כסא אוכל נייד

כסא אוכל נייד זה של חברת ליטף Litaf, הוא פשוט מציאת המאה. מאז שהכרנו אותו, אתה מרגיש מלך בכל הארוחות שלנו בחוץ. שלושה דברים שמדהימים בו הם שהוא מתאים לגובה של כל שולחן, וכך אתה מרגיש בנוח, אין לו מגש, וכך ניתן לקרב אותו כמה שצריך לשולחן, והוא גם מאוד קומפקטי, ובכך מקל מאוד על הניוד שלו (הוא אפילו נכנס לסל של העגלה שלנו).

אנחנו רכשנו אותו ב"שילב" (החלפנו את אחת המתנות שקיבלת ליום ההולדת שלך) ב-140 ש"ח (לפי מה שנאמר לי, מחירו אף עלה מיד אחרי רכישתנו), אך ב"מוצצים" הוא הרבה יותר זול ועולה 100 ש"ח. מומלץ לכל!

כך אכלת איתנו, בדיוק כמו בבית, בחתונה של כרמית....

חתונה של כרמית

ביום שישי, לפני שביקרנו אצל קרן, היינו בחתונה של כרמית ושל אורן שנערכה בשמורת שניר שעל הבניאס. מקום יפה מאוד, אווירה כייפית ואוכל טעים מאוד. הנה כמה תמונות...

הבנים שלי קצת חולים

לאבא שלך נתפש הגב אתמול, והיום הצטרף לזה גם וירוס כלשהו. ואתה אתמול פתאום הקאת כמה פעמים, והיום כל היום אתה משלשל. הייתי בטוחה שמדובר בשיניים, כמובן, אך אז שמעתי שכנראה זה איזשהו וירוס שמטייל לו באוויר. זו הפעם הראשונה שאתה חולה מאז שהצטרפת אלינו. היו פעמים שהרגשת לא משהו, ופעם עלה לך החופ אחרי החיסון, אך לא ככה. לראות אותך אתמול מקיא היה בהחלט לא מחזה ללב רגיש. אתה כמעט ולא אוכל - רק יונק. כמה אני מברכת על ההנקה!!! מה שמדהים, שחוץ משני סממנים פיזיים אלה, אתה לגמרי אתה, רק קצת יותר רוצה להיות קרוב אלינו. וזה מובן. ובכל מקרה, הלוואי וכל החולי שיבוא אי פעם אליך, יעבור אלי, ויעזוב אותך לנפשך. רפואה שלמה, אפרוח קטן, לך ולאבא שלך...

הסתיו דופק בדלת

בשבוע האחרון הלילות הפכו להיות קרירים יותר.

אתה מסרב להתכסות בשמיכה, אפילו כשאתה ישן עמוק עמוק, אתה מרגיש את השמיכה עליך ומתעורר בטרוניה כדי להוריד אותה. בינתיים, אנחנו סוגרים את דלת המרפסת ואת החלון, וזה פותר את הבעיה. נראה איך נתמודד עם זה מאוחר יותר.

גם בדשא לקראת הערב מתחילות לנשוב רוחות. אני לוקחת איתי חולצה עם שרוול ארוך וגם מכנסיים ארוכים בשבילך, ובשעה האחרונה שלנו בדשא אתה מכוסה בשכבה הארוכה.

ואתמול ירד היורה.

כך שלמרות שביומיים האחרונים יש לחות מטורפת של אמצע אוגוסט, אין ספק כי הסתיו דופק בדלת. בדרך כלל הייתי שמחה לכך, אך הפעם אני גם קצת עצובה. אני כל כך אוהבת את מגע הגוף שלך צמוד לשלנו, אני כל כך אוהבת לחוש אותך ולהרגיש אותך עלי, שאינני יודעת איך נעבור את החורף הקר עם אלף שכבות מפרידות בינך לביננו.

אז לפני שמתחיל להיות ממש קר, הנה הן כמה תמונות מהבריכה בה היינו בנופש בקיבוץ של אמיתי. משהו שיזכיר לנו את טעמו של הקיץ... עד שיגיע הקיץ הבא...:)

אתה בן שנה וחודש! וגם על איך נעמדת בפעם הראשונה ללא תמיכה!

