חזרת להתקלח!

יום חמישי לפני ארבעה שבועות. כרגיל מדי ערב, אתה במקלחת עם אבא שלך. שום דבר מיוחד לא קורה שם. אתה עושה כייף של חיים. אתה כל כך אוהב את המקלחות, שבדרך כלל צריך לשכנע אותך לצאת החוצה. אולי, לא בטוח אפילו, אתה טיפל'ה מיילל, כי המים חמים מדי. לא מאורע מיוחד מדי, כזה שייכרת בזיכרוננו מאותו הערב.

יום שישי למחרת. שוב כרגיל, מתחילים להתכונן למקלחת. אבל... אתה לא מוכן אפילו לשמוע על כך. אתה מתחיל לבכות בכי היסטרי של ממש עוד אפילו לפני שנכסנו למקלחת, בדרך מהחדר שלך למקלחת. אנחנו עוד לא קולטים, כנראה. מנסים להרגיע אותך. אתה נרגע. אנחנו מתקדמים בהכנות למקלחת. ואתה שוב פורץ בבכי. כל הגוף שלך מתמתח. אתה מתנגד בכל תוקף להירטב ולו בקצת. אז אנחנו מתחילים להבין שקרה משהו במקלחת יום לפני, משהו שמאיים עליך עד כדי כך שאינך מוכן לנסות אפילו להתגבר עליו, גם כשמדובר במשהו כה אהוב עליך. אבא מנסה בכל כוחו להזכר במה שקרה ערב לפני. גם אני מנסה להזכר, אם שמעתי אז קולות חריגים מהמקלחת. אך איננו נזכרים בשום דבר חריג. החלטנו לסיים את המקלחת (שטרם התחילה) לאותו היום.

גם ביומיים שלאחר מכן לא היית מוכן להתקרב למקלחת. כבר מהשלב של עלייה לקומה העליונה לכיוון החדר שלך בערב היית נלחץ ומתחיל ליילל. כעבור שלושה ימים החלטנו שאנחנו חייבים לקלח אותך. נכנסו ביחד כולנו למקלחת (שנינו לבושים, ואתה ערום), פרסנו מגבת על הרצפה. רק כעבור כמה דקות ארוכות מאוד הסכמת לרדת למגבת. בליווי אלף סיפורים ושירים ברקע, הסכמת בסוף להושיט יד כדי שנמזוג עליה קצת מים. וגם את היד השניה, ואפילו את שתי הרגליים. אך לא מעבר לכך. זה היה מחזה קשה. לראות אותך במקום כה אהוב עליך מתנהג בצורה כה לא אופיינית לך - לאבא ולי לשנינו היו דמעות בעיניים.

באותו ערב החלטנו כי אנחנו נסוגים לאחור. נחכה כמה שנצטרך עד שתסכים מרצונך להכנס למקלחת. מזל שחורף עכשיו, ואין שום הכרח לכאורה בלשטוף אותך. וכך עשינו. במהלך השבועיים לאחר מכן, במהלכם גם היית חולה, מחקנו את המקלחת מסדר היום שלנו. כאילו לא הייתה קיימת מעולם. אחרי ארוחת ערב היינו עולים למעלה לחדר, מחליפים לך בגדים לפיג'מה ועוברים ישירות לטקס הרדמות. רק ארבע פעמים במהלך השבועיים האלה ניסינו לקלח אותך. בכל פעם התקדמנו עוד קצת, אך גם נסוגנו שוב.

בפעם הראשונה הסכמת שנשטוף אותך מספל, כשאתה עומד על המגבת. בפעם השניה לא היית מוכן להשאר במקלחת ולו דקה. בפעם השלישית שינינו כיוון. אני נכנסתי מתחת לדוש. אתה התנגדת בתוקף לכך שאקח אותך לידיים. נשארת בזרועותיו של אבא שלך (האמת, אני מבינה אותך), כשאתם עומדים בפינה ומסתכלים עלי מתקלחת. ניסיתי להלהיב אותך בשירים ובצחוקים. לא כל כך שיתפת פעולה. אפילו קצת ייללת. אז מילאתי מים באחד הספלים שאתה משחק בהם במקלחת והושטתי לך את הספל. לפתע חייכת. יותר מאוחר הסכמת להושיט את הרגל, כדי שאשפוך עליה מים. ואז הסכמת לעמוד על הרצפה. כך לאט לאט הצלחנו לשטוף אותך - שוב מספל מים. כעבור כמה ימים שוב נסיגה. ניסינו לחזור על המקלחת המשותפת, אך לא היית מוכן להרטב אפילו. ואז עלתה לי המחשבה לפתוח את ברז המים בכיור. אתה מאוד אוהב לשטוף ידיים בכיור במקלחת, וגם בתקופה הזו של רתיעה ממקלחת, המשכת לשטוף ידיים כרגיל. וכך מצאנו את עצמנו שוטפים אותך הפעם בכיור. אתה לבטח אהבת את הרעיון.

ואז הגיע יום רביעי. שלושה שבועות אחרי המקלחת המאושרת האחרונה. החלטנו לעשות מקלחת שלושתנו יחד. אני התקלחתי קודם. אתה צפית בי מזרועותיו של אבא שלך. הצעתי לך, כמו גם לפני כן, לעבור לזרועותיי מתחת לדוש. והפעם הסכמת. בהתחלה בשקט, ואז אפילו צחקת. אחרי שהיינו זמן מה במקלחת, הצעתי לך לרדת לאמבטיה שלך (בכל הנסיונות תמיד מילאנו אותה במים, והיא עמדה שם מחכה לך שתשוב). ו... הסכמת! איזה אושר היה לראות אותך מתקלח שוב בהנאה רבה. התנפלת על כל המשחקים שלך, כאילו לא ראית אותם מליון שנים - מה שלמעשה היה נכון.

בשבוע האחרון אתה מתקלח כרגיל. כאילו מעולם לא נבהלת מהמקלחת. מדהים פשוט! ואנחנו סיגלנו לנו מנהג חדש - כמעט
בכל פעם שאתה מתקלח, או אבא שלך או אני מצטרפים אליך למקחת. אנחנו בדוש, ואתה באמבטיה שלך למטה. תענוג אמיתי!

לסיכומו של דבר, ניתן בהחלט לסכם כי עברנו חוויה ביזארית במקצת. בפעם הראשונה התמודדנו עם פחד בלתי מוסבר שלך - אף אם בעצמך ידעת במה מדובר, לא יכולת להסביר לנו מה זה היה, תרתי משמע. ושוב - גישת הסבלנות המאופקת משתלמת. הלוואי ונזכור זאת תמיד - ללכת איתך בקצף שלך, וכל השאר תמיד יסתדר ויתאים את עצמו לקצף שלנו.