על המדבקות

הרבה זמן רציתי להציג לך את הפעילות של הדבקת המדבקות. אם כי בכל פעם שנתקלת במדבקות (למשל, אצל רופא הילדים הנחמד שלך, שמשום מה חושב שכל ביקור אצלו אמור להסתיים באקט החגיגי של מתן מדבקה לך), לא גילית התעניינות שופעת בהן.

ובכל זאת, רציתי להציג לך את הפעילות הזו. היא מכינה היטב להדבקה בדבק, שתגיע בשלב מאוחר יותר. היא גם מפתחת מוטוריקה עדינה, ריכוז, קשר עין יד, שליטה. וכמובן, על אף השימוש בצורות מסוימות, אפשר לראות בה גם פעילות אומנותית.

מיקום - בגלל שפעילות זו בעיני הרבה יותר קשורה לפיתוח מיומנויות של כישורי חיים (Practical Life), היא מוצגת על המדפים הרגילים.

סביבת עבודה - על המגש יוצגו, בסדר עבודה מימין לשמאל (הכנה לכתיבה ולקריאה): דף עם המדבקות, דף בגודל של חצי דף A4.

נייר - גודל הנייר לפעילות זו הוא דף בגודל של חצי דף A4.

חומרים - זו אולי פעילות יצירתית יחידה, בה יוצגו לשימושך חומרים מוגמרים מוכנים. אכן, זה קצת פוגע בהתפתחות הטבעית של יצירתך, אך בשונה מחוברות צביעה, למשל, יש להדבקת מדבקות מטרה חשובה שאי אפשר כל כך להשיגה בדרך אחרת. הדבקת מדבקות היא שלב מוקדם להבנת קביעות ההדבקה (מה שנדבק, נשאר במקומו, ולא ניתן להסירו), לפני שעוברים לשימוש בדבק (מה שיכול להפחית את התסכול האפשרי, שחלק מהילדים חשים כשמקדימים להשתמש בדבק). ובכל זאת, כדי למתן עוד יותר את ההשפעות הלא הכרחיות של השימוש במדבקות, נשמור בקפדנות על העקרונות היצירה ברוח מונטסורית: נשתמש במדבקות עם גופים הנדסיים בלבד (עיגולים, משולשים, ריבועים וכו'), ולא במדבקות צבעוניות עם דמויות מוזרות ומוזרות עוד יותר. כל פעם נציג צורה אחת בצבע אחד, ורק אחרי שהילד הכירה בשלמותה, נשלב בין הצורות ובין הצבעים. בשלב ההתחלתי, לפחות, נציג לך אך כחצי עמוד של הדף באריזה (אלא אם נבחין מההתבוננות בך כי גם כמות זו היא גדולה מדי, ואז נקטין בהתאמה את הכמות המוצעת).


במקביל ליצירותיך בפסטל אדום ובצבע ידיים אדום, התחלת להדביק עיגולים אדומים. בהתחלה גדולים, וכעבור כמה זמן קטנים יותר.

התהליך - עבר למעלה משבוע, אחרי שהצבתי את המגש עם המדבקות על המדפים שלך, וטרם ניגשת אליהן. יתרה מכאן, כל פעם שלקחתי את המגש, כדי להתחיל להשתמש בהן בעצמי בתקווה שאולי זה יצית את העניין שלך (כפי שאני עושה בדרך כלל, עם הפעילויות האחרות), ביקשת בתוקף כי אחזיר את המגש למקומו על המדפים. אפילו לא ניגשת ולא הסתקרנת לבדוק. התלבטתי מה לעשות. החלטתי לתת לדבר עוד כמה ימים. ואז כשלקחתי את המגש לשולחן שלך, לפתע לא התנגדת. נעמדת והסתכלת מרחוק. הדבקתי את המדבקה הראשונה. והניצוץ הוצת.

רצת ולקחת ממני את המדבקות.

נדרשתי להראות לך אולי פעם-פעמיים איך מורידים את המדבקה מהנייר. מהר מאוד תפשת את הפרינציפ.

לעובדה כי את המדבקה מדביקים אך פעם אחת, וברגע שמדביקים אותה היא נשארת על הנייר, לקח לך להתרגל הרבה יותר זמן. רוב הפעילויות שאתה עוסק בהן הן ורסאביליות . אתה תמיד יכול להחזיר את המצב לקדמותו. אולי החריג היחיד הקיים לכך הוא בשבירת משהו - כשלא ניתן לאחד את השברים. לכן, בהתחלה, כל הזמן רצית להעביר את המדבקות מהדף, עליו הדבקת אותן. בכל פעם הסברתי בעדינות כי מדביקים פעם אחת. והעברתי יד על המדבקה. לאט לאט קלטת את הרעיון.

כפי שכבר ציינתי, בעיני זו פעילות השייכת יותר לתחום של כישורי החיים. ולכן הצגתי אותה באופן דומה ליתר הפעילויות של כישורי החיים. למשל, כמות המדבקות המוצעת לך מוגבלת. כשאתה מסיים להדביקן, אתה הולך (יותר נכון, רץ) לפח ומשליך לזבל את הדף, עליו הן היו מודבקות. את הדף עליו הדבקת את המדבקות אתה שם על שולחן האוכל (המקום הזמני שלנו לייבוש עבודות האומנות). והמגש הריק חוזר למקומו על המדפים (לפחות, בחלק מהמקרים. בפעמים האחרות אני מחזירה אותו לבד). בדומה לציור בפסטל, אני מוסיפה את המדבקות החדשות על המגש בשעות המנוחה שלך. בשבל מאוחר יותר, המדבקות יוצגו במקום קבוע, בו תוכל לקחת אותן בעצמך.

הצגת העבודות - בדיוק כמו בציורים בפסטל ובציורי צבעי האצבעות, אני תולה חלק מהעבודות על המקרר. יתר היצירות שלך מאוחסנות בפורט פוליו הישן של אבא, בחוצצי ניילון בגודל A3, לפי חודשים. אני מסמנת מאחורי כל אחד מציוריך בתחתית העמוד בעפרון תאריך, שם (הרי בעתיד יהיו גם שמות אחרים:) וגילך. בכתב קטן וכמעט בלתי נראה לעין.