אתה בן שנה וחודש! אבא שלך שאל אותי עד מתי נמשיך לחגוג את ימי ההולדת שלך גם בחודשים. אני מניחה... עד שנרגיש שהגיע הזמן לעבור לחגיגות בשנים...:)

איזו דרך מדהימה בחרנו לחגוג את יום ההולדת הקטן הזה שלך! כל כך הרבה דברים נפלאים קרו בו!

כבר הרבה זמן תכננו ללכת לבקר את קרן - אשה מיוחדת במינה, שיש לה מקום משמעותי מאוד בחיינו. כבר אמרתי לך, אני חושבת, ואולי לא פעם, שאני מאמינה חזקה בכך שמה שקורה איתנו בחיים אלה אינו מתרחש ללא סיבה. השאלה היא אם אנחנו רגישים מספיק להבחין בכך. כך היה גם עם הצטרפות קרן לסיפור שלנו. היום נשאלתי כמה פעמים על איך אנחנו מכירים אותה. התשובה הספונטנית שרציתי לענות היא: "אנחנו מכירים את קרן מאז ומתמיד!". כך זה מרגיש לנו. ואם להיצמד לפרטים העובדתיים, אז קרן הייתה פעם המרצה של אבא שלך. מרוב שהוא התרשם מהרצאותיה בקורס תאוריות אישיות, הוא לא הפסיק לדבר עליהן כשחזר הביתה. זה הפך להיות מנהג ימי השישי שלנו - הוא היה חוזר מההרצאות ומדקלם את מה ששמע מקרן. עד שיום אחד החלטתי להצטרף אליו, כדי להתרשם ממקור ראשון. כך הפכתי לסטודנטית שלא מן המניין של קרן. גם כשאבא שלך השלים את הקורסים שלו, המשכנו ללכת להרצאותיה באורנים. נקשר בינינו קשר מיוחד במינו. במרוצת הימים, באחד הרגעים העצובים יותר של מסענו, כשנזקקנו לאוזן קשבת ידידותית, הייתה זו קרן שאינטואיטיבית מצאנו את עצמנו נוסעים אליה לצפון הרחוק באישון לילה לשיחה אינטימית מלב ללב. יש אנשים כאלה, שנקרים לדרכינו, שהקשר שנוצר איתם הוא כה מיוחד וקרוב, שאף אם איננו נמצאים בקשר יומיומי צמוד, ואף לא חודשי, הם בליבנו תמיד, ואנחנו מרגישים מספיק קרובים תמיד להציע להפגש. יתרה מזאת, אני חושבת שעמוק בליבנו, אנחנו מחכים למפגשים האלה - אלה הם האנשים שאנחנו תמיד רוצים לחלוק איתם את מה שעבר עלינו, בין אם מדובר ברגעים שמחים יותר או פחות, בהישגים אישיים שלנו או במהמורות בדרכינו, או בסתם מחשבות שעברו לנו בלב. וגם להתעטף באנרגיה הכה מיוחדת שמקרינית אנשים אלה, לשאוב ממנה כוחות והשראה שיעזרו לנו ליצור חוויות מיוחדות חדשות, שעליהן ישמעו הם בבוא הזמן, במפגש הבא שלנו.

