התפתחות הרצון בגילאים 12-18 חודשים

אתה ממשיך יותר ויותר להביע את עצמך, ובין היתר, להראות סימנים תקפים יותר של הדרישה לסיפוק רצון מיידי. התפרצויות זעם בהתגלותן הממשי בינתיים לא חזרו על עצמן, אך רצונך נשמע יותר ויותר. אם אתה לא מקבל משהו שאתה רוצה באותו הרגע, אתה ישירות מביע את אי סיפוקך מכך. היום כבר ללא ספק אפשר להבחין בכך שאתה מחזיק במוח שלך את המחשבה על מה שאתה רוצה גם בלי לראות אותו לפני כן. והתגובות שלנו הן בעיקרן הרחקה פיזית שלך מהחפצים האסורים. בנחישות מכבדת ובעקביות מוחלטת. אין חריגים. חשוב מאוד להבין זאת. אתה גדל ומתפתח. תקופה זו היא קריטית. בלשונה של Paula Polk Lillard, מחברת "Montessori from the Start" :

"This is a crucial period for the development of the will. How you [parent] restrict the child during these six months [12-18 months] can either help or hinder her view of self and willingness to work toward discipline and self-control...

Redirect her behavior every single time that that behavior is inappropriate. Do not think that maybe this once you can let something go. You cannot. The child can only internalize firmness and an understanding of finality and limits in life from your consistency and your confident manner in helping her. A realization that "never means never" grows within her as she approaches adulthood where boundaries and promises to self are vital for self-protection as well as the protection of others (page 210)"

הפתיל שלך באמת יכול להיות קצר, לפעמים אף קצר מאוד. יש ימים שכמעט על כל דבר שאינך מקבל, אתה מגיב בבכי חזק. התגובות שלי מותאמות למצב. למשל, אם אינך רוצה שאעשה איתך משהו או שאקח אותך לידי, ואני חייבת לסיים לעשות משהו לפני כן, אני ממשיכה במה שהייתי אמורה לעשות, תוך כדי שאני מסבירה לך שברגע שאסיים, אתפנה אליך. אתה ממשיך בהתנגדות, אך לפעמים, כעבר כמה דקות נרגע. ולפעמים, כשאני רואה שאתה באמת אבוד, ומה שהייתי צריכה לעשות אינו כה חשוב, אני נענית לך. לוקחת אותך בזרועותיי מחבקת חיבוק חזק מרגיע. הרבה דברים חדשים קורים בחייך (חדר חדש, צעדים ראשונים, החלפת שעון חורף, ימים גשומים), ויכול להיות שהשנות של קוצר רוח נובעת גם מכך. בכל מקרה, אף פעם אינני מתייחסת מילולית לבכי שלך.

אינך עוד בשל ליכולת הציות. ואנחנו עדיין מחליפים את האנרגיות ואת הרצון שלך בשלנו. אכן, זו אינה עבודה קלה. ואין בה סופי שבוע וחגים. אך זו עבודה הכרחית. אם אנחנו לא נעזור לך, רצונך לא יתפתח. אתה תונהג על ידי דחפים וקפריזות של רגע, ותגדל לחיים של כאוס. זו איננה ספקולציה. התבוננות פשוטה בך מצביעה על ההגיון שבהנחה הזו. כל דבר שאתה עושה שאתה לא בטוח לגבי "חוקיותו" שלא נגיד שאתה יודע שהוא חורג ממנה, אתה ישירות מביט לכיווננו לתגובתנו. הורים רבים חוזרים על המשפט: "הוא מנסה אותנו" או "הוא בוחן את הגבולות". וזה נכון מאוד. כל פעם מחדש. כמו גם העובדה, שבהתאם לשלב ההתפתחותי שבו אתה נמצא כרגע, אתה מבין מה אסור, אך אינך יכול לציית לרוב ללא עזרתנו. כמעט כל יום, ולא פעם אחת ביום, אתה פותח את הארון במטבח, בו נמצא פח זבל, מושיט את ידך אליו, מסתובב לכיווני ומחכה לתגובתי. ואני חייבת להגיב תמיד בבטחון ובסמכותיות. "אנחנו משליכים את הזבל לפח, והפח נשאר בארון סגור עד שנרוקן אותו. תסגור בבקשה את הארון". אם אינך עושה כן, אני ניגשת אליך ובקול רך אך סמכותי מוסיפה: "אני אעזור לך". ואנחנו סוגרים את הארון ביחד. אין הנחות בתגובות שלנו. בנוסף להנחיית ההתנהגות שלך, אנחנו גם חייבים תמיד להדגים לך את ההתנהגות הרצויה בעצמנו - רק כך תגדל בסופו של דבר לקבל ולציית לסמכות. אז הציות יבוא גם מפנים.