לעיתים, אתה מדביק את המדבקות בהתלהבות יתרה. ובריכוז מדהים. לעיתים, אתה לא מדביק במהלך כמה ימים. לעיתים אתה מדביק עיגול ליד עיגול. לעיתים עיגול על העיגול. לעיתים אתה בוחן גבולות בכך שמנסה להדביק את המדבקות גם על המגש או על שולחן. לעיתים אתה יושב ליד השולחן לבדך. לעיתים אתה מבקש שנתלווה אליך. אנחנו משתדלים ללכת בעקבותיך, כמו תמיד.

על סולמות, על הטיפוס הגבוה ועל המשמעות הפנימית

לפני כמה ימים, במגרש המשחקים, היינו עדים לשיחה בין אבא לילד, אולי חצי שנה גדול יותר ממך. הבן כל הזמן רצה לטפס גבוה גבוה, על אף צעקותיה ההולכות והעולות של אמו ההריונית, היושבת על סלע במרחק של כמה מטרים טובים ממנו, ולא מפסיקה לצרוח: "תוריד אותו משם! לא! אני לא יכולה להסתכל עליו!".. ורגע קצר אחרי זה: "אתה לא שומע? תוריד אותו! הוא יפול! די! אני לא מבינה אותך!". כמובן, היא פונה לאבא, ולא לאיש הקטן, כאילו היה מדובר באיזה תכשיט. ובין לבין, היא גם מספיקה לנהל, הרבה יותר בנחת, כמובן, שיחת חולין עם חברה שפגשה. ובמקביל למנגנה נעימה זו, שלמרות צליליה הגבוהים, די מהר היא הופכת לרעש עצבני שברקע, ולכן, כמובן, זוכה להתעלמות המגיעה לה מלכתחילה, מתנהל השיח הבא בין האב לבן. האב קוצר עובדות: "אל תטפס יותר! אני לא מרשה! אתה משתולל!". וכמה דקות מאוחר יותר, כשכמובן, הילד הגיע לשלב עוד יותר גבוה מהקודמים - האב: "מה אתה עושה עכשיו?", הבן: "אני משתולל!" (ברצינות גמורה, דרך אגב, לא שהוא ניסה להתגרות באביו). האב: "ולמה אתה משתולל? אתה רוצה שיכעסו עליך?" ובתגובה... הילד המשיך לטפס.

אתה ואני, מכורח הנסיבות, קפאנו במקום ופשוט הקשבנו. מליון מחשבות עברו לי בראש - אך כנראה, התבגרתי קצת. היום לא תמצא אותי בדיונים מיותרים עם ההורים הזרים במגרשים (גם לא מכרים, האמת), בהם אני מנסה להסביר להם את הדברים שכה ברורים מעליהם. כמו, למשל, למה לא פונים לילד עצמו, בטון נעים וברור, לא מרחוק, תוך כדי שיחה עם מישהו אחר, אלא כפי שמגיע לכל מתדיין רציני, בפניו, תוך הסכתלות בעיניו ובהקדשת תשומת לב אך לא. או אם כבר קבעתם את הגבול, למה אתם לא מקפידים עליו? על אחת כמה וכמה, אני לא מעיזה אפילו לשאול, האם אתם באמת רוצים כי הילד שלכם יציית לכם כי הוא לא רוצה שתכעסו עליו?! האם אתם רוצים כי ציות זה לסמכות ילווה אותו במשך כל חייו? הרי ציות זה מראש נועד לכשלון, כל עוד הוא לא ציות פנימי מתוך הכרה והסכמה לסמכות המצווה, ומתוך ההבנה מדוע הדבר מתבקש ממנו. ולמה, למשל שלא תאפשרו לו לציית מתוך ההבנה כי מסוכן לטפס גבוה, ותעזרו לו להבין ולזכור זאת בהתנהגותכם המתמידה השומרת על גבולות? ומה זה בכלל "לא מרשה"? איזה מבוגר היה מציית למשהו אם היו אומרים לו "לא מרשה"? ולמה השתוללות הפכה למשהו רע ובעל גנאי? ומי אמר בכלל שזו השתוללות לנסות לטפס עד המדרגה האחרונה הקיימת בסולם, ולא פשוט רצון לממש את המתקן במלואו? כל כך הרבה שאלות. אך אני שותקת. וגם לא מרחיקה אותך מהזירה. גם זה משהו חדש - פעם ישירות היינו עוזבים, והיום, אלא אם מדובר בשיח מלווה בקללות או בצרחות באמת, של בני נוער, בדרך כלל, או אמא שאבדה את עצמה לרגע (לצערי, יש גם כאלה), אנחנו נשארים. היום אני הרבה יותר סומכת עלינו ועליך, ואולי על הזמן שהעברנו יחד. יש דברים בחברה שמסביבך שטוב שתחשף אליהם (כמובן, באופן רגעי, ולא, חס ושלום, במסגרת קבועה), כדי שתדע כי גם כך מתנהגים, והתנהגות זו לא תהפוך לטאבו, אלא פשוט לאחת שאנחנו, ובתקווה, גם אתה, בוחרים לא להתנהג בה.

ובכל זאת, תרשה לי להביא כאן, בינינו, את המילים הקולעות האלה, שנתקלתי בהן לאחרונה בשיטוטיי באינטרנט, המסכמות כה יפה את הגישה המונטסורית למשמעת:

מהו הרעיון המונטסורי של חופש?
חופש הוא תנאי מוקדם הכרחי ללמידה. חופש הוא המטרה, ולא נקודת התחלה. ילד חופשי הוא ילד שפיתח את הפונטציאל שלו ומעדיף ומסוגל לפתור בעצמו את בעיותיו, ומקבל הוראות כשנדרש. ילד לא ממושמע אינו חופשי, אלא עבד לרצונותיו המיידיים ותלוי באחרים באופן מופרז. ילד חופשי, כמובן, גדל להיות מבוגר חופשי.