כך מצאנו את עצמנו מרימים סופסוף טלפון לקרן ו"נופלים" עליה לביקור בהתראה של כמה שעות. ואני כל כך שמחה שכך עשינו! בילינו ערב כה מיוחד! מעבר לדברים הרבים שדובר עליהם, לאווירה הכה חמה ומיוחדת בביתה היפה של קרן, הייתה זו גם משפחתה המקסימה שהטילה עלינו קסם מיוחד. אני חושבת שכבר סיפרתי לך שזה סוג של תחביב סודי שלי - להתבונן במשפחות חמות כאלה, ואני יכולה לעשות כן במהלך שנים שלמות, נדמה לי, במיוחד אם אלה הן המשפחות של החברים שלנו, ובמיוחד אם מדובר בחברים שקצת יותר גדולים מאיתנו, מעין אחים גדולים שכאלה. כאילו מציצים קצת לעתיד, כך אנחנו מרגישים. אנחנו משוחחים רבות על כך אחר כך. כך גם הרגשנו היום - אני חושבת שאחת המשאלות הכי כמוסות שלנו היא לגדל משפחה אוהבת, תומכת וחמה, שתמיד תמצא את עצמה על הספות בסלון, למשל, גם כשהילדים יהפכו להיות גבוהים יותר מאיתנו, מדברת על מה ודא אחרי ארוחות ערב משפחתיות, עד השעות הקטנות של הלילה. ועל כך אני מודה למשפחה של קרן - על הצצה הקטנה הזו שאפשרו הם לנו באדיבות כה רבה.

גם אתה נשאבת לתוך הקסם. מהרגע הראשון הרגשת בבית בביתה של קרן. למרות העייפות בשל חוסר שינה בצהרים, התעוררת לחיים ברגע שהגענו אליה. כה רבות שמעת על קרן מאיתנו, שהחלטת שתחכה להזדמנות מיוחדת של הביקור אצלה כדי לחלוק גם איתה את אחת הפעמים הראשונות שלך. וכך, היום, בפעם הראשונה, אחרי שסיימנו לטעום מהבישולים המיוחדים של קרן בארוחת קבלת שבת, אחרי שנשטפנו בטפטופי היורה (נראה לי שזה יהפוך לאחת המסורות המשפחתיות שלנו:), ואחרי שכולם התרכזו בסלון, התמקמת בניחותא במרכז המעגל, ליד קרן, ופתאום.....ברגע אחד, כשכל המבטים, כולל אלה של אבא שלך ושלי היו עליך, כשהיית על הרצפה, פסקת את רגליך קטנות, כשאתה נשען על ידייך שעל הרצפה, הרמת את הטוסיק לתנוחת כלב, שחררת את הידיים הקטנות, מצאת שיווי משקל... ונעמדת ללא תמיכה!!! ככה סתם! קרן צעקה מהתרגשות! ואבא שלך ואני, כרגיל, התמלאנו דמעות של אושר. תודה רבה, אפרוח, שחלקת איתנו פעם ראשונה נוספת שלך!

אני כל כך אוהבת את המתנות הקטנות האלה שאתה חולק איתנו. אני אוהבת את השקט שלך ואת שמחת החיים שלך! את השלווה הפנימית שלך שכל מי שפוגש בך מושפע ממנה! אני אוהבת לראות אותך גדל, גם אם הלב שלי מחסיר פעימה כל פעם שאני שמה לב כמה מהר זה עובר. אני אוהבת שאתה מספר לנו את מה שעובר עליך. אני אוהבת את איך שאתה זוחל לקראתי כשיש לך משהו ביד, כדי להראות לי אותו. אני אוהבת את איך שאתה לוקח אותי באצבע שלי מהקצה השני של הבית וזוחל כשאצבע שלי ביד שלך לכיוון המשחק של הלחיצות, כדי שנלחץ ביחד על הריבועים שאינך מצליח ללחוץ עליהם לבד בינתיים. אני אוהבת את איך שאתה עוזר לי לעשות כביסה - מעביר ביחד איתי את הבגדים מסל הכביסה לגיגית, או מתעטף בבגדים הנקיים בזמן שאני מקפלת אותם. אני אוהבת את הזמן שלנו ביחד. אני אוהבת את איך שאתה מנסה להתלבש ובטוח שלבשת את החולצה כשהנחת אותה על הראש שלך. אני אוהבת שאתה מושיט לנו ספרים שאתה רוצה שנקרא. אני אוהבת את איך שאתה לוקח את הספר, מושיט לי אותו, ואחרי שקראתי לך עמוד אחד, לוקח אותו ממני ומושיט אותו לאבא שלך כדי שגם הוא יקרא עמוד, וכך אנחנו קוראים לך בתורות. אני אוהבת את הצחוק המתגלגל שלך. אני אוהבת להניק אותך! אני אוהבת את איך שאתה מלטף אותי כשאתה נרדם. אני אוהבת את איך שאתה פתאום זוחל אלי, נעמד ונותן לי נשיקה רטובה על הפה. אני אוהבת את איך שאתה מצחיק את עצמך. אני אוהבת את הג'וק ההפוך שלך. אני אוהבת את איך שאתה יושב על הטוסיק עם רגלים משולבות לפניך ומביט על העולם מסביבך בשקט בשקט. אני אוהבת את הזמנים של שלושתנו ביחד. אני אוהבת לראות כי זה הדבר האהוב עליך גם!

