין. טעות גדולה! את הלילה שקדם לכך העברתי כמעט ללא שינה. כבר מיום שבת בערב הרגשתי רע - האוכל עמד לי בגרון, הבטן ברברה, ולא יכולתי שלא להזכר בחודשי ההריון האחרונים איתך (אז זה היה מצבי הקבוע, ולילות חסרי השינה הפכו למנהג). ברור, שאחרי הליכה רגלית תחת שמש קופחת לקופת החולים, כשאתה בחיקי (היית די חלשלוש עוד), עשתה לי רק טוב.. וגרמה לי כמעט לאבד הכרה בפתח המרפאה. באפיסת כוחות מוחלטת ובעיניים חשוכות התיישבתי על רצפת קופת החולים. אתה התלהבת מהרעיון וישר התיישבת לידי. אחרי שביקרנו אצל הרופא, שבאמת לא הבין למה הגענו אליו (אני ממש אוהבת את הרופא שלך, אך למה הוא לא זמין גם בסופי השבוע??? למרות שאני אפילו אוהבת את העובדה הזו - ברור שהוא חייב לשים גבולות בין עבודתו לחייו, הרי לא זה כל מה שאני רוצה שאנשים עובדים יעשו בשביל עצמם?), התקשרתי לאבישג המתוקה. את הדרך חזרה לבית עשינו באוטו ממוזג..:)

מה שקרה בשעות שאחרי זה לוטה בערפל. היינו לבד. אמא שלי הייתה צריכה לחזור לעבודתה ערב לפני. אני נעתי בין מצב הכרתי קלות לבין הזיות שפקדו אותי. לא הייתי בטוחה אם הייתי ערה או לא. ניסיתי לקום מהישיבה - לא לגמרי הצלחתי. ניסיתי להפגיש את שתי ידי באותו המקום - המקום הזה כל הזמן הלך לי לאיבוד. לא ברור לגמרי מה עשית - בירכתי על הרגע בו החלטנו להפוך את הבית שלנו לבטיחותי (ברור שהייתי חייבת להוסיף משפט זה לצורך הסיפור! מבחינתנו, לא היינו יכולים לחיות בבית אחר:). כך לפחות הייתי רגועה שאתה בסדר. בינתיים, הסתבר כי גם אביך התחיל להרגיש לא טוב באמת. והוא ביטל את עבודתו שהייתה מתוכננת לערב, ואחרי שסיים את הרצאותיו הגיע אחר הצהרים הביתה. הערפל נמשך לפקוד את סביבתנו. היית מלאך מעבר להרגלך. טיפלת בנו במסירות רבה. אני רק זוכרת רגע מסוים, בו אבא היה שרוע על הספה, אני על הרצפה, ואתה החלטת שזה רגע מתאים... לנקות אותנו! לקחת טישו ועברת בינינו - מנגב את ראשינו, את פנינו, את בטנינו, את ידינו, את כפות רגלינו.. אני חייבת להודות כי לרגע הרגשתי כגופה שמכינים אותה לקבורה..:) הרגשתי לא הייתה רחוקה כל כך מזו. ואז איכשהו, למרות שלא האמנתי בבוקר של אותו היום, כי הוא יגיע, הגיע הערב. דני, שחזר אחרי יום עבודה בבית חולים, שיחק איתך קצת בחוץ. ואז באמת אנחנו התעלפנו. לא יודעת כמה זמן עבר (אולי אפילו כמה דקות), אך אחרי שהתעוררתי אחרי שינה עמוקה, קמתי כאילו לא קרה שום דבר. בריאה כמעט לגמרי! אמנם לקח זמן עד שהבטן שלי חזרה להיות בסדר, לפחות הצלחתי להבין איפה ידיי והיכן רגליי, ואיך מצליחים לתפקד את ארבעתם בקצב אחיד. כשמו כן הוא - וירוס 24 שעות. למרות שאבא המשיך להרגיש לא טוב עוד זמן מה.

ללא שום ספק - השיא החדש שבקשיי ההורות שנחשפנו אליו ביום זה, הוא להיות חולים שנינו באותה העת. בירכנו כל הזמן כי החולי שלך הקדים להגיע, ולפחות בעת שהיינו חולים אנחנו, היית כבר כמעט בריא.