מהו הרעיון המונטסורי של משמעת?
משמעת היא תנאי מוקדם הכרחי שני ללמידה. לפי הגישה המונטסורית, בהתנהגותו שלו בעצמו במהלך העבודה עם החומרים הייעודיים של מונטסורי, מתפתח הילד את משמעתו הפנימית. ילד שאין לו משמעת פנימית שכזו הוא בדרך כלל ילד מתוסכל, אך יהפוך להיות מאושר יותר ובעל שליטה עצמית גבוהה יותר אחרי שהות מסוימת בכיתת מונטסורי, שם הוא מתנסה במשימות מאתגרות המושכות את האנרגיות שלו וגורמות לו להרגשת מימוש בהגיעו להישג.

נ.ב. התמונות שלך עם טוני מיום הולדת של אמא שלי. הקשר ביניכם הולך ומתחזק למרות פערי זמן משמעותיים לצערי, שאינכם מתראים.

שפת ריקוד

אני תמיד האמנתי כי לריקוד יש שפה משלו.

הוא משכיח מאיתנו את כל המחשבות, את המשקעים, את המתחים, ולעיתים אפילו את עצמנו.

מי שאוהב לרקוד, לעולם לא יוכל לסרב להזמנה לריקוד. מי שאוהב לרקוד, תמיד יפנה לריקוד, גם כשהוא מנסה לבקש סליחה.

ויותר מכל, אני אוהבת לראות את ההורים שלי רוקדים. אני שוב ילדה בת חמש. נפעמת למראה הצעדים. מתרגשת כאילו של השנים האלה לא עברו בינינו.

אולי פשוט כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להמשיך לרקוד...

אנחנו אסירי תודה לאמא שלי

אמא שלי היא פשוט מדהימה. לעיתים, המים השוצפים של חיינו מציפים דווקא את המהמורות, את הסיבובים המסוכנים בזרם הגועש, את התנודות ואת הלחצים השונים. וכך אנחנו שוכחים לעצור לרגע, לקחת אוויר, ולהתרכז בנוף המדהים שמסביבנו - בשקט, במסירות, ביופי. מי שבאמת הייתה שם בשבילנו בתקופה המטורפת האחרונה היא אמא שלי. היא הגיעה אלינו כל סוף שבוע, אחרי שבוע מטורף בעבודה, ונשארה איתך, כל עוד שאנחנו התרוצצנו בימי שישי, בשבתות, ולעיתים גם בימי ראשון, מנסים לסגור כמה שיותר סידורים. אתה כל כך אוהב את הBUSENKA שלך! תמיד כשהיא ישנה אצלנו, אתה עף מעל המדרגות, בקושי עוצר את נשימתך המתרגשת, כדי לראות אותה שוכבת במיטתה בסלון. EHHHH! צהלת שמחה. ואתה רץ להעיר אותה, ומייד סוחב אותה להרפתקאותיך!

לעיתים (אולי לעיתים קרובות מדי) אני שוכחת להודות לאמא שלי.

תודה רבה, MAMOCHKA MOYA!

חגגנו את יום הולדתה של Busenka

אמנם לקח לי יותר משבוע להעלות את התמונות האלה, אך עדיף מאוחר מאשר לעולם לא, הלא כן?

התמונות הן מיום הולדתה של אמא שלי מיום שבת מלפני שבוע וחצי.

נ.ב. בגדי היציאה שלך נשכחו בבית. בטעות, כמובן. נשבעת לך..:)

אתה מאוהב במטבח החדש שלך!!!

WOW.... WOW.... WOW!!!

ממש כמו שדמיינו לעצמנו (איזה מזל!), זו הייתה התגובה המדהימה שלך למטבח החדש שלך אתמול בבוקר. אבא נשאר בבית במיוחד כדי להשתתף איתך בגילוי המרתק, וגם כדי לאכול את הארוחה הדמיונית הראשונה שתכין. ובהחלט, היה שווה!

ירדת למטה, ובהתחלה לא ראית את השינוי שחל בפינת האוכל. אני כבר לא התאפקתי, אז קצת בערמומיות עדינה, גרמתי לך ללכת לכיוון ההוא. ואז... לא האמנת למראה עינייך. ה-WOW הראשון הגיע!

וישר ניגשת לעבודה!

עברת על כלי כלי, על כל הארונות ועל המדפים. הוצאת, פתחת, מזגת.

שטפת כלים בכאילו, בישלת ארוחות בכאילו.

למרות כל דאגותיי איך תגיב למטבח משחק, איך תבדיל בינו לבין המטבח האמיתי, כאילו הקשבת לדיון שהתקיים כאן לגבי משחקי הדמיון הפתוח (open ended). לפחות עד עתה, לא ניסית אפילו לגשת למטבח האמיתי ולהביא משם דברים למטבח שלך או להיפך. היום היה מקרה מצחיק, שעוד פעם הזכיר לי כמה חשוב להתאפק לעיתים מהתגובות המיותרות. שיחקת במטבח שלך. ואז לפתע רצת למקרר והוצאת קנקן קטן שלך עם המיץ. אני נלחצתי! הייתי בטוחה שאתה הולך להגיע לכוסות מעץ ולמזוג בהם. כבר בניתי לעצמי בראש את המשפטים שאומר לך. אך הצלחתי לשמור על הפה שלי ולהתאפק. טוב שכך! אתה פשוט ניגשת לארון שלך במטבח, והוצאת את כוס הזכוכית שלך. מזגת. שתית. ואז חזרת לשחק! חה!

זו תמיד הרגשה נהדרת לצפות בך מיישם את מה שתכננו בשבילך. המבטח יצא בגודל מעולה בשבילך. וגם נשאר קצת לגדול לגובה. יש עוד כמה דברים קטנים להוסיף (ווים לכפות הגשה, כפפות, מגבת וכו'). לאט לאט. אני משכנעת את עצמי שיש לך עוד הרבה זמן לשחק בו, כך שאין לאן למהר...:)

אבא תיעד את הפרוייקט לאורך החודשים האחרונים. ובשל הכבוד המגיע לו על העבודה המקסימה שעשה, אני משאירה לו לספר את הסיפור של יצירת המטבח. אז אוסיף גם את המקורות לפריטים הקטנים שנכללו בו, אותם אספתי במהלך כמה זמן (הפריט הכי צעיר הוא בן כשלושים שנים..:).