אני בוחרת להיות איתך

לפני כמה זמן מישהי שאלה אותי בתדהמה, אם כל השינויים שקורים מסביבנו לא מפתים אותי גם להתנסות בשינוי. היא התכוונה לעובדה כי יותר ויותר אמהות מסביבנו חוזרות למעגל העבודה, ויותר ויותר חברים שלך מצטרפים למסגרות חדשות. איכשהו אני תמיד מופתעת משאלות שהתשובה עליהן כה ברורה לי. מה שיפה בעיניי, שברגעים האלה התשובות שאני שומעת את עצמי עונה, הן תשובות מהבטן, ובכך הן התשובות הכנות באמת. הפעם עניתי כי מאז שהצטרפת אלינו, לא הרגשתי ולא יום אחד שלא עבר עלינו שינוי כלשהו. הימים כה דינמיים, ואתה משתנה כל הזמן. איפשהו, לפעמים, אני דווקא הייתי רוצה לטעום מהשגרה המונוטונית, שהימים יראו דומים אחד למשנהו, ושאנוח קצת לנוכח הידיעה כי היום קורה בדיוק מה שקרה אתמול.

ואחרי זה, כמובן, המחשבות הציפו אותי. למה אני חריגה בהרגשתי זו שלי? למה הרבה אמהות, חלקן אף חברות טובות שלי, מרגישות נחנקות בבית, בודדות ומשתעממות? למה החיפזון למסור את הילד שלך למישהו זר שיגדל אותו, ואינני מתייחסת בשאלה זו, כמו גם באחרות, לנימוקים הכלכליים? למה אחר כך, די מהר בעצם, יום שישי הופך להיות ליום חובה לביקור בגן, מה שמשאיר לאמא, בנוסף לשעתיים - שלוש בקושי מדי יום במהלך בשבוע עד שהילד הופך להיות עייף, אם הגן הוא עד 16:00, בקושי יום וחצי בשבוע להעביר עם הילד שלה? אני אפילו לא יודעת באיזה פועל להשתמש כדי לתאר את הזמן הזה - מה אפשר להספיק בזמן קצר זה: לבלות?, לחנך?, להשפיע?, להקשיב? להכיר? ואולי רק לשים לב למה השתנה בכלל בילד שלך? למה לפתע שבועיים בסוף אוגוסט, ובהמשך, חודשיים של חופשת הקייץ בבתי ספר, במקום להיות לזמן מיוחל של בילוי משפחתי, הופכים לזמן של סיוט וטרוניות בלתי פוסקות - מתי כבר יחזור הגן? למה??? איך הדברים התהפכו עד כדי כך?

לפני כמה זמן אמרה לי חברה (השמות שמורים במערכת מפאת הפרטיות..:) שאולי אני בטוחה כל כך בעצמי כי התנסתי בעולם שבחוץ. ידעתי מה הוא מציע לי, טעמתי ממטעמיו, התבשלתי בתוכו ומתוך ההתנסות הזו החלטתי כי הוא לא מתאים לי. יכול להיות שהיא צודקת. הלוואי והיא צודקת! הלוואי והתשובה לשאלות אלה טמונה בעובדה כי אמהות אלה טרם הספיקו לנסות לממש את עצמן, והן חייבות לעצמן את הנסיון הזה. כמובן, השערה זו אינה מסבירה את הבחירות של האמהות שחזרו לקריירות שפיתחו לעצמן לפני לידת בניהן, כי לטענתן, לא בשבילן לשבת בבית, אך מוטב אולי לנסות לקוות שאולי זו הסיבה לפחות בשביל חלק מהן.

