אתה בן שנתיים ועשרה חודשים!

אתה בן שנתיים ועשרה חודשים!

ואתה מדהים אותי כל פעם מחדש! אתה מדבר יותר ויותר. ואני נדהמת מההקשרים שלך ומהמחשבות שבאות לידי הביטוי בפיך. כמה שאני מנסה להניח לך במובן זה, לעיתים אני ממש כבר קצרת רוח לשמוע אותך נותן ביטוי מילולי לעולם הפנימי הכה עשיר שלך. אני אוהבת את המילים המיוחדות שלך: "פיפס" (צ'יפס), "AK EGA" ("רק רגע"), "אבון" ("בתיאבון"). אני אוהבת את איך שאתה מחקה את הנימה שלנו, ורק אז אני מודעת לכך שיש לנו בכלל נימה - למשל, כשאתה פורס את כל תכניתך לפנינו, ואז מוסיף: "טוב?" אני אוהבת את איך שאתה לפתע, באמצע מעשיך, מתיישב לך על הפוף, או נשכב על הספה, ומודיע: "תה נח". אני אוהבת את איך שאתה חוזר אחרי המילים שלנו, כדי לתרגל את ההגייה, כנראה. אני אוהבת את הדקלומים שלך את השירים מהספרים, כשחיוך רחב על פניך, ומבטך מופנה אלינו. אני אוהבת את איך שאתה אוהב לקרוא את הספרים. ויודע בדיוק איזה ספר אתה מחפש. אני אוהבת את איך שאתה שר בעצמך את השירים האהובים עליך, ומנסה ללא הצלחה להבין מדוע דווקא את השירים האלה אתה אוהב: "היום יום הולדת" (לכבשה - מדהים לא? מכל הישויות בעולם, אתה חוגג יום הולדת דווקא לכבשה, ולעיתים לתרנגול), "היום יום שישי" (איך שאתה אוהב את השיר הזה!), "בוקר טוב". אני אוהבת את ההגעות שלך אלינו בלילות. את ההתכרבלויות איתך. את השינה איתך - אני באמת ישנה יותר טוב, כשאתה בזרועותיי, אפילו בלילות הבעייתיים של ההריון. אני אוהבת להתעורר ולגלות כי אתה כבר ער. שוכב לידי. לעיתים מביט עלי, לרוב פשוט מתבונן במשהו, מלטף לי את הצד העליון של הכף היד, בתנועות הכה אופייניות שלך, ומהרהר. ואני משתדלת לא לזוז, רק ללטף אותך, כדי לאפשר לך להתעורר באמת בזמן המתאים לך. אני אוהבת את איך שאנחנו מחליטים בבוקר, מה נאכל לארוחת בוקר. אני אוהבת את איך שאתה מודיע לי: "חכה" או "ששש", כלומר מבקש שאני אשאר במיטה, והולך להכין את ארוחת הבוקר. אני אוהבת את הארוחות שלנו. אני אוהבת את ארוחות הצהרים שלנו, במיוחד כשאבא מצטרך אלינו. אני אוהבת לראות את שניכם. אני אוהבת לשמוע את שניכם. אני אוהבת להרגיש אותכם. אני אוהבת את האור שמאיר את כל פניך ברגע שאתה רואה את אבא. אני אוהבת את העובדה כי כל כך חשוב לך "יחד", בדיוק כפי שהוא חשוב גם לנו. אני אוהבת את הפעמים, בהן אני מצליחה להתאפק ולא להזכיר לך, כדי לראות עד כמה דווקא אז אתה מתפעל הכל מסביבך - רץ לשטוף ידיים אחרי הארוחות, עורך שולחן לקראת הארוחה, מסדר דברים אחריך. אני אוהבת לשמוע את השאלות שלך, גם כשהן חוזרות על עצמן מליון פעמים (עכשיו אנחנו בתקופת "איפה" - "איפה בוסיה עובדת?", "ברחובות", "איפה?", "בשפלה", "איפה?", "במרכז הארץ", "איפה?", "צריכים לנסוע באוטו, דרומה מאיתנו, ואז מגיעים"), ושוב, ושוב, ושוב. אני אוהבת את איך שאתה מודיע לי: "הולכים לעבוד", ואחרי שאני מספרת לך מה אנחנו הולכים לעשות, אתה מוסיף: "יש לנו המון עבודה!". אני אוהבת את איך שאתה אוהב את הים. את הטבע. את כל מה שקשור לטבע בהתגלמותו הטבעית. אני אוהבת את איך שאתה חוזר מהקניות עם אבא ומודיע לי: "עשינו הממממממממממממון קניות", ומפרש באדיקות את כל מה שרכשתם. "מאמה תראה!". אני אוהבת את איך שאתה מתבונן בהתנהגויות של ילדים אחרים, ומנסה אותן על עצמך (כמו למשל, עושה פיפי כמו עלמה). גם אם מודה, לעיתים אני גם קצת משתגעת מזה, אך הרי זה דבר טבעי ובריא. אני אוהבת את איך שאתה מודיע לי כי אתה הולך לעשות המון רעש, ורק אחרי שאתה מוודא שאני "מוכנה", אתה רץ ברחבי הבית צורח לשמחתך. אני אוהבת את איך שאתה מגיע אחרי הקניות ומפזר את כולן. כל דבר למקומו. אני אוהבת לראות אותך ישן במיטתך. אני אוהבת לראות אותך משחק. אני אוהבת לראות אותך בונה תכנית מסוימת בראש המתוק שלך, ואז מקדם הכל כדי להוציאה לפועל. אני אוהבת לצפות בפתרונות היצירתיים שלך. גורר את הכסא של אבא (אחרי שבדקת שהוא יציב), מטפס עליו כדי להגיע למקפיא ולהוציא משם "דגים" - מגנטים וכרטיסי אשראי ישנים שלנו. כשעוז רצה לשתות מים, הסברתי לו שנגמרו לנו בדיוק בקבוקי מים, אתה רצת והוצאת סט חדש של בקבוקי מים קטנים שלך (אני בכלל לא ידעתי שהסט הזה קיים), כדי להציע לו מים מאחד הבקבוקים שלך. אני אוהבת לראות איך במשחקים שלך משתקפים חיי היומיום שלנו והחוויות שחווית. אני אוהבת לראות אותך מסביר משהו לילדים אחרים. דואג להם לאוכל (כמו שמילאת צלחת לעידו). מביא להם את מה שהם רוצים. אני אוהבת לראות את איך שאתה מקפיד לשמור על המקובל בביתנו, דווקא כשהאורחים מגיעים. גם אם בעצמך אתה לא כל כך שש להשמע לכך.