מאתמול, אתה משחק ומשחק שוב במטבח. למרות העדר השפה, מסתבר, כי אתה אכן מוצא דרכים לשחק בו. התלבטתי אם להוסיף את הפירות ואת הירקות (מעץ או מלבד). אני שמחה כי טרם עשיתי כן. כדי לפתח את הדמיון, אין הוא חייב לדמות במליון אחוזים למציאות. זה השיעור החשוב שלמדתי בזכותך. המטבח שלך לא חייב להעתיק את המטבח שלנו. הפערים בין השניים לא יפריעו למשחק שלך, אלא להיפך, ישמשו כקרקע פוריה לדמיון שלך להתפתח. וזה מדהים לראות אותך עושה כן! אנחנו רק קצת הראנו לך דברים (למשל, מזגנו מיץ בכאילו). אתה המשכת משם לגמרי בעצמך!

כבר ערב שני ברציפות, אחרי ארוחת הערב המשפחתית, מחכה לנו ארוחת ערב נוספת שאתה מבשל לנו ב"כאילו". יותר נכון, לפחות 10 ארוחות. על בטן מלאה שכזו, בטח נחלום חלומות עוד יותר מדהימים מהרגיל. ואולי... נוצר לנו כאן גם מנהג חדש...:)

נ.ב. כמעט כל הפריטים במטבח הם מעץ. היה כד אחד קטן מחרס, שכבר הספיק להשבר. בהיסח דעת לגמרי. כך שאם יש שם מישהו ברחבי העולם, היודע על כד קטן חדש מעץ המחפש את ביתו החדש, אנחנו נודה לו על ההכוונה.

משהו מיוחד למישהו מיוחד... אולי המטבח?

לפני...

אחרי...

השינויים השקטים בבית אחרי שאתה הולך לישון...

מתרגשת מדי לקראת מחר בבוקר...

אז הקסם ייחשף... ו... אולי... רק אולי... תאהב את מה שתגלה...

עייפה מדי מכדי לפרט כעת...

רק אומר כי זה אחד הרגעים המרגשים ביותר בהורות, מבחינתי - להכין לך משהו, גם אם זה לוקח הרבה מאוד זמן (גם אם מדובר בחודשים), לתכנן, להתלבט, לבצע, לטעות, לשנות, להעריך, לדמיין... ואז מגיע הרגע הזה שלפני... כשהציפייה כה גבוהה, שבקושי אפשר לחכות... הכל מוכן לקראתך.... ובראש רצות תמונות של הפנים המתוקות שלך לעת תראה את מה שהכנו... והניחושים שלנו על איך שתגיב.. מה תעשה... מה תגיד... כמה תצחק... כמה מהר תורץ לקראתו...

ובמשפט אחד... אני כל כך אוהבת להיות אמך כאשת אביך... אין תענוג גדול יותר!

ועכשיו, לישון... אני במלא כבר כותבת מתוך חלום...

ציור בצבעי ידיים

כמה חששתי מכל עניין צבעי האצבעות (finger painting). בכלל, הלכתי לאיבוד בכל הפעילויות היצירתיות למיניהן. אני לא מחשיבה את עצמי לאדם יצירתי מדי (זה לא נושא לדיון, רק ציון עובדה). קשה לי מאוד עם אלתורים. וקשה לי אולי עוד יותר עם השליטה בתגובות שלי בכל פעם שאתה עושה משהו שעלול ללכלך אותך. אולי אני אזכיר כאן את BUSENKA שלך שמנגבת לך את הפה עם מפית אחרי כל ביס שאת מכניס לפה, או מנגבת לך את הסנטר מדי כמה דקות, שמה לא יהיה רטוב מרוק, עדיין, למרות שבמהלך השנתיים האחרונות לא היה יום אחד, בו הוא היה יבש. אולי זה קצת מעיר על ההסטוריה שלי שמכבידה עלי. אני עובדת על עצמי קשה מאוד - אני יכולה בגוואה להגיד שאני כבר לא משמיעה צעקת "אוי" בכל פעם שאתה מתלכלך, אך אני עדיין רחוקה מלא לקפוץ באמת בכל פעם שזה קורה ולרוץ לנגב לך את הידיים.

ובחזרה לצבעי הידיים. עם כל הפוביה הלחוצה שלי, ידעתי כי אני חייבת להתכונן היטב לפני שאציג לך את צבעי הידיים. אפילו עוד יותר מאשר לקראת יתר הפעילויות האמנותיות. הכל כדי לא לשדר לך את הלחץ שלי. ולכן, סביבת העבודה שלך הייתה חייבת להיות מאורגנת להפליא, וכך גם הסדר המובנה של הפעילות. אם המסגרת תהיה ברורה ובטוחה, אתה תהיה חופשי להתנייד בה כרצונך.

מיקום - החלטתי כי המיקום של הפעילויות בצבעי הידיים יהיה לעת עתה באמבטיה. בכך השקטתי את הדאגות שלי שגם אם משהו יתלכלך, לא יהיה כל כך נורא. בנוסף, דאגתי אני בעצמי גם תמיד ללבוש בגדים שיכולים להתלכלך ללא צביטות מיותרות בלב.

סביבת עבודה - בסדר מימין לשמאל, כסדר העבודה (הכנה לכתיבה ולקריאה): צלוחית עם צבע ידיים, כלי מפלסטיק, כלי עם קצת מים לשטוף ידיים, סמרטוט מפלנל לנגב ידיים.

נייר - יותר נכון, העדר הנייר. הצביעה מתבצעת בכלי פלסטיק. ורק אחרי שאתה מסיים לצייר, אני לוקחת דף של A4 (הגודל המתאים לכלי פלסטיק) ומניחה אותו מעל הציור שלך. אני מעבירה את היד שלי מעל הדף, לעיתים גם אתה מצטרף. ואז מרימה את הדף - הציור מוטבע עליו.