אני יודעת רק שבשבילי הבאת ילדים לעולם אינה דבר של מה בכך. למעשה, לידתם היא מעשה נקודתי, מאורע הקצר ביותר מבחינת ההשפעה עליהם. גידולם וחינוכם הם תהליכים בלתי פוסקים. שם הם באמת זקוקים לנו. יתרה מזאת, זה המינימום שאנחנו חייבים להם כאלה שאחראים להגעתם לכאן. זה נכון. אני טעמתי מהעולם הקרייריסטי. ואם יורשה לי, אך היה לי בו עתיד די ורוד. השקפתי עליו, מילאתי את ריאותיי באוויר המזוהם שלו, וכמעט נחנקתי. די מהר החלטתי שהוא לא בשבילי. איך יכולתי להחליט אחרת? אני חושבת שהאתגר והאחריות העומדים לפני כל מנכ"ל חברה ענקית מצליחה לא משתווים לאלה העומדים לפני הורים שבוחרים להיות שם בשביל ילדיהם. זו אינה בחירה קלה, וזו בהחלט לא דרך קלה. אך היא היחידה שאמיתית בשבילי. בילדים שלנו טמון העתיד. הם יגדלו להיות מה שהם. אך באיך שנגדל אותם תלויים התקדמות היקום והאנושות. כל כך פשוט ומובן, אך, כנראה, גם כל כך מרתיע מפאת כובד האחריות וההשקעה הכרוכים בכך, שהורים בוחרים להשקיע את חייהם במקום עבודתם ולא במשפחותיהם. כל כך חבל!

כמה מזל שאבא שלך הוא כמוני. עלינו על קצות אצבעותינו (בדיוק כפי שאתה עולה במהלך רוב שעות היממה), והבטנו על העולם שבחוץ. והחלטנו בהחלטה מודעת כי את ידינו אנחנו שמים כאן, על העולם הפנימי שלנו. על המשפחה שלנו ועליך. מכל התפקידים שבעולם אני בוחרת בתפקיד החשוב ביותר בעיני. להיות רעיה לאביך ואמא לך. כל עבודה שתבוא בבוא היום תהיה טפלה לו. בשבילי לא יכולה להיות החלטה אחרת.

נ.ב. התמונה הזו היא מתקופה הרחוקה, בה היית בן 8,5 חודשים...

אתה עדיין זקוק לשתי שינות במהלך היום

נכון, לפעמים לוקח קצת זמן להרדים אותך. או קיי, זה יכול להיות גם לא מעט זמן. אך בסופו של דבר, זוהי זכותך. הרי ישנם גם לא מעט אנשים מבוגרים, שגם להם לוקח די הרבה זמן להרדם. למה ללכת לרחוק? אמא שלך היא אחת מהם..:) והיא אף לא עוברת את כל השינויים ההתפתחותיים האדירים שעוברים עליך, שכמובן שמים את חותמם על השינה שלך.

אבל אם היה לי ספק אם היה בכך סימן לכך שאולי אתה לא זקוק יותר לשתי שינות ביום - ספק זה התפוגג עקב האירועים שהתרחשו בשבועיים האחרונים. כשנסענו לבקר את אפרת לפני כשבועיים, הלכת לישון את שנת הבוקר שלך יחסית מאוחר. היינו בטוחים שבסופו של דבר תחזיק מעמד עד הערב. ואכן, אצל אפרת היית כולך מלא אנרגיה. ניסיתי להרדים אותך לשנת הצהרים, אך לא הצלחתי. המקום החדש סיפק יותר מדי ריגושים. אך ככל שהתקדם היום הפכת להיות יותר ויותר עייף. איך שנכנסנו לאוטו בחזרה הביתה בערך בסביבות 17:30-18:00, התעלפת ברגע. אכן, ישנת אולי 20 דקות, אך בכל זאת... ישנת. התעוררת עירני לחלוטין ומלא כוחות! ולמחרת ביקשת להשלים את שעות השינה שלך. גם כשנסענו לירושלים לברית של עומר לפני שבועיים, קרה אותו הדבר. האמת.. שמחתי שכך הדבר. תחושת הבטן שלי כי אתה אכן זקוק עדיין לשתי שינות קיבלה אשרור שהייתה זקוקה לו.

