לבננו: מניילן ספרים

אז נכון שתמונות אלה מזכירות לי נשכחות מתקופת התיכון שלי, אז משום מה, היה נהוג לניילן את כל ספרי הלימוד (אולי גם עכשיו..?), אך זה הדבר הראשון שעלה לי בראש, כשהתחלת ליזום לקחת איתנו לטיולים את המגדירים השונים...

ושוב אני נוכחת כי כל מה שצריך לעשות בדרך כלל, כל מה שמתבקש מאיתנו, הוא פשוט לעשות, ואז, כשגם אתה נשאב לתוך העשייה, להשאר ברקע פיזית, אך להעלם נוכחותית, להבליג, לא להגיב, ולתת לך לצלול...

במקרה ספציפי זה, אתה ניילנת בעצמך ספר אחד. לא הגבתי, אלא אם התבקשתי לסייע. ורק אחרי שפרשת לישון, פרמתי את מה שהרכבת על הספר וניילנתי אותו מחדש...

לבתנו: עם אבא

היש משהו מדהים יותר, נפלא יותר, מזין יותר מלראות את אהוב ליבך עם פרי אהבתכם...?

נ.ב. ואת בת חמישה חודשים ושלושה שבועות...

לבננו: בהופעת בלט ראשונה שלך

כששמעתי כי הבלט הישראלי מגיע עם "מפצח האגוזים" כמעט עד מחוז מגורינו, ידעתי כי ללא כל ספק, נלך לחזות בו...

התלבטתי איזו הכנה, אם בכלל, להכין לך, לפני שתצפה בפעם הראשונה בבלט.

לספר לך את הסיפור של הופמן שעליו מבוסס הבלט לא הרגיש לי נכון - לא רציתי שבלט יקשר אצלך לסיפור, כביטוי ריקודי לסיפור שמסופר, היוצר תלות בין השניים, וגם כי רציתי כי חווייתך מבלט תהיה בלתי אמצעית, במיוחדת כחוויה ראשונית. מה גם שאינך עוד מתעניין בסיפורים עלילתיים.

לבסוף החלטתי להכיר לך אך את המוסיקה של צ'יקובסקי, ולהתמקד ב"וואלס הפרחים" (הביצוע לא משהו, אך היחיד שמצאתי, בו ניתן בבירור לראות את כלי הנגינה השונים). וכך, במשך כשלושה שבועות לפני ההופעה, צללת לתוך "וואלס הפרחים", בנוסף לדיסק עם הבלט השלם ששמענו בנסיעותינו באוטו (ועדיין שומעים).

ואז הגיע יום שבת. ונסענו כולנו להופעה.

הדבר היחיד שלא משנה כמה ניסינו להסביר לך לפני כן, תמיד בעדינות, הוא כי חיכית בכל זאת לראות תזמורת. אפילו שהיית עונה לעצמך בעצמך: "אני יודעת שבהופעה זו לא תהיה תזמורת. נראה רק רקדני בלט", עדיין השאלה הראשונה שלך, כשנכנסנו לאולם, הייתה: "איפה התזמורת?".

כמו תמיד, רק בהגענו למקום, עשינו הערכת מצב, אבא ואני, וכמו תמיד, אבא שכנע אותי להשאיר את העלמה הצעירה איתו. איך שרציתי שזה יצליח! אני כל כך אוהבת בלט! אני כל כך אוהבת את צ'ייקובסקי! היה לי קשה לחשוב שלא אוכל לצפות מקרוב בהתרשמותך מהמחזה. כמה שמחתי שזה התאפשר. כמה רגעים אחרי תחילת הבלט, קיבלתי מאבא הודעת טקסט מרגיעה כי הגברת נרדמה בזרועותיו שבמנשא, ולמרות שהפלאפון היה כל הזמן בידי, יכולתי להתרפק ולהנות ביחד איתך.