חומרים - מאוד רציתי להכין לך את צבעי הידיים בעצמי. כמה שזה לא יישמע מצחיק, טרם מצאתי צבעי מאכל טובים בארץ. מעולם לא הזדקקתי להם לפני כן (וטוב שכך). והצבעים שנמכרים בסופרים הם פשוט על הפנים. האדום שבהם, למשל, הוא לגמרי וורוד. לכן, בסופו של דבר, רכשנו לך בינתיים את הסט של "אומגה" עד שאמצא צבעי מאכל מתאימים. אני לא יכולה להגיב בינתיים לגבי טיב הצבע, כיוון שאין לי כל כך למה להשוות. מה שבינתיים מוצא חן בעיני, הוא כי צבעי ידיים אלה הם באמת רחיצים, ולפחות צבע אדום הוא אדום בטבעו. קצת פחות מזה אני אוהבת את המרקם, אך שוב - אין לי בינתיים כל כך למה להשוות. גם הפעם הצבע הראשון שהוצג לך הוא צבע אדום.

התהליך - כל החומרים של הפעילות נשמרים על המדף שבמקלחת. הצבע עצמו נשמר במקום אחר. אתה נמשך בכוח בלתי ניתן לריסון לשפופרות ולבקבוקים למיניהם, ולכן רציתי מההתחלה להציג לך את הצביעה בצבעי ידיים ככזו, שאתה משתמש בצבע שבצלוחית ולא בשפופרת. כמובן, בשלב מאוחר יותר, הדבר ישתנה. ברגע שבא לך לצייר (או שאני שואלת אותך, או שאתה בעצמך ניגש לחומרים שבאמבטיה), אנחנו מארגנים יחד את סביבת עבודתך. כדי לאפשר לך חופש מכסימלי ביצירה עצמה, במיוחד ביצירה בצבעי ידיים (שלרוב, מסכנת כל מבוגר "אחראי" הדואג כי סביבתו תזדהם באופן ניכר), מהרגע הראשון, בו נחשפת לצבעי הידיים, הגבול החיצוני של הסדר המובנה של הפעילות עצמה היה ברור ועקבי. בהתחלה מסדרים את כל החומרים. אז אתה ניגש עם הצלוחית למקום בו מאוחסנת השפופרת של צבעי הידיים. אתה מבקש כי אשים לך את הצבע בצלוחית. אתה מחזיר את הצלוחית למקומה בין החומרים. ניגש להוציא את סינר היצירה שלך, עליו יפורט בהמשך. ואז ניגש לצייר. ביום הראשון בו ציירת בצבעי ידיים, כדי להראות לך מה בערך אמורים לעשות, הטבעתי את האצבעות שלי (בהתחלה אחת, וכעבור כמה זמן, שתיים) בצלוחית, ואז פשוט עשיתי נקודות (כל פעם אחת) בכלי מפלסטיק. במקום כלשהו פעם קראתי כי בגלל שהילדים בגילך נמצאים בעיצומה של תקופת הרגישות לסדר (sensitive period for order), רוב הפעילות היצירתית שלהם בצבעי ידיים מוקדשת דווקא לנקיון הידיים אחרי שנצבעו בצבע. הופתעתי לגלות עד כמה שזה באמת כך. אחרי כמעט כל הטבעת אצבע שלך והשארת טביעתה בכלי מפלסטיק, אתה ישירות מטביע אותה בכלי עם המים, ואז מנגבה ביסודיות רבה. מדהים! כמה חשוב להבין תמיד את השלבים ההתפתחותיים, בהם אתה נמצא. בדרך כלל, כך אתה מצייר. בטביעת אצבע אחת. לרוב, של אצבע. לעיתים גם אגודל. פעם הראתי לך איך מטביעים את כל היד (התלבטתי אם לעשות כן, וגם אחרי שעשיתי, לא הרגשתי שלמה עם זה, יותר הרגשתי כאילו הקראתי לך את המשך המתקדם הסיפור, כשבעצם אתה רק בעמודים הראשונים שלו. לא נראה לי כי אחזור על כך שוב). אז מדי פעם אתה מטביע את היד כולה.

הציורים שלך תמיד יוצאים שונים. וזה מדהים כשלעצמו! הרי בסופו של דבר, בכולם אתה מצייר אך בצבע אחד. לעיתים אתה מטביע אך אצבע, לעיתים שתיים, ומסיים לצייר. לעיתים את כל היד, ורק משאיר את טביעתה בכלי. לעיתים אתה מתעסק עם הצבע בכלי עצמו - משפשף את היד, עושה איתה סיבובים מעגליים ורואה מה יצא (הציור בתחילת הפוסט, שהוא בעצם גם הציור השמאלי התחתון שבתמונה, הוא הציור הראשון שלך בצבעי ידיים). לעיתים מצייר יום אחרי יום. לעיתים כמה פעמים ביום. ולעיתים לא מצייר כמה ימים. אני יושבת לצדך. אך משתתפת השתתפות פסיבית בלבד. אם אתה מבקש גם ממני לצייר, אני עושה פעולה קצרה של הטבעת אצבע והשארת טביעתה, וזהו. המושכות עוברות אליך.

כשאתה מסיים לצייר, לרוב אתה ישירות מוריד את הסינר. זה הסימן שלך לסיום. ואז אתה ניגש לנקות אחרי הפעילות ולהחזיר את החומרים למקומם. חלק לא פחות חשוב מהציור עצמו. אני בינתיים מביאה דף בגודל A4. אנחנו מניחים אותו בכלי מפסלטיק. מעבירים ידיים עליו, ומרימים את הציור. החיוך מתפשט על פניך. מבלי שהוצאתי הגה. את הציור אנחנו שמים על שולחן האוכל, כדי שיתייבש. חוזרים לנקות. לעיתים אני מזכירה לך כי כדאי שתחזיר את הסינר, כדי שלא תתלכלך. את המים המלוכלכים מצביעת ידיים אתה שופך לאסלה. את כל הכלים אתה שוטף ביסודיות בכיור. זה החלק הלא פחות אהוב עליך מאשר כל היתר. לעיתים הוא אפילו ארוך יותר מאורך הציור. כל החומרים חוזרים למקומם.