ויותר, באמת, יותר מכל - אני פשוט אוהבת להיות אמא שלך. ומודה לך על כי בחרת בי להיות אמך.

התמונות צולמו לפני פחות משבוע - אנחנו בשבוע ה-34 להריון.

מתרכזת בעכשיו

ילדתנו המקסימה...

הזמן עובר לו. הגעתך מתקרבת. המחשבות גועשות. כך גם ההרהורים. מה יהיה. איך יהיה. איך נהיה. אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מתבודדת לאחרונה. מחפשת כל רגע פנוי לאינטימיות המשפחתית שלנו. מנסה פשוט לנשום את עצמנו. לתוכנו. תוך כדי התנועות העדינות שלך בתוכי. מחפשת את הפשוט. את המרגיע. את השליו. את המוכר.

ההריון עם אחיך זכור לי בעיקר כתקופת המתנה אחת ארוכה. מי שהכיר אותי אז, מזכיר לי זאת בחיוך. שבערך מאמצע ההריון לא הפסקתי לחזור על המנטרה: "או קיי, הבנו את הרעיון - אפשר כבר ללדת". אז הרגשתי כמו בתחנת רכבת בציפייה מיאשת לרכבת שאינה ממהרת להגיע. הפעם ההרגשה שונה. אני מתרגשת ומחכה בכליון עיניים לפגוש אותך, אך גם מתרפה על כל מה שיקר לי עתה. את מלמדת אותי להתרכז יותר ויותר בהווה. ברגע זה, בעת שהוא חולף, לפני שהרגע הבא יחליף אותו, ויצמיד אותו לנצח לעבר. למרות התכנונים המרובים, אני מוצאת את עצמי לרוב יושבת ולא עושה דבר. פשוט מקשיבה. מתבוננת. מפנימה. מרחפת. אינני ממהרת. מנסה להתרכז בעכשיו. בדברים קטנים. נותנת למה שעולה בי לחלוף. לעבור אותי. לא בהכרח דרכי.