והנה לך תכנון לקוי של מי שמארגן משהו לילדים מבלי לחשוב על ילדים. ההופעה התחילה בשעה 12:00. ביום שבת. החלק הראשון היה ארוך (לא זוכרת כמה בדיוק, לצערי), לא ארוך מדי, אם היה המופע מסתיים בסיומו, אך לאחר מכן הגיעה ההפסקה של כעשרים דקות, והמחצית השניה באורך של כחצי שעה. בחלק הראשון ישבת מהופנט, מבלי להוציא הגה. בהפסקה חיפשת את עצמך. ובחלק השני כבר היית די מחוסר סבלנות.

הגברת המתוקה ישנה עד המחצית של המחצית השניה. הבקשה הכי גדולה שלי הייתה להשאר איתך עד "וואלס הפרחים". להתבונן בך מזהה או לא את היצירה, ומגיב אליה. אחותך המקסימה התעוררה ברגעים הראשונים של "וואלס הפרחים", כאילו שמעה אותי. היית כבר עייף וגדוש חוויות, ולא זיהית את הוואלס, שעל צליליו עפתי החוצה והתחלפתי עם אבא.

הייתה זו חוויה מעניינת ומעשירה. לא דיברת עליה גם לא בנסיונות עדינים לדובב אותך. הרקדנים שהכי הרשימו אותך היו אלה שביצעו את ריקוד העכברים ("היה להם משהו על הראש"). הבלט הישראלי הפתיע ברמת רקדניו, לפחות אותי. ולמרות שלא היה כל זכר לעץ חג המולד במשך המופע (לא יכולתי שלא לאזכר זאת), בכל זאת, הייתי ממליצה על חוויה זו...

נ.ב. ואחותך בת חמישה חודשים ושלושה שבועות....

לבננו: אומים וברגים-4

ועוד משהו מימים ההם...

אומים ולברגים (nuts and bolts) היא פעילות מונטסורית קלאסית.

אצלנו, פעילות זו הגיעה כהמשך טבעי לאומים וברגים-1, אומים וברגים-2 ואומים וברגים-3.

קל מאוד להרכיב פעילות זו - כל מה שנחוץ נמצא בכל חנות כלי עבודה, ופיסת לבד קטנה להניח עליה את האומים ואת הברגים.

לבננו: על מחשב, על מוסיקה, על מחול ועל מה שביניהם

מאז ומתמיד, מאז שאתה איתנו, ידענו אבא ואני כי יום יבוא ונצטרך להתמודד עם עניין המחשב.

אין לנו טלוויזיה. מסיבה זו, או מכל סיבה אחרת, למזלנו, אינך מתעניין כלל במכשיר זה ובמה שיש לו להציע במקומות בהם דרכיכם מצטלבות. לפחות, בינתיים.

אך מחשב הוא חלק אינטגרלי מחיינו. אבא זקוק למחשב לשם פרנסתנו. אני זקוקה לו ולו כדי לכתוב שורות אלה. והאמת ש"הבעיה" בסופו של דבר התרכזה אך בי. המחשב של אבא נמצא בסטודיו, ואתה נחשף אליו רק כשאתה מגיע לשם. לעומת זאת, המחשב שלי הוא חלק מהבית שלנו. וגם אם אני מקפידה (ובדרך כלל די מצליחה) שלא להיות ליד המחשב כשאתה ער, אתה רואה אותי לידו כמעט תמיד, כשאתה מתעורר משנת הצהרים שלך, וגם לפעמים במעברים שלך בין האמבטיה לחדר שלך בערב. ואם זה לא מספיק, אז מאז שאחותך המתוקה בירכה אותנו בהצטרפותה, אינני יכולה עוד לעבוד בחדר עבודה שלי, הצמוד לחדר השינה, בו היא ישנה, ומתעוררת, בדיוק כמוך, מצלילי המקלדת. כך שהיום מיקומו של המחשב הוא על אחד הכסאות שמתחת לשולחן האוכל שלנו. מה שסביר מאוד שישתנה בקרוב, כיוון שמתוקה זו גם היא כבר שמה את עיניה עליו.

