אנחנו חולים

בימים האחרונים גיליתי דבר מה חדש בשבילי - מסתבר כי יש משהו גרוע יותר מלראות את הילד שלך חולה. והוא - להיות חולה ביחד איתו.

אתה בטח זוכר שביום ראשון שעבר, בדיוק לפני שבוע, היה לי יום הולדת. אני כבר שכחתי לגמרי. ביום רביעי - חמישי בשבוע שעבר ניסיתי נואשות להזכר מה עשינו ביום ראשון של אותו השבוע. ולא הצלחתי. רק כעבור כמה שעות נזכרתי שהיה לי יום הולדת באותו היום...:)

כבר באותו היום אבא שלך הרגיש לא טוב. למחרת, ביום שני, הוא היה ממוטט לגמרי. היה לו חום גבוה, נזלת, והוא לא היה מסוגל אפילו לקום מהמיטה. מסכן אחד. אני בקושי הצלחתי לטפל בו, והוא היה צריך לדאוג לעצמו כמעט לגמרי לבד. ואז גם אתה התחלת להרגיש לא טוב. זה התחיל בנזלת שהלכה והתעצמה. מהר מאוד האף שלך פשוט נזל ללא הפסקה. גשם של נזלת. ובלילה נשימותיך הפכו להיות כבדות, והתפתח גם השיעול.

ואז הגיע יום רביעי (סליחה על התקציר המהיר, אך אני באמת לא מצליחה להזכר ביתר הפרטים לגבי מה שקרה במהלך השבוע שעבר - הרוב לוטה בערפל). אבא שלך התחיל להשתפר, אך אני התחלתי להרגיש לא כל כך טוב. אבא היה חייב לחזור לעבוד קצת, כיוון שהוא לא עבד כבר די הרבה ימים בגלל המחלה, והמצב התחיל להיות קצת קשה. אך עדיין נסבל.

עד שהגענו ליום חמישי. אבא היה חייב לנסוע לתל אביב - להגשת פרוייקטי גמר של הסטודנטים שלו, מה שלא היה ניתן לדחות. ושנינו נשארנו בבית לבד. היית כל כך הפוך, שאחרי שהתעוררת בבוקר, כולך מנוזל לגמרי, בבכי רב, ועשית קאקי, חזרת לישון וישנת... עד השעה 11:30!!! זה לא קרה מאז... מאז תמיד. פשוט לא קרה. אז החלטתי לקחת אותך לרופא ליתר הבטחון. גם כי המצב שלך לא השתפר כמעט מיום שני. ד"ר בורנשטיין היה בחופש, והרופאה המחליפה שלו הייתה מאוד לא סימפטית, ואחרי שהתעצבנה עלינו על שעיכבנו אותה מללכת הביתה בכמה דקות, נתנה גם, לדעתי, אבחנה שגויה של שיעול סטרידור?! היא הפתיעה אותי מאוד - לא שאני מומחית גדולה לרפואת ילדים, אך אתה כמעט ולא השתעלת באותו השלב, ואם השתעלת - שיעולך היה מלא בליחה. שיעול סטרידור, לעומת זאת, הוא שיעול נבחני דמוי כלב ים. הרופאה רשמה לך, כמובן, אינהלציות (איך לא?:), ואני, כמובן, התקשרתי ישירות לאורי לקבוע תור לדיקור. לצערנו, ניתן היה להגיע אליה רק למחרת, ביום שישי בבוקר.

ובינתיים, אני התחלתי להרגיש ממש ממש ממש רע. החום שלי עלה וחצה את קו ה-39. אז גיליתי, שברגע זה, בו אינך מבדיל לחלוטין בין המציאות להזיות מחום, ואיתך זאטוט קטן, ומלבד שניכם, אין אף אחד אחר בסביבה, הוא רגע שיכול להיות אפילו טיפל'ה מפחיד. כשהמוח שלי התחיל לתעתע בי, ולא היה למי לפנות לעזרה כל כך (מסיבות אובייקטיביות, כמובן:) - אבא שלך היה עסוק בתל אביב עדיין, ולא הצלחתי להשיג אותו בטלפון; ההורים שלי, כמובן, בעבודתם הרחוקה, תרתי משמע - אפילו לא ניסיתי; סבא שלך היה אמור לעזור לעמית עם העברת הדירה, והיא בינתיים ניסתה למצוא אלטנרטיבה אחרת) - אז קצת נלחצתי. היו כמה דקות לא ברורות כאלה, שבהן כל מה שרציתי הוא להיעלם, להתעופף על פני ההזיות למקום שבו עייפות ושפיכות אינן מגיעות אליו. נתתי לעצמי קצת להתפרק - אפילו אפשרתי לרחמים העצמיים שלי (איך לעזעזל נוצר המצב הזה שאף בארצנו, לא בחו"ל, אין לנו כל כך למי לפנות לעזרה בשעת הצורך) להציף אותי.

אבל.... אתה היית ער, והיית זקוק לי. ניסית מאוד להתחשב בי, אך עדיין... היית זקוק לי. ואז אני שוב "ניצלתי" אותך, אפרוח קטן שלנו. מקווה שתסלח לי. שאבתי את הכוחות ממך, ואזרתי את עצמי להתרומם ברוח ובגוף. אילצתי את עצמי להרכיב שוב את המשקפיים החיוביות שלנו. הכי חשוב שאתה לא מרגיש כל כך רע. ושאבא שלך בריא. ואנחנו יחד. כל השאר - ישתפר. אני חושבת שאפילו אמרתי לעצמי את המנטרה הזו מספר פעמים בקול רם. ובאמת... מרגע זה הכל התחיל להשתפר. מורן המלאכית שינתה את תכניותיה ובאה אחרי עבודתה לעזור לנו קצת. אפילו הסכימה להחליף איתי את התור שלה אצל רופא המשפחה שלה ושלי יחד, כדי שאוכל להגיע אליו עוד באותו היום. ואז גם דני דפק בדלת והציע את עזרתו הנדיבה - גם כסטודנט המתקדם לרפואה, וגם כמישהו שתמיד אוהב לשחק איתך קצת. וגם אבא שלך סופסוף סיים את ההגשה בתל אביב והיה בדרכו הביתה. כל מה שנשאר זה להעביר עוד כמה שעות עד שהוא יגיע הביתה. ברגע שאראה אותו, לבטח, ארגיש יותר טוב.


וכך עבר עלינו סוף השבוע. אני יומיים עם חום גבוה. התנדדויות בין האמת לכמעט אמת. והשיעול היבש המחניק להחליא. חוסר תיאבון וחולשה ענקית. אתה כל כך מנוזל, עם שיעול הולך ומתגבר, ובין לבין לא אוכל כלום, רק יונק - מה שאומר שאני לא יכולה להשאיר אותך לבד בלעדי ברקע. ואבא שלך הגיבור האמיתי מטפל בשנינו.

אז סליחה שקצת נעלמתי... אני עדיין לא לגמרי חזרתי לעצמי...:)


נ.ב. התמונות הן מיום שבת - איך שאתה אוהב שאנחנו מדגדגים אותך בנשיקות בבטן ובכל הגוף. ואתה מרקין את ראשך לאחור ומתפוצץ מצחוק...:)