כך החלטתי שבביקורנו מחוץ לבית בשעות השינה שלך, שכמובן לא יקרו בתדירות גבוהה מדי, אנחנו פשוט נאפשר לך להתעייף כמה שתחזיק מעמד... עד שתתעלף לשינה, מבלי לשים לב לכך שאתה נמצא במקום חדש. גם אם יהיה זה רבע שעה שינה, לא נוותר עליה. בביקורנו בנופש, בשבת, הלכת לישון את שנת הבוקר כשהיית ממש עייף, בערך בשעה 10:00. כשהלכנו לברכה ב-17:00, היית כבר ממש ממש עייף. אחרי שטבלנו בבריכה, ומגע המים גם הוא הוסיף על העייפות שלך, פשוט לקחתי אותך על הידיים, באמצע הדשא של הברכה ושרתי לך. בהתחלה - את שירי הערש שלנו, ואחר כך את שיר הערש הסודי שלנו. וכך נרדמת. פעם קראתי איפשהו שמחזור השינה של התינוקות אורך 45 דקות. כנראה, גם אתה קראת את אותו המקור. הרבה פעמים אתה מתעורר בול אחרי 45 דקות, לפעמים ממשיך לישון עוד מחזור אחד, ולפעמים מתעורר לגמרי. הפעם הסתפקת במחזור אחד. ולמחרת, כשחזרנו הביתה, השלמת את השעות שהיו חסרות - ישנת בבוקר שעתיים וחצי!, ובצהרים עוד שעה וחצי.

וכך ישבתי, כשאתה על ידי. הרוחות החלו לנשוב. כיסיתי אותך במגבת יבשה. ישבתי ולא זזתי. הייתי בטוחה שאם אוריד אותך לשמיכה, תתעורר. וגם התענגתי על הזמן הזה. כשאתה בזרועותיי. הבן המתוק שלי. חום הגוף שלך חימם גם אותי. הנשימות שלך הסתנכרנו עם נשימותיי. אבא שלך ישב לצידנו וחיבק אותי. צללתי לתוך האושר השליו שלי....

התחלנו לאכול ארוחת ערב משפחתית

מתחילת השבוע שינינו קצת את סדר היום שלנו. אחרי שאנחנו חוזרים מהטיול בסביבות השעה 19:00, אנחנו אוכלים עתה ארוחת ערב משפחתית. ורק אחר כך בעה שעת המקלחת. הגענו להחלטה זו, כפי שאתה לבטח מנחש כבר לבד, אחרי ביקורנו אצל שירה ואמיתי. בארוחות הכה טעימות שאכלנו שם אצל אביו של אמיתי, השתתפת בתענוג רב. לא הייתי אומרת שהתחלת לאכול כמויות הסטריות של אוכל, אך אכן הראת נכונות גבוהה יותר לאכול. ישבת בכיסא הנייד המתוק שלך, מצוייד בצלחת ובסכו"ם משלך כמובן, ואוכל לבד מהצלחת שלך, והיית לסועד מן המנייין. עד תום ארוחת הערב!

חיכינו לסימן כלשהו שיאותת לנו להתחיל בארוחות ערב המשפחתיות. והוא הגיע!

שני דברים נוספים שהתרחשו לאחרונה - התחלת להאכיל אותי. זה מצחיק אותך מאוד. באיזשהו שלב אתה מתחיל להושיט לי חתיכות של אוכל ומחכה עד שאני אוספת אותן בפה שלי. ואני משתפת איתך פעולה. נראה לי רק פייר שאם אני מאכילה אותך, גם אתה יכול הלאכיל אותי מדי פעם...:) דבר נוסף קשור לארוחות ביניים שאתה אוכל בדשא. אני תמיד לוקחת לך פירות. וכשאתה רעב, אתה פשוט לוקח את הקופסא מהעגלה, זוחל אלי עם הקופסא ביד אחת, מושיט לי אותה ומחכה עד שאפתח אותה. אז אתה מתיישב, לפעמים אחרי שאני מזכירה לך, לובש סינר ואוכל לאט לאט. והיום, אחרי שחקרת לעמוק את העגלה של אבישג ושל עלמה, פתאום זחלת אלי כשבידך חטיף של בייבי ביס. רצית שאני אפתח לך את החפיסה כדי שתוכל לאכול אותו. כל כך התפלאתי! איך ידעת שבעטיפה המרשרשת הזו יש מאכל?! הרי מעולם לא נתנו לך את הבייבי ביס...:)