ולכן אין זה מפתיע כי מאז ומתמיד המחשב סקרן אותך, ריתק אותך, ובאופן קבע הווה אדמה רעועה להתהלך עליה, וכמעט בכל נסיון שכזה בורות חדשים נפערו ונסדקו. תמונה די קבועה הייתה לצפות בך בשעות הרגישות שלך מנסה לאתגר את כולנו בנסיונותיך לבחון את יכולות המחשב. וגם היום, אם מה שמתבקש ממך הוא לשבת לצידנו בעת שאננו מבצעים משהו במחשב, לרוב אינך עומד בפיתוי של לא להתחיל ללחוץ על כל הכפתורים האפשריים.

ידענו כי זה אך עניין של זמן עד שנצטרך להתמודד עם נושא זה.

בלי קשר, ולכן, בוודאי, בקשר הדוק עם כל נושא המחשב, אהבתך למוסיקה הלכה וגברה לה. ביקשת כל הזמן ללכת לראות הופעות, בקשה שניסינו למלא אחריה ככל האפשר. ואז נתקלנו בבעיה. לא פשוט למצוא הופעות מוסיקה קלאסית של תזמורת בהרכבה המלא, או כמעט מלא, בסמיכות למקום מגורינו, או בשעות הנוחות לילדים בגילך, או במחיר סביר.

ואז חשבתי לרגע... "רגע, הרי יש YouTube..." והדילמות הציפו אותי...

מחד, המבחר עצום, והאפשרות למצוא ביצועים מעולים, לעומת הבינוניים לעיתים מאלה שאנחנו נחשפים אליהם במחוזותינו, קוסמת מאוד. שיקולי מחיר הכרטיסים שלצערנו תמיד מתדפקים על החלון - לא קיימים. הזמינות והנוחות משכרים. מאידך, הדבר כרוך בחציית הגשר שעוד לא עלינו עליו. תצטרך להכיר את המחשב, את האינטרנט, ללמוד גבולות חדשים, מה שידרוש מאיתנו להעמיד שוב את היכולת שלנו להאמין בך ולסמוך עליך, במבחנים חדשים. גם זמן הישיבה מול המחשב, הפסיביות שבצפייה, וכל השיקולים השליליים האפשריים בסוג זה של בילוי, לא נעלמו מאיתנו.

התלבטנו והתלבטנו. "לא נוכל להעלים את המחשב מחיינו או מחייו", אבא אמר כדרך אגב ערב אחד. כמה שאני מכירה אותו, הוא לבטח כלל לא זוכר שאמר זאת. אך אני שמעתי. והחלטתי.

לפני כשלושה חודשים קפצנו למים.

היית כל כך מופתע שכמעט בלעת את הלשון. בלשון המעטה...

יצרנו מספר כללים. רואים רק שני סרטונים בבוקר, ושניים אחר הצהרים. לעיתים אתה מבקש ורואה שלושה. אתה בוחר את הסרטונים מתוך הרשימה שהכנו לך. היה רגע, וכמובן, הוא גם חוזר על עצמו, שאתה מבקש לראות את אחד הסרטונים העולים על המסך באופן רנדומלי ב-YouTube. או לחקור לינקים נוספים המצויים בכל מקום אפשרי. ידענו כי תהיה זו מגבלה רצינית שנצטרך להתמודד איתה תמיד. בהתחלה שיתפתי פעולה עם זה, אך אז החלטתי כי נחזור לגבולות הרשימה. גם כי אין לי כל דרך לשלוט במה שתחשף אליו בבחירה רנדומלית שכזו, גם מבחינת האיכות וגם מבחינת התוכן גרידא, וגם כי אז הדרך תהיה פרוצה למדי למישהו בגילך. הצמדות לרשימות, מבחינתי, יש בה מעין מנגנון לבקרה עצמית (control of error), לפיו אתה תמיד תדע באיזה עמוד אתה נמצא, מה האפשרויות העומדות לפניך, מה כבר ראית, ומה כבר לא ראית זמן מה. שוב, הדבר נכון למישהו בגילך, וכמובן, עוד ישתנה בהמשך.

יצרתי לך שתי רשימות: רשימת סרטוני מוסיקה (music), ורשימת סרטוני מחול (dancing).