הצגת הציורים - הציורים מתייבשים על השולחן. ואז, בדיוק כמו בציורים בפסטל, אני תולה חלק מהציורים על המקרר. יתר היצירות שלך מאוחסנות בפורט פוליו הישן של אבא, בחוצצי ניילון בגודל A3, לפי חודשים. אני מסמנת מאחורי כל אחד מציוריך בתחתית העמוד בעפרון תאריך, שם (הרי בעתיד יהיו גם שמות אחרים:) וגילך. בכתב קטן וכמעט בלתי נראה לעין.

** סינר היצירה שלך- זהו סינר דומה מאוד לסינר העבודה שתפרתי לך לעבודות במטבח. לא כל המונטסוריאנים מפרידים בין הסינרים, אך אני נמנית עם אלה המאמינים כי לכל תחום נדרש סינר נפרד. הדבר מדגיש את ההפרדה ומסייע לסדר. את סינר היצירה שלך החלטתי להזמין מ-Montessori N'Such - גם כי הוא היה ממש לא יקר (7$ - למה אין דברים כאלה בארץ???), יחסית לכמה שעלה לי בסך הכל לתפור את סינר העבודה שלך; וגם כי פשוט רציתי לראות איך באמת סינרים כאלה עשויים. הסינר פשוט מעולה - עשוי מויניל, קל מאוד לניקוי.

השיפוצים ממשיכים

כן כן... אני עדיין כאן.

האמת שבזמן האחרון אני מבלה די הרבה זמן באינטרנט... אך לצערי, לא בכתיבת שורות חדשות בבלוג (ויש עוד המון שכל הזמן מתווספות בליבי), אלא בחיפושי מציאות בyad2 ובאתרים השונים האחרים. על כך עוד יסופר בהמשך.

העבודות ממשיכות בקצף מטורף, וממש אתמול סופסוף התחלתי להאמין כי אנחנו באמת הולכים לגור בבית הזה. ואפילו, כי בית זה הופך להיות נחמד.. ומיוחד.. ואולי אפילו מאוד...:) לאט לאט פניו המחודשות נחשפות. ובינתיים, אנחנו אוהבים את מה שאנחנו מגלים.

הרצפה כבר ישנה (הגוון יצא חם ומזמין), האמבטיה כמעט כולה רוצפה בקרמיקה, הכניסה לבית התקדמה פלאים, וגם המרתף מתחיל להראות כמקום שאפשר לעצור בו ליותר מכמה רגעים. ו... היום ראינו את המטבח החדש שלנו! שיצא מ..ה..מ...ם!!! ללא כל צחוק, כמעט התחלתי לבכות כשראיתי אותו בנגריה. יצא הרבה יותר יפה מכל מה שחשבנו שנוכל להרשות לעצמנו.

אנחנו ברי מזל כל כך! כל מי שידו נגעה בבית שלנו עד עתה, הוא איש מיוחד, בעל לב חם ורחב, ואיש מקצוע מדהים ומיוחד! אני מונה כאן את השמות של כל בעלי המקצוע רק כדי שהמבקרים בבלוג שלנו דרך Google, המחפשים אנשי שיפוץ רציניים וסבירים לכל כיס, יוכלו לכתוב לי ל-samjerus[at]yahoo.com, כדי שאתן להם בכתב או בעל פה המלצות חמות עליהם. התקציב שלנו לשיפוץ היה קטן מאוד. ובפעול, אם לא היינו מוצאים אנשים מיוחדים שכאלה, לא היינו יכולים להרשות לעצמנו ולו מחצית ממה שעשינו בפועל. כל מה שאני אוכל לגמול לאנשי המקצוע הרציניים האלה הוא להביא להם כמה שיותר עבודה, כדי שוכלו לתרום לעולם ביצירתם. והם:

אדריכליות - עידית ונילי מחיפה
קבלן מפתח - מוסא מכפר כנא
נגר - מחמוד מכפר מנדה
חשמלאי - רפי

תודה רבה לכם! אני מרגישה כאילו את ביתנו בונים חברים טובים שלנו, שאפשר לסמוך עליהם בלב רגוע....

והלקח שלי מכל החוויה המתישה הזו היא כי באמת חשוב תמיד להמשיך להאמין כי הטוב עדיין קיים, וכי הכל אפשרי באמת. מבלי שננסה - לא נצליח. ואולי, גם לא נדע כי טעינו.. ונגדל מטעויות אלה.

ולכל הקוראים הרגילים שלנו, אני מתגעגעת לכתוב את הפוסטים הרגילים. הפערים גדלים בין מה שאני עוד צריכה לכתוב עליו, לבין מה שמתרחש כל הזמן. אך אין דאגה.. רק קצת סבלנות.. ואני אשלים את הכל.. ואולי אני בעצם כותבת זאת לעצמי...:)

נ.ב. היום שמעתי מאפרת שיש לי קוראת מיוחדת במינה באזור הצפון, שנהנית לבקר כאן (תודה רבה!), ואפילו הייתה שמחה לבוא לבקר אותנו פיזית. אני יותר מאשמח. למרות שאמרתי לאפרת, שתמסור לך את זה, החלטתי לפנות אליך ישירות. אז אם את שם - המייל שלי לפניך. תכתבי.. ומשם נתקדם...:)

על הציור בכלל, ועל כן ציור בפרט

בהתאם לעקרונות היצירה ברוח המונטסורית, כדי להתאים את סביבת העבודה שלך לשלב ההתפתחותי בו אתה נמצא, רכשנו כן ציור. אם היית יכולה, הייתי רוכשת לך את כן הציור של Melissa & Doug. אך לצערי, לא משווקים אותו בארץ. כך שהסתפקנו בכן הציור של IKEA. החסרונות שלו הם כי הוא יותר גבוה, ולכן פחות מתאים לילד בגילך, ויש לו רק מגש אחד - דווקא ליד לוח גיר, שהוא המקום הפחות שימושי לכך מלוח מחיק. מאז שהצבנו את הלוח לפני כשלושה שבועות, חל שינוי ניכר. עד אז, במשך כמה חודשים, הייתי מכינה לך מגש עם נייר בגודל של חצי דף A4 ופסטל שמן אדום. המגש היה בספרייה, וכשהיית מבקש, הייתי מורידה לך אותו על השולחן. ההתעניינות שלך הייתה דלה - היית מבקש לעיתים רחוקות את המגש. לא עוד. מרגע שכן הציור ניצב בסביבתך, ההזמנה להשתמש בו תמיד פתוחה.