בשונה מהריון עם אחיך, אז הייתי בעיקר מרוכזת במה שיתרחש בכמה רגעים אחרי הלידה, ולא כל כך היה אכפת לי מה יקרה במהלכה, הפעם, אני עוסקת הרבה יותר בלידה. משום מה, הפעם יש לי את הבטחון בכך שאחרי הלידה, הכל יהיה בסדר. יהיה קשה. יהיה אולי מאוד קשה. מאוד מאוד קשה. רגעי משבר לבטח ידפקו על חלונותינו. אך מבט קצר באחיך מזכיר לי כי בסופו של דבר, הכל יסתדר. הכל ימצא את מקומו. כולנו נמצא את עצמנו. הלידה היא זו שמדאיגה אותי. גם אם אני מצליחה לרגע להרגיע את עצמי כי הכוחות ימצאו אותי וכי את תסייע לי באותה המידה שאני אסייע לך, ואבא יתמוך בשתינו, הדאגה לאחיך נותנת את סימניה. איך יתמודד את העדרנו בעת הלידה? כל מה שאני מייחלת לו כרגע, הוא כי הלידה תהיה מספיק קלה כדי שנוכל להתייחד כולנו זמן קצר אחריה. מנסה להיות חזקה. במובן זה אני חייבת להיות חזקה...

שואלים אותי, איך אני מרגישה? על מה שאני בדרך כלל עונה: "בהריון". אני מרגישה יחסית טוב. כאבי גב התחתון והאגן (טפו טפו טפו) מטרידים אותי הרבה פחות כעת מהתכיפות בה פקדו אותי בהריון עם אחיך. העייפות מרובה. הצרבות מגיעות בערב, אך גם הן ממשיות פחות. הערבים בכלל הרבה יותר קשים לי. בימים, בהם אבא צריך לעבוד עד מאוחר, אני מרגישה בסדר עד שהוא מצטרף אלינו. אז בבת אחת אני מתפרקת. אז גם אני מבינה כמה קשה היה לי, אך לא הרשיתי לעצמי להודות בכך. בנקודה זו דווקא אני מוצאת הקלה גדולה - להיות בהריון עם ילד בן פחות משלוש שנים בבית. הקצב אינו מאפשר להתרכז במועקה, בכאב, בעייפות. וגם כשקשה, חיוך קטן של אחיך מעביר את הענן. נכון כי לעיתים הסבלנות פוקעת, והוא עד לכך, אך אז אני נזכרת כי לראות אותי ברגעים אלה לא פחות חשוב בשבילו מאשר לראות אותי מחייכת.

אנחנו בשבוע ה-34 להריון איתך (התמונות מיום רביעי האחרון)...

כדור פיזיו

כבר כתבתי לגבי האיכויות הנפלאות של כדור פיזיו. לא יודעת איך הייתי עוברת את ההריונות שלי בלעדיו. אך הפעם גילינו עוד כמה יתרונות נוספים...

צ'ופו מצלם: אנחנו בשבוע ה-29 להריון

איך הוא עושה את זה???

איך הוא עושה את זה???

עובד אינספור שעות...
מארגן את כל מה שרק ניתן לארגן...
קם ממש ממש מוקדם כדי להצליח גם לצייר...
תמיד שם, אם אני זקוקה להפסקה קצרה...

ועדיין...
תמיד עם חיוך...
תמיד נינוח...
תמיד מקסים...
תמיד מוכן לסייע...
תמיד שם...
תמיד יחבק וינשק ויסלק את כל הדאגות...

התברכנו פשוט...

יש לנו הרבה מאוד מזל...

ואני לעולם לא אצליח להפסיק להודות לו על כך....

שוטף עם סמרטוט או עם הספוג

איכשהו אני לא מצליחה לארגן לך פעילויות עם מים (water activities). משהו מונע ממני. אולי כי המים הם חלק בלתי נפרד מחיינו ומהווייתנו, עד כי אני לא מצליחה להפריד בין השימוש היומיומי שלנו במקור זה לבין היכללותם בפעילותיך, מה שבהכרח יגרום להקפדה על שימוש מפוקח ומבוקר (ולא שאנחנו לא מקפידים לחסוך במים בכל הזדמנות אפשרית). ואני לא בטוחה שאני מעוניינת לעצור את התנסויותיך החופשיות במים, מה גם שאנחנו לא נצליח להקפיד על מתן דוגמא אישית נאותה בעניין זה.

ועדיין, נראה כי ההתנסות החופשית במישור זה דווקא מטיבה איתך. למשל, יכולות המזיגה שלך מרשימות ביותר. אתה לא רק מוזג ממיכלים שונים, ביניהם גם כבדים (כמו, למשל, מקנקן המיץ שלנו), אלא גם מצליח כבר זמן מה למזוג עד קו מסוים מבלי לעבור אותו (wet pouring). וכל זאת, למשל, מהכנת מיץ סיידר כמעט יומיומית.

