אבא כותב: Englishman in New York

אני מרבה להסתכל עליך. אני מסתכל עליך כאשר אתה נמצא בסביבה של ילדים אחרים, בסביבה של מבוגרים או בסביבה הקרובה שלנו. ישנן פעמים בהן אני רואה אותך מתבונן על הנעשה סביבך ומנסה להבין מה מתרחש. אני יכול לדמיין לעצמי כי הדבר דומה אולי לפעמים למישהו שמנסה ללמוד חוקים של משחק חדש שמוסברים לו בשפה שאינו מבין. אני רואה אותך עומד, מתבונן, מסתכל, שומע את גלגלי השיניים עובדים בראש הקטן והחמוד שלך... ואז לאחר כמה שניות אתה מנסה להשתלב או לעשות את מה שהבנת. אני מניח, כאשר אני מנסה להשוות את זה למושגים הברורים לי, שזה כמו להיות זר במקום שאינו מוכר. אתה מנסה להבין את הסובב אותך, ללמוד ולהשתלב בכל דרך אפשרית בכל סיטואציה ופעילות. האמת היא שזה מדהים לראות אותך, על אף כל הקושי שבדבר, לא מוותר, לומד ותופס - אם לא בפעם הראשונה שאתה רואה, אז בפעם השנייה או השלישית. לעולם אינך מוותר על אפשרות ללמוד משהו חדש.

רוצה דוגמאות?

באחד הימים הינו במגרש המשחקים. היו שם שלשה ילדים גדולים ממך ששיחקו במגלשה, בין היתר הם לקחו חצץ ושמו אותו על המגלשה כך שיתגלש ויגיע למטה. הסתכלת עליהם ובשנייה שסיימו, התכופפת, הרמת חצץ, ניגשת אל המגלשה והנחת את החצץ בדיוק כפי שאותם ילדים עשו. פשוט מדהים לראות את יכולת הלמידה והחיקוי שלך בפועל. מיותר אולי לציין כי אותו דבר קורה בכל דבר שאמא שלך ואני עושים במהלך היום. אינך מפספס דבר. אתה מתבונן בנו ללא הפסקה ופועל בדיוק לפי מה שאתה רואה אצלנו. כל תנועה וכל פעולה שלנו נשמרים אצלך בזיכרון ומיד אתה מנסה לבצע וליישם את מה שראית.

דוגמא נוספת שקרתה אתמול המחישה עד כמה חזק הדבר: אתמול היינו אצל אדוארדו בדירה. היו שם יונתן ועדן - שני הילדים בני ה-8 ו-4 שלו. בשלב מסוים של היום יצאנו החוצה ושיחקנו "1 2 3 דג מלוח". משחק טיפשי לחלוטין, אבל מאוד משעשע ומצחיק. ראית אותנו רצים - לקחתי אותך כדי לשתף אותך במשחק. הבנת לאחר כמה פעמים שהסתכלת עלינו כי צריך לרוץ, אולם לא הבנת כי צריך לעצור ולא לזוז (מה? זה יותר מדי לבקש?). וכך המשכת לרוץ ולתפוס את יונתן או עדן תוך כדי שאתה מתפוצץ מצחוק, וגם אנחנו. היה מאוד משעשע לראות אותך . כמובן שמשחק זה עדיין לא מתאים לגילך, אבל הבנת כי קורה משהו מסביב, וכולם רצים, וכך עשית גם אתה.

ישנן פעמים שבהן אתה נראה אבוד (או כך לפחות נראה לי). כאשר אתה מנסה להבין מה אנו עושים או מבקשים ממך. עלי להזכיר לעצמי כל הזמן (בעזרתה האדיבה של אימך) להאט את הקצב. קצב התפיסה שלך איטי משלנו. כאשר אני זז מהר (וכך אני רגיל לזוז), אתה מפספס קטעים שלמים ומתקשה להבין את הסובב אותנו. הדבר דומה לסרט שהורידו ממנו פריימים, וכך בלתי אפשרי להבין את העלילה.

ישנן פעמים, בעיקר כאשר אנו ממהרים לצאת מהבית, בהן אתה נראה אבוד לחלוטין. הסיטואציה נראית כך: אימך ואני הולכים מהר ממקום למקום, מארגנים הרבה דברים בבת אחת. אתה מנסה לעקוב אחרינו, עד שאתה מזהה משהו מוכר שאנו עושים ומתחיל להשתתף בו, אנחנו עוברים כבר לפעולה הבאה. כך אתה כמו סהרורי מנסה לעקוב אחרי קצב פעולותינו, אולם לא מספיק, מתחיל פעולה אחת ומיד מנסה לעבור לפעולה הבאה, מתבלבל לחלוטין - דבר המוביל אותך לתסכול ולבכי.

אנחנו מאוד משתדלים לשתף אותך בכל פעולה שאנו עושים. אתה מתעקש להיות שותף פעיל בכל דבר. הכנת האוכל שלך, הכנת קפה עבורנו (על כך בהמשך), סידור השולחן, הכנת הדייסה לאמא בבוקר, הכנת ארוחת ערב, עזרה לאמא בהכנות הבוקר שלה, קיפול כביסה והפעלת מכונת כביסה, הוצאה וסידור הכלים מהמדיח, טאטוא רצפת הבית וכו'. אכן, אין דבר שמשרה עליך ביטחון רב יותר ושמחה מפעולה שמוכרת לך, בה אתה הופך להיות שותף פעיל. אני מודה ומתוודה, כפי שכבר עשיתי בעבר, הדבר לא קל לי. לעמוד איתך להכין ארוחת בוקר או ערב דורש ממני רצף פעולות מקבילות שאינן קלות לי (גבר יכול לבצע פעולה אחת בו זמנית). עלי להשגיח עליך שלא תיפול מהשרפרף, להבין מה אתה מבקש בכל רגע נתון, לשמור שלא יהיו מפגעי בטיחות בסביבה שלך, לראות מה בדיוק אתה מכניס לקערת הסלט וכמה, ובסופו של דבר להצליח להכין אוכל...

כפי שכתבתי בכותרת הפוסט, לפעמים אני ממש מרגיש כי אתה סוג של חייזר שנחת בכוכב לכת חדש ולומד כיצד פועלים ונוהגים במקום החדש והמוזר הזה. כמו במילות השיר של סטינג - Englishman in New York.