במוסיקה ניסינו להציג לך מבחר יצירות מכל הסוגים, לא בהכרח מוסיקה קלאסית. וגם לנסות להכיר לך את כלי הנגינה האפשריים בביצועי הסולו שלהם. על אותם העקרונות שמרנו גם בבחירת סרטוני המחול. כמובן, הכל בהגבלות של מה שיש ל-YouTube להציע. בהתחלה הצענו לך אך ארבעה סרטונים לבחירתך. לאט לאט אני מוסיפה עוד סרטונים לרשימה. בלי למהר. כמו תמיד, חשוב מאד לא להציף אותך במידע וגם לנסות לאפשר לך להתרכז במה שעומד לבחירתך. הרבה שיקולים משפיעים על ההחלטות שלנו מה לכלול ברשימות אלה. מעבר למה שכבר ציינתי, המדובר גם באיכות סרטונים, בביצועים שונים לאותו מקטע, ביצירות שונות של אותו המלחין, בליווי אינסטרומנטלי וגם ריקודי לאותו המקטע. וכמובן, בטעם האישי שלך.

מדהים לצפות בך מחליט במה אתה בוחר לצפות. לעיתים אתה צופה באותו הסרטון פעמיים בבוקר, ופעמיים בערב. לעיתים אתה צופה במשך שבועות אך בסרטוני מחול, ולעיתים אך בסרטוני מוסיקה. לעיתים אתה מזמזם לעצמך את מה שאתה צופה בו. לעיתים אתה מתריע לגבי כלי הנגינה שעומדים להשמע. יש לך כבר בחירות שמועדפות עליך - למשל, יצירות של באך, וגם ריקודים של ג'ין קלי.

אין אנחנו מתעכבים בשלב זה על שמות המלחינים, על שמות הרקדנים, או על שמות היצירות. אנחנו אכן נוקבים בהם כשאתה מקשיב למשהו, אך בדרך אגב. אם אתה מציין משהו בסגנון: "אני רוצה לשמוע גם את הבאך האחר", אני מעירה בעדינות כי באך הוא מלחין. ואם אתה מבקש לדעת מהו מלחין, אני מסבירה בקצרה כי זה אדם שכותב מוסיקה. הדגש הוא לא על הידע בשלב זה (ואם יורשה לי, גם לא בכל שלב אחר), אלא על חשיפתך העדינה לסגנונות השונים, על מתן האפשרות לך לצלול, לחוות ולהתנסות, וגם ליצור לעצמך התרשמות אישית ואינטימית שתהיה אך שלך.

וכמובן, אין זה בא על חשבון חשיפה ישירה בלתי אמצעית. אנחנו משתדלים למצוא הופעות מתאימות כל הזמן. גם אם התרבות המודרנית מקשה עלינו מאוד. מי אמר שילדים ירצו לראות דווקא את "הדירה להשכיר" כבלט? או שהם חייבים גימיקים נוספים כדי לשמוע מוסיקה קלאסית? יהיה זה המקום המתאים לבקש מכל מי שיכול לסייע בהמלצה להופעות פשוטות ומתאימות לילדים, לעשות כן.

מה שלא חשבנו כי יקרה הוא כי תתחיל להתמצא גם בביצועי מחשב. כלומר, לא שחשבנו לרגע כי המוח הקולט שלך (absorbent mind) נח לו על זרי הדפנה. אך פשוט לא ייחסנו לכך חשיבות מתאימה כנראה. כי ביום שראינו את המעשה הבא, להתפלאותנו לא היה כל גבול.

בעת הצפיה בסרטונים ב-YouTube קופצות מעת לעת פרסומות. כל פעם שזה קרה, היינו עושים את מה שאמורים לעשות אנשים סבירים - סוגרים אותן מבלי להתמקד עליהן. כבר כמה זמן ידעת איך מתפעלים עכבר. המיומנות שלך גדלה מיום ליום, כמובן. ועדיין, לא ידענו עד כמה אתה כבר מיומן בכך. כלומר, לא היה לנו מושג שאתה כבר יכולת להזיז אותו, לדעת כי יש סממן שזז על המסך כשאתה מזיז אותו, וכי צריך ללחוץ על המקש השמאלי כדי לבצע משהו. ואז, ביום מסוים, כשקפצה הפרסומת, ואני רציתי לסגור אותה, עצרת אותי: "אמא, אני יודע מה צריך לעשות". ובנונשלנטיות הכה מאפיינת אותך, לקחת את העכבר, הזזת אותו לכיוון הX של הפרסומת וסגרת אותה. מבלי שאי פעם אמרנו לך משהו בנידון.