לפני שהכרתי לך את כן הציור, חשבתי עם עצמי ועם אבא, איך אמורה להראות סביבת העבודה שלך בתחום הציור. לדעתי, יש בציור משהו שונה מהפעילויות הרגילות, ואולי אף מפעילויות יצרה אחרות. ציור הוא לא דווקא פעילות מוגדרת, שלה התחלה וסוף ברורים. ולכן התלבטנו איך נכין את כן הציור כך שיהיה מחד, תמיד מוכן ומאורגן לקראת משב היצירתיות שלך, ומאידך, בינתיים, איך לא יגרום לבלגן מסביבו. שיקול נוסף שלקחנו בחשבון הוא כי אתה עדיין נמצא בתקופה, בה נדרש פיקוח שלנו ליצירתך. שלא נשכח כי לבטח, לפחות בהתחלה ידרש פיקוח צמוד עוד יותר, עד שתלמד להשתמש בכן ציור למטרת היצירה. בזמן ההתלבטויות, למרות שרכשנו את הכן כבר לפני כמה חודשים, חיכיתי עד שיתאפשר לי לסיים לקרוא את "Young at Art" של Susan Striker - ספר מדהים, שעל אף שהוא כתוב על ידי מישהי שאינה מתחברת כל כך לגישה המונטסורית (ואכן, היו בו דברים שלא הסכמתי איתם), למדתי ממנו המון. הייתי חייבת לעצמי לסיים לקרוא אותו בטרם אציג לך את הפעילויות היצירתיות.

וכך החלטנו.

מיקום - הכן מוקם במקום נפרד מסביבת העבודה הרגילה שלך עם הפעילויות הרגילות, אם כי באותו המרחב. הכוונה ליצור קשר צמוד אך מופרד בין היצירה לעבודה.

סביבת עבודה - כן ציור, עליו מודבק דף נייר בגודל A3, ופסטל אחד במגש שעל הכן.

נייר - על הכן תמיד מודבק דף נייר בגודל A3 (אחד הדברים המאוד חשובים שלמדתי מקריאת "Young at Art" הוא כי הדף, עליו יצייר הילד, חייב להיות לפחות ברוחב הזרוע שלו, כך שיוכל לבצע משיכות על הדף במלוא היקפן. חבל שלא ידעתי זאת לפני כמה חודשים, אז הצעתי לך דפים בגודל של חצי דף A4, מה שהיה יותר מדי קטן בשבילך). התלבטתי איך לחבר את הדף לכן. בהתחלה רציתי להשתמש בקליפסים, אך הם אינם שימושיים בכן זה לגודל הנייר של A4. הברירה היחידה שנשארה היא להדביק את הדף באמצעות מסקנטייפ לבן, מאחור. כמו שחשבתי, בהתחלה כל מה שניסית לעשות הוא להוריד את הנייר מהכן. המסקנטייפ ריתק אותך. כמו בכל דבר חדש, סבלנות והקפדה ("אנחנו מדביקים את הנייר על כן, כדי שתוכל לצייר") השתלמו. היום אתה מקבל את זה כמובן מעליו. דבר נוסף, לגביו התלבטנו, הוא תדירות החלפת הנייר. מכיוון שאנחנו מאמינים כי ציור הוא יצירה מתמשכת דווקא, החלטנו כי הנייר יוחלף רק פעמיים ביום. במשך השינות שלך. עד אז אתה חופשי לחזור לציור, ולהוסיף לצייר עליו. מטעמי חיסכון, אני משתמשת בשני צידי הדף. השימוש בפסטל, בינתיים, לא מונע זאת. אתה, כמבון, לא מודע לכך.

חומרים - אם לפני זה הרגשתי כאילו אין חייבים למהר, וחייבים לתת לך זמן להתמקד בכל צבע ובכל חומר בנפרד, אז אחרי שקראתי את "Young at Art", קיבלה הרגשתי זו משנה תוקף:

"הזמן הנכון להציג חומרים חדשים הוא כשהילד נראה כי מסתדר לגמרי עם חומר שכבר נמצא ברשותו. חומרי יצירה בסיסיים, אלה שהילד מכיר ומרגיש נוח איתם, מובילים הרבה יותר לחשיבה המצאתית ולהלך רוח יצירתי, מאשר מגוון רחב של החומרים היקרים התמיד משתנים" (עמוד 11).

וגם:

"תדגימו שימוש בצבע אחד... לילד מתחת לגיל שנתיים, אין שום חשיבות לשימוש בצבע. מבחינתו, התנועות המוטוריות, תפעול החומרים וחקירת הטקסטורות השונות הם ההיבטים החשובים של הפעילות. הצעת יותר מצבע אחד מסיחה את דעתו של הילד מלהתרכז בפעילות ויכולה לגרום לתסכול, אם הצבעים יתערבבו ויהפכו לעמומים יותר. כל פעם שהילד מפסיק להשתמש בצבע אחד, כדי להחליף לצבע נוסף, המשכיות הפעילות מופרעת, והלמידה מצטמצמת. הצעת מספר צבעים שונים לילד משמשת אך את הנאתו של המבוגר הצופה; היא לא נדרשת על ידי הילד המוקסם מהפעילות, גם כשברשותו אך צבע אחד... תדברו על הצבע שמשתמשים בו. תצביעו עליו בכל פעם שתראו אותו בסביבתכם... הישנות השימוש באותו הצבע יכולה להראות מאוד משעממת לכם כמבוגרים, אך ילדים לומדים מחזרות. בדיוק כפי שהם יקשיבו לאותו השיר או הסיפור עוד ועוד, עד שאתם חשובים שאתם מאבדים את שפיותכם, כך גם הם יציירו באותו הצבע על נייר לבן נקי במשך מה שיראה כנצח, תמיד מבצעים ציורים שונים אחד מהשני במידה רבה. אני מאמינה כי פישוט החומרים המוצגים מסייע לילד להתרכז במשימתו. "התקופה הכחולה" של פבלו פיקאסו נמשכה במשך מספר שנים" (עמוד 62).