ואז החולי הלך, אך השבוע המשיך להיות עמוס מאוד. זה רק בקצרה מקצת הדברים שעברנו בו - ביום שני בבוקר היינו במפגש אצל תמר, ואחר הצהרים נסענו אתה ואני לבד ל"איקאה", שם פגשנו את אבא, שחזר מיום הגשה ב"שנקר", ואת אמא שלי שהגיעה ברכב מרחובות, כדי לטייל איתך ברחבי "איקאה", בזמן שאנחנו מקבלים יעוץ מטבחים (הפעם לא ממש אהבת את "איקאה", או שאולי כל המפגשים האלה, שמוציאים אותנו לגמרי מהשגרה שלנו, אפילו בשבת בו היית חולה, התחילו די להעמס עליך); ביום שלישי אחר הצהרים המשכנו לעוד מפגש שיפוצים, במהלכו היית אמור לטייל עם מורני המתוקה, אך לבסוף נשארת משחק עם מורני לידנו; ביום רביעי אבא היה עמוס בעבודה מהשעות הקטנות של הבוקר עד ממש מאוחר בערב, ואנחנו בילינו לבד במהלך היום, שאת סופו העברנו עם אבישג, עם עוז ועם עלמה בארוחת ערב בביתם המלא קרטונים (שבוע לפני הנסיעה! אוח!); ביום חמישי בבוקר עזרנו לעוזרת לעזור לנו בנקיון הבית, ובסופו של דבר נסענו להעביר כמה שעות עם אורית ועם שי, ואחר הצהרים אתה ואני יחד הלכנו לתורנות אמיצה בקואופ (עליו יסופר עוד), במהלכה הרמנו אין ספור קופסאות ושקים, סידרנו מצרכים, מילאנו בקבוקים, ואחרי התלבטות רבה, עדיין אינני מצליחה להחליט במה היית מלא יותר - בקמח (מלא אורגני משובח) או בתותים (מעץ התותים שבחצר), ואז נסענו לפגישת שיפוצים אחרונה ליום זה עם אבא, שאחריה, למרות שהיה כבר מאוחר, פשוט רצית לשוטט ברחבי טבעון. ואנחנו המשכנו בעקבותיך. כמעט ולא התראינו במהלך השבוע.

עכשיו אולי אתה מבין כמה עמוסים אנחנו. אני לא אוהבת את זה. למרות כל ניסיונותי להחזיק בשגרה שלנו, ההרגשה היא כי עדיין עמוס אצלנו. וכואב לי לראות עד כמה זה משפיע עליך. אני כל הזמן במרדף להספיק לעשות דברים - וכמעט ולא מצליחה לעשות דבר. היום בבוקר הייתי חייבת כמה רגעים לעצמי. לקחת נשימה ארוכה לשבוע שיבוא. לכתוב קצת. שלא לדבר על הלימודים אפילו, אותם ממש ממש הזנחתי לאחרונה. אני לא רוצה להגיד בקול רם - אך אני מרגישה שאני גם מזניחה את הפעילויות שלך. כנראה תקופות כאלה הן גם חלק המחיים.

ועדיין, גם בימים מוטרפים אלה, אני מנסה לא לשכוח לקחת נשימה. ולהתרכז במה שבאמת הכי הכי חשוב. בנו. בך. ברגעים הקטנים שעושים את הגדול. אני מנסה להתפנות לכל הריגושים הקטנים שממלאים את ימינו, גם כשהם עמוסים. החיים ממשיכים. אתה ממשיך לגדול. ואני חייבת לך ולנו לא לשכוח להתרכז בך ובנו גם בימים לחוצים אלה. כמו, למשל, בכל הרגעים הקסומים שמעורבבים להם בחזרה היומית שלנו בערב מהטיול. משום מה, לרוב, אתה אוהב לחזור עלי ולא על אבא. כל כך הרבה רגשות ותחושות משולבים בכל צעד וצעד שאנחנו עושים. ואני רוצה להנציח כל אחד מהם.

תחושת הראש שלך המונח על כתפי (כפי שאתה תמיד עושה כשאתה רוצה לנוח). והראש שלי מונח על כתפך. והגוף שלך צמוד לשלי. אנחנו מתמזגים. נשמותינו הופכות לאחת. פעימות לבך מסונכרנות עם פעימות ליבי. ולצידנו, תמיד איתנו, אביך המקסים כל כך.

ידך הקטנה מחבקת אותי חזק חזק. אני מרגישה את האצבעות הקטנות שלך נוגעות בגבי.

רגלך על מתני.

אתה מלטף את שיערי. ולרוב, פשוט מחזיק בו. כאילו מרגיש אתה שבי אתה מחזיק.

אני נושמת אותך לתוכי - מחבקת חזק חזק, מנשקת בכל רגע אפשרי, ואתה משיב לי נשיקות וחיבוקים.

ואז אתה מסובב את ראשך וחופר את עצמך בצוואר שלי. ואני רק רוצה שהרגע הזה יימשך כמה שיותר.

זו מעין מדיטציה בשבילי. אני נרגעת ומתרכזת בכל צעד וצעד בדרך הקצרה הזו המחברת בין המרכז לביתינו. בנשימות שלנו. במשמע צעדינו.

ולרוב, אנחנו שרים.

ואלה הרגעים שאני לא רוצה לשכוח לעולם. אלה הרגעים שאפילו בימים הכי עמוסים והכי לחוצים של חיינו אני לא רוצה להפסיד. לא רוצה לפספס. החיים זורמים בשצף גועש. אינם נחים לרגע. חשוב, ובשבילי אף הכרחי, לזכור כי החשיבות היא דווקא בפרטים. שום שלם אינו שלם עד שכל הפרטים מתחברים יחד לתמונה אחת שלמה, עד שכל פרט מוצא את מקומו המכובד בתמונה הכללית הזו. זה העיקר. כמו תמיד - החוכמה היא לזכור מהו העיקר, ומהו טפל. ולדעת לשים אם הטפל במקום הראוי אך מרוחק שלו.

ועכשיו, אני הולכת לנוח רגע. לפני שתתעורר משנת הצהרים שלך, ונסע לנוח לים. עם חברים טובים שלך ושלנו. מוכנים לקראת הרגעים השמחים והמאושרים שעוד מחכים לנו...