מכאן, הדרך לגילויים עצמאיים אחרים שלך הייתה קצרה. כחודש וחצי אחרי שצפית לראשונה בסרטונים, הדבר התחיל להראות כך. הדבר היחיד שאנחנו עושים הוא להכניס סיסמא לפתיחת המחשב (עד שביום אחד תפצח גם אותה), לפתוח חלון נפרד במוזילה, ולכוון את המקלדת כך שהכתובת השמורה בזכרון המחשב תתחיל בYouTube. מכאן אתה לבד פותח את הקישור. הולך למועדפים. בוחר בקטגוריה שאתה מעוניין בה - במוסיקה או במחול. ואז מדפדף להנאתך בין שמות הסרטונים עד שאתה מחליט מה ברצונך לראות. אתה פותח את מה שהחלטת לצפות בו. בודק אם הווליום של המחשב מתאים. מפעיל את הסרטון, ואם בא לך, אתה מגדיל את החלון. כשהסרטון מסתיים, אתה מקטין בחזרה, שוב מסייר לך בין המועדפים עד שמגיע לקטגוריה רצויה. ובוחר שוב. ובסוף, בדרך כלל מתמודד יפה גם עם השלב העדין של סגירת המחשב (עדין כי סקרנותך ויכולתך לשלוט בדחפים כל פעם עומדות במבחן מאתגר בו). לרוב, אני אפילו לא נמצאת לידך (אם כי תמיד, כמובן, יודעת מה אתה עושה מרחוק).

ואיך שאתה אוהב זאת. הנה לך מחזה מחיי היומיום שלנו. עוד בעיניים חצי עצומות, אתה מופיע מחדר שלך אחרי שנת הצהרים: "אמא, ראיתי כבר הופעה??". "רק בבוקר". "אני רוצה לראות. היום אני אראה שלוש. טוב, אמא?". "בבקשה מתוקי"...

בבקשה...

לילדינו: בזרועותיו

מדהים כמה אפשר ללמוד מכל דבר, אם רק נתן לכך סיכוי...

למשל, הנה לכם דוגמא...

הוא נושא אותך בכל מקום אפשרי...

והיה אף עושה זאת הרבה יותר, אם רק היו נותנים לו לכך יד חופשיה...

את אוהבת כל כך להיות בזרועותיו!

לומדת מכך על האמון, על התקשורת, על הקרבה, על המרחב...

אתה לומד איך מקשיבים לרצונות של אחר, איך מוצאים איזון, איך שולטים במשקל, איך מתייחסים בעדינות ליישות אחרת... וגם, איך מוציאים גרפס ואיך מרגיש להחזיק במישהו בעת שהוא עושה קאקי...

ואני נדהמת כל פעם מחדש מלהתבונן בכם. בידייך המשולבות מסביב לאחותך...

כמה חשוב לו שלא להשיב אותך, אחרי ששמע אותנו לא פעם מסבירים כי עוד לא למדת לשבת, והוא נושך שפתיים מהמאמץ העז לעיתים להחזיק בך בהטייה לאחור, וכמעט מאבד שיווי משקל, אך איננו אומר דבר.

ככל שעבר הזמן, התחלת להתיישב יותר ויותר כשאתה נושא את אחותך, ובכל פעם הקפדת להטות אותה לאחור.

לקח לי זמן עד שקלטתי כי אתה עושה זאת כי היא הופכת להיות כבדה לך. לא אמרת דבר. אך כששאלתי אותך, השבת בחיוב...

ליבי נצבט לאור המחשבה כי בקרוב מאוד אפיזודה זו תהפוך לחולפת, ואחותך תרוץ ברחבי הבית לאן שצעדיה יקחו אותה...