ולבסוף:

"השמחה הרבה מהשימוש במניפת צבעים שלמה והקסם של ערבוב הצבעים מגיעים הרבה יותר מאוחר, אחרי הלמידה המספקת דרך הפעילות הקינסטתית" (עמוד 67).

אני מאוד מסכימה עם שורות אלה. הצבע הראשון, אותו אתה חוקר, הוא אדום - אחד משלושת צבעי הבסיס. החומר הראשון הוא פסטל שמן אדום. הפסטל הוא מסט Melissa & Doug Jumbo Triangular Crayons, אותו הבאתי מארצות הברית, ואחרי שכבר קיבלנו אותו, מצאתיו, להפתעתי הרבה אך טובה ב"שילב". מה שיפה בפסטלים אלה הוא שהם גדולים, ולכן נוח לך להחזיק אותם; בצורת משולש, ולכן לא מתגלגלים מהשולחן על הרצפה, למשל; וגם ללא עטיפה, ולכן נסיונות החקירה שלך בשימתם בפה המתוק שלך נגמרים ללא שרידי נייר על שפתיך.

התהליך - אתה מוביל לגמרי את הפעילות. בהתחלה, הצגנו לך לגמרי בקצרה את איך משתמשים בפסטל. מכאן, אתה הובלת. הפסטל תמיד נמצא על המגש של כן הציור. מוכן ומזומן לרגע הופעת המוזה שלך. אנחנו לא מתערבים. אם אתה מבקש כי נצייר, אנחנו משרבטים אך קו קטן, ואז מניחים את הפסטל (אלא אם אמא שלי בסביבה, והיא, הגברת התמיד מאתגרת, למרות הבקשות, לפתע מציירת לך אדם משונה). אנחנו שם אך כדי לפקח כי אתה אכן מצייר. למשל, בהתחלה, מטבעם של הדברים, לקח לך זמן להתרגל לכן הציור. ניסית להזיז אותו. ניסית לצייר (ועדיין לעיתים אתה מנסה) בכל מיני מקומות, מלבד הנייר. זה דווקא מוזר, כי אומרים, כי הילד מתחיל לצייר על הקירות, כשיצר הציור שלו לא בא לסיפוקו על הנייר, או במילים אחרות, כשאין לו הרבה הזדמנויות לצייר. איתך, זה קרה להיפך. כשהפסטל היה על המגש, לא ניסית לצייר בשום מקום אחר. ודווקא, כשכן הציור נכנס לתמונה, התחלת לעשות כן. בעיני, זה יותר עניין של בדיקת גבולות. וזה בסדר. אנחנו שם כדי לעזור לך לחזור לתלם.

הצגת הציורים - כפי שכבר הזכרתי, חשוב לנו להציג את ציוריך, כפי שמוצגים בביתנו גם הציורים של אביך. אנחנו מאמינים כי בהנחייה נכונה, יגביר הדבר דווקא את הערכתך לאומנות. בינתיים, אנחנו תולים חלק מהיצירות שלך על המקרר. המקום המרכזי בביתנו :). לעולם לא מלווים את האקט הזה בתרועות שמחה ובמחיאות כפיים. רק ציון עובדה כי זה הציור שלך. ואולי גם תיאור של מה שאנחנו רואים עליו (קווים מעגליים, מפותלים וכו'). יתר היצירות שלך מאוחסנות בפורט פוליו הישן של אבא, בחוצצי ניילון בגודל A3, לפי החודשים. אני מסמנת בתחתית כל אחד מציוריך בעפרון, תאריך, שם (הרי בעתיד יהיו גם שמות אחרים:) וגילך. בכתב קטן וכמעט בלתי נראה לעין.

מדהים לראות עד כמה השרבוטים שלך משתנים. אין אחד דומה לשני. כאן, למשל, זה אחד השרבוטים הראשונים שלך על כן הציור מלפני שלושה שבועות בערך.

זה עוד אחד, בו שרבטת על הצד השמאלי של הנייר.

ואז, לפתע לפני כמה ימים, התחלת לצייר קווים בודדים אנכיים. לאורך כל אורך הדף. זה מה שהעסיק אותך לאחרונה. מדהים לראות את זה. הרי אף אחד מאיתנו לא הראה לך זאת. זה לגמרי פרי יצירתיותך.

בדרך כלל אתה שומר על גבולות הנייר, אך לעיתים קצת חורג. זה המינוס הנוסף של כן ציור זה. בגלל שהמגש נמצא בצד לוח הגיר, רק שם יכולתי לתלות את הנייר. וכך נשארים סימנים הלא מחיקים על לוח הגיר מהפסטלים. נראה מה נעשה עם זה בעתיד. אולי אצבע את לוח הגיר בצבע גיר מיוחד לפני שתצייר בגיר עליו. או שפשוט ניצור לך לוח גיר קטן חדש.

לעיתים אתה מצייר פחות, לעיתים יותר. לעיתים חוזר ומוסיף עוד משהו על הציור. לעיתים עוצר ליד הכן בדרך לאנשהו, לעיתים מגיע אליו במיוחד. לעיתים בבוקר, לעיתים דווקא לפני השינה. וזה כל היופי. המצאות הכן בסביבתך הופכת את היצירה לחלק מחייך. ומה היא האומנות, אם לא חלק אינטגרלי מחיינו?