"...Everything in the adult's manner and tone must leave no doubt as to the outcome of each situation. The adult's words and actions, as a part of the structure of the child's environment, are as real as its physical elements; they must reflect authority.

Natural leaders act as if they know what they are doing. Who would follow someone across a flooded river if he said, "Well, I do not know if you can make it. Probably you can but that river is really deep. Maybe you should wait or maybe you should go?" and so on. When parents convey such hesitation and lack of conviction in their parental role, children begin to act as if they were in charge, no their parents. As these children grow older, they behave if the world has come to an end when they do not get what they want in life" (page 218).

אנחנו חייבים להתאים את עצמנו אליך בציפיה שלנו להתנהגות מסוימת ממך. לא נצפה ממך משהו שאינך מסוגל לעשות. כך גם לא ניצור כלל שמראש נועד לכשלון. למשל, איננו יכולים לצפות שלא תאכל את הארוחה שלך שבהישג ידך כרגע לפני שתלבש את הסינר. חייבים להרחיק אותה ממך.

כמו תמיד, החוכמה היא להקפיד על הסדר ועל השגרה, וליצור סביבה מתוכננת ובטוחה (prepared environment), סביבה שתהיה קבועה ויציבה, בה תהיה חופשי לפעול כך שבסופו של דבר יכולת הציות שלך תצמח מבפנים. ולכן, אני משתדלת כל הזמן להבחין בצרכים העכשוויים שלך ביצירת הזהות העצמית שלך כרגע, ולתת לך כמה שיותר חופש לפעול למימושם. דרך עצמאותך במסגרת החופש בתוך גבולות האחריות (freedom within limits of responsibility - אני אכתוב על כך בנפרד בהמשך), אנחנו מקווים כי תתגלה המשמעת הפנימית העצמית שלך.

ולכן, אנחנו מעודדים כל גילוי של סקרנות אצלך ומזמינים אותך לשתף פעולה איתנו. וכך, אתה מתחיל להדליק ולכבות את האורות בבית, להדליק ולכבות את הדיסק לפני שהולכים לישון וכשקמים מהשינה, לפתוח ולסגור את הדלתות בדרכינו לכל מקום אפשרי. אתה מתחיל ללמוד להתלבש - מושיט רגליים כשצריכים ללבוש גרביים, מכנסיים או נעליים, מכניס את הידיים בעצמך לשרוולים של הסווצ'רטים. מוריד גרביים. מושיט את הטיטול כשמחליפים אותו, ולוקח אותו לפח בסיום ההחלפה. אתה אוכל עם כפית בעצמך. עוזר לאסוף כביסה למכונה ולקפל כביסה נקיה. עוזר לרוקן את מדיח הכלים. עוזר לפזר את קניות המצרכים. כל דבר שאתה רק מביע עניין בו - אנחנו מעודדים את ההשתתפות שלך בו. אכן, זה צורך זמן. אך מספיק לראות את הבעת הסיפוק הכה מאושרת על פניך כדי לדעת שכמה דקות שהוקדשו לכך, ערכן לא יסולא בפז. כך שנתאזר בהרבה סבלנות ונמשיך להדריך אותך...