נ.ב. ואת בת חמישה חודשים ושלושה שבועות...

לילדינו: מתוקונת שלנו

אם יש משהו שאינני מסוגלת שלא להתרגש בו הוא למשמע מילים אלה: "מתוקונת שלנו..."...

ואין כל דרך אפשרית לתאר את הנימה שבהן הן נאמרות על ידך...

נ.ב. ואת בת חמישה חודשים ושלושה שבועות...

לילדינו: לומדים לחיות יחד-1

כיאה לאחות, את רוצה כל מה שאחיך מתעסר בו באותו הרגע.

אלה רק הסממנים הראשונים של מה שעוד יגיע בהמשך. ואנחנו שוקלים ברצינות רבה את ממדי התערבותנו. שוקלים ולומדים תוך כדי. לרוב, אינני מסוגלת להגיע לפתרונות תיאורטיים, ורק תוך כדי הסיטואציה מקבלת תובנה מסוימת. את עוד לא ממש מתערבת בפעילות אחיך, ולרוב, בינתיים אתם מוצאים פתרונות לבד. בינתיים, ואולי גם בהמשך, אחיך מוביל במציאת פתרונות יצירתיים. כמו, למשל, כאן, כשהוא נתן לך את החליל שלו, ובחר לו חליל אחר.

נראה לי כי יצרתי בזה הרגע סדרה חדשה: "לומדים לחיות יחד"...

נ.ב. ואת בת חמישה חודשים ושלושה שבועות...

לבתנו: בנעלים סרוגות...

אני מודה - לסרוג לך נעליים לא היה בראש סדר העדיפויות שלי.

אך ככל שעבר הזמן, והרגליים המתוקות שלך גדלו וכבר לא יכלו יותר לנעול את הנעליים המקסימות שMiri המתוקה שלחה לך, ועדיין היה קר, החלטתי שאינני יכולה להזניח אותך עד כדי כך.

ואז ראיתי את הדוגמא הזו ב-Ravelry, ואת המשפט המנצח "Stay on Baby Booties", והרי שלא יכולתי עוד שלא לשתף פעולה.

וכך התחלתי לסרוג את Christine's Stay-On Baby Booties

לא הצלחתי למצוא בארץ חוט צמר לסריגת גרביים, אך החלטתי כי פרט זה לא משנה הרבה לצורך סריגת הנעליים, כיוון שלא נורא אם יהיו עבות במקצת.

התאמתי את הדוגמא בהתאמה, וכמובן, פרמתי כמה פעמים את הנעליים לפני שסיימתי אותן.

הם שירתו נאמנה בימים הקרים, במיוחד בערבים, וחיממו את הרגליים המתוקות שלך. ועדיין, דבר אחד לא השתנה. הם היו נופלות מהרגליים שלך בתדירות של פעם בכמה ימים. טוב, אולי זה בגלל שרגלי ילדינו התינוקות אינן מפסיקות לנוע ולו לרגע. בכל מקרה, בדרך כלל, הצלחנו לשים לב לכך. אך ערב אחד, בעוד ששלושתנו עושים לנו טיול ערב, לפתע שמנו לב כי נעל אחת חסרה. מה לא עשינו צ'ופו ואני - חיפשנו פעמיים בכל המקומות. וגם אבא חזר בבוקר לערוך חיפושים נוספים. לא מצאנו דבר. אני לא טובה בהתמודדות עם אבידות, במיוחד של משהו שיש לו ערך סנטימנטלי בשבילי. אך אני משתדלת ללמוד. על אחת וכמה על רקע תגובתו החכמה של אחיך: "אמא, תוכלי לסרוג עוד גרב אחד". והרי אני באמת יכולה. אולי רק בפעם אחרת. הפעם אתנחם בעובדה כי כבר הרבה יותר חם, ואת לא ממש זקוקה לחימום נוסף לרגליך.

מה שבטוח, את הנעל היחידה שנשארה אני שומרת לך....

נ.ב. ואת בת חמישה חודשים ושלושה שבועות...