יש לי עוד כמה רעיונות ליישם בהדרגה. בינתיים, נראה לי שכבר סיפרתי לך, יש לך במחסן בחוץ, בנוסף לבקבוק ספריי קטן, גם דלי עם סמרטוט ועם ספוג. כשמשהו מלוכלך, אתה לוקח את הדלי, ממלא אותו קצת במים מהברז שבחצר, מרטיב את הסמרטוט (או את הספוג), סוחט אותם לתוך הדלי, ושוטף כראות נפשך. הכל בחוץ. איננו משתמשים בינתיים בסבון, גם כדי לא לסבך את כל הפרוצדורה, גם כי אינני בטוחה כי הסבון דווקא מנקה יותר טוב, וגם כי כך אפשר למחזר את המים המלוכלכים ולהשקות בהם את הפרחים בגינה. במקום להדגים לך פעילות זו באופן מכוון, אני פשוט משתדלת, כשאני רוצה לנקות משהו בחצר, לקחת את הכלים שלך ולנקות באמצעותם. תוך ביצוע סדר פעילויות ראוי. עדיין אתה לרוב מנקה אחרי שאתה רואה אותי מנקה, או אחרי שאני יוזמת זאת. אך אני בטוחה שזה רק עניין של זמן.

אומים וברגים-2

בפעילות זו אתה מבריג את הברגים לתוך האומים שבבול עץ (nuts and bolts; bolt board).

כהמשך טבעי ל"אומים וברגים-1".

גם פעילות זו מחכה לבחירתך בפינת המלאכה.

כל הברגים בינתיים באותו הגודל.

אתה לוקח אותם אחד אחד מהצלוחית ומבריגם.

בכל תנוחה אפשרית...

מלמעלה...

מלמטה...

מהצד...

מאחור...

תוך כדי מליון חיוכים על הדרך...

לעיתים מבריג ביד ימין...

לעיתים ביד שמאל...

כבר הצלחתי להצדיק את הכמות המזערית של התמונות ששנינו, גם אבא וגם אני, לא הצלחנו לעצור את עצמנו מלצלם..?

ואז אתה פוצח בהוצאת הברגים... בלא פחות תנוחות מסקרנות...

מה בין הריון ראשון לשני

אני חושבת שאני מתחילה להבין משהו...

אני חושבת שהבנתי מה משמעות ההריון בשבילי...

בעיני זה מעין מסע של עשיית חשבון הנפש... מעין נקיון פנימי שכזה שמבצעים לפני שישות חדשה מכבדת אותנו בהצטרפותה אלינו... מעין צלילה פנימית למעמקי הנפש...

אני מניחה כי בהריון ראשון המסע עוסק בעיקר בהגדרת החזון שלנו לגבי משפחתנו... לגבי הדרך שבה היינו רוצים לגדל את ילדנו... לגבי המקום שלנו בתוך ההורות... לגבי מקום הזוגיות בתוך התרכובת המשפחתית... התעסקות מרובה במציאת החומרים הנכונים להנחת אבני יסוד לבניית המכסה שתחתיו נחיה במהלך חיינו.. מספיק איתנים אך גם די גמישים... הבלתי נודע רב על נודע... ובמילה אחת - ההתכווננות בעיקרה היא למחר... והמחשבות בשלב זה בעיקר תיאורטיות...

ההריון השני, לעומת זאת, יסודותיו טמונים עמוק בתוך ההווה. אם החכמנו, אפשרנו לילד הראשון שלנו ללמד אותנו על עצמנו, על משפחתנו, על ההורים שבנו, על הזוגיות ההורית שלנו. אם היינו מספיק קשובים, הנחנו לעצמנו לתהות בדרכינו במציאת האדמה המספיק יציבה לבניית הבית לכולנו. והבית כבר קיים. כל מה שפוגש אותנו, במהלך מסע שני זה, הוא הבהרת התשובות שכבר ניתנו בגדול, הדגשת מה שחשוב כי יהיה מודגש באמת, הסרת המכשולים המיותרים. אם לפני כן עסקנו במציאת המתכון המתאים ביותר לתבשיל המתאים על כולנו, הפעם מחפשים אנחנו את מה שיעשיר את התבשיל שכה אוהבים אנחנו לאכול. ועדיין יתן לו טעם מרענן, חדש, ייחודי ועשיר. זו משימה מיוחדת במינה, שונה, אך בהחלט לא פשוטה יותר. הבלתי נודע עדיין די מעורפל, אך הנודע משמיע את קולו כך, שאי אפשר להתעלם ממנו....

נ.ב. התמונות הן מלפני חודש - אנחנו בשבוע ה-29 להריון...