הייתי אומרת שאתה אוכל כמויות יותר גדולות - מה שבטוח הוא שאתה אוכל כל דבר שמציעים לך חברי הדשא האחרים. ויכול להיות, רק יכול להיות, שהתחלת לשתות בלי לשפוך את המים מהכוס. וגם לשתות כמויות גדולות יותר. נחייה ונראה. לגבי זה, אני עוד לא קובעת מסמרות.

התמונות שבלב שלי

בימים בהם הייתי ילדה קטנה, לא היו מצלמות דיגיטליות, ואת כמות התמונות בשנה היה ניתן לעיתים לספור על אצבעות שתי הידיים.

באותם הימים חלקה BUSENKA שלי (האמא של האמא שלי) סוד כמוס איתי.

היא שיתפה אותי באיך תמיד אוכל לצלם את הרגעים היקרים לי.

"פשוט תעצרי לרגע", היא אמרה לי, "תתרכזי במה שאת רואה מסביבך, תנשמי עמוק ותעצמי עיניים. תנסי לשחזר את התמונה שראית. את הריחות. את הקולות. אם הצלחת - התמונה הזו תשמר לעד בלב שלך".

במרוצת שנים רבות כך צילמתי רגעים אינטימיים פרטיים שונים. BUSENKA שלי צדקה - הם לעולם נכרתו בלבי. למזלי, הפעם, בביקורנו בצפון, שירה המתוקה, שהפכה לצלמת המשפחתית הרשמית שלנו, עזרה לי לתעד רגעים אלה גם במצלמה הרגילה. כך אוכל לשתף אותם הפעם איתך, אפרוח קטן שלנו. זו המשפחה שלי...

דואט הג'וק ההפוך

הג'וק ההפוך הפך לאחת הפעילויות האהובות עלינו. כמובן, גם כשביקרנו בצפון הרחוק.

כמה פעמים במהלך היום, ועל הבטוח, אם אני נשכבת על הגב, אתה מתקרב קרוב קרוב אלי ונשכב לידי.

מרים את הידיים ומתחיל בתנועות הנלהבות בכל הגוף בליווי קולות גרוניים מצחקים.

אם אני לא הופכת לג'וק ההפוך גם כן, אתה עוצר לרגע מסתכל עלי, ואז פשוט מרים לי את היד: "אמא, תצטרפי! העולם כה יפה מסביבנו, איך נוכל שלא לשמוח על כך!". איך אני לעמוד בהצעה מפתה שכזו?!

אני כל כך אוהבת להניק אותך

בין אם זה על שפת הירדן, בין אם בכל מקום אפשרי אחר...

גם כשאתה יונק, העין שלך תמיד מציצה החוצה - חוקרת את הסביבה ולא מפספסת שום דבר...

אבא שלך קופץ למים!

אז מה עם מי ירדן הם קפואים כקרח! אבא שלך החליט לא לוותר על הטבילה בהם בביקורנו האחרון בצפון.

UFFF!
AHHHH!

AAAAAAAAAAAAAAAAA!

יאללה, אמיתי! אני קופץ! איזה כייייייף!

זהר ואתה

זהר ואתה ממש כמו שני תאומים סיאמיים, אך תאומים שונים. שבועיים הפרש ביניכם הופכים את ההתבוננות בכך למרתקת ביותר. אתם תמיד עושים את אותן התנועות, אך באופן שונה במקצת אחד מהשני. הנה כמה רגעים מהנופש שלנו בצפון.