בזמן האחרון אתה מתחיל לצעוד יותר ויותר כשאתה מחזיק אותנו ביד אחת. כשאנחנו בבית, לרוב אין לנו ברירה אחרת - הרבה פעמים ביד השניה אני מחזיקה משהו. מיום ליום אתה יציב יותר. מדהים לראות את המאמצים שלך לתפוש את שיווי המשקל. מאזן את גוף הקטן שלך. מתנדנד על הרגליים המתוקות. והפרצופים שלך....! חבל שאי אפשר לצלם את הקולות שאתה משמיע....:)
יום שבת, 29 בנובמבר 2008
מתחילים לצעוד ביד אחת
רגע הסטורי - אבא שלך מודה שאתה דומה לו!
היום חזרנו מסוף שבוע בירושלים. ואין מקום מתאים יותר למאורע הסטורי קטן שחווינו. אתמול אבא שלך הודה בקול רם וגוואה בכך שאתה דומה לו מאוד (נכון שהוא עשה צעד משמעותי לכיוון זה כבר לפני 4 חודשים, אך אי אפשר להשוות את הבטחון שבהרגשתו עכשיו). ואני כל כך שמחה!
כמעט בלתי אפשרי לצלם אותך
וזו הסיבה...:)
ברגע שאתה רואה מצלמה, אתה עוזב את הכל ועף בצהלות לעברה. ואז אתה סוגר ופותח את המכסה של העדשה, מרים ומוריד את הפלאש ומתעסק עם החגורה של המצלמה. כך שסליחה על כך שאינני מצליחה לתפוש אותך כמעט לצילומים ממוקדים...:)
בבקרים אנחנו בחצר שלנו
בעקבות הימים החמים שהתברכנו בהם בתקופה האחרונה, שינינו את השגרה שלנו. בקיץ, במחצית היום הראשונה היינו עסוקים בבית בכל מיני פעילויות. כך המשכנו עד הרגע בו התחלת לבקש יותר ויותר להיות בחוץ. בהתחלה לא ששתי לאפשר לך מעבר חופשי בין בפנים לבין בחוץ, חששתי שמה יהיה זה מבלבל מדי, כי בימים של הגשם לא תוכל להיות בחוץ, למשל, ושזה גם יפריע לך להתפתח באמצעות הפעילויות שבבית. אבל אחרי שראיתי כמה חשוב לך החוץ, שיניתי את דעתי. נזכרתי שמה שחשוב הוא להקשיב לך וללכת בעקבותיך. וגם לא פחות חשוב - השפעת הטבע עליך היא בין ההשפעות הגדולות ביותר שאתה יוכל לחוות. אין מורה טוב יותר.
וכך, בכל פעם שאתה רוצה לצאת החוצה, ומזג האוויר מאפשר זאת (מזג האוויר הוא בעצם מחליף את הגבול בנושא הזה), אנחנו בחוץ. מה שמדהים הוא שברגע שהמעבר בין בפנים לבחוץ הפך להיות חופשי, אתה גם יותר רוצה להיות בפנים. הריכוז שלך בפעילויות בפנים השתפר עוד יותר. ובעצם הרי זה כל כך ברור. כשלא נלחמים איתך ומסייעים לך לצעוד בשביל שאתה בוחר בו, אתה מפנה את האנרגיה שהייתה מבוזבזת במאבק לכיוון פעילויות חיוניות יותר.
ובפועל, לרוב, אתה יוצא לחצר במהלך שעות הבוקר המוקדמת עם אבא שלך. אחרי שאתה מתעורר משנת הבוקר, אנחנו חוזרים לחצר, ולפעמים גם אחרי ארוחת הצהרים. ואחרי שנת הצהרים שלך אנחנו הולכים לדשא, או יותר מדויק, בזמן האחרון הדשא הפך למגרש המשחקים שליד הדשא שבמרכז...:)
תראה את הטוסיק הרוקד הזה.....:)
פינת העבודה שלך בחצר
בנינו לך פינת עבודה פרטית שלך בחצר שלנו.
יש לך קערות ממוינות עם פריטים שונים - סלסלה עם כלי חפירה (בעצם, במקור, היה זה סט הצעצועים שאיתם שיחקת בים), סלסלה עם בלוטים, סלסלה עם אצטרובלים, סלסלה עם חצץ, סלסלה עם אדמה. וכמובן, המטאטא שלך שאינך שוכח לצרפו לכל פעילות אפשרית שלך - בין אם זו צעידה במדרגות, בין עם העברת חצץ מדלי לסלסלה ובחזרה, ובין אם זה ניקיון של החצר שלנו ביחד איתי. שמת לב לכף הרגל המתוחה שלך בפוינט?...:)
אתה כל כך אוהב את הפינה שלך! אתה מעביר בה רגעים ארוכים בעיסוקים שונים. מדהים לראות אותך מרוכז בהם. החצץ הוא הכי אהוב עליך בימים אלה - אחריו הבלוטים והאדמה. בתמונה זו, למשל, ניסית להעביר את החצץ מסלסלה לדלי באמצעות החל האחורי של כף היד שלך. אחרי שעשית כן באת החפירה. המוטוריקה העדינה והקואורדינציה שלך מדהימות אותנו כל פעם מחדש.אני בטוחה שזה הרבה הודות לפעילויות המונטסוריות שאתה מתנסה בהן. TATATA - אתה מלווה את הפעילויות שלך.
אתה קורא את הבלוג שלנו!
שקלתי אלפי פעמים אם לכתוב על כך, כדי לא להפוך את הדברים על פניהם, והחלטתי שאקח סיכון. עליתי עליך! אתה קורא את הבלוג שלנו. זוכר שלפני כחודש פרסמתי הודעה לחיפוש 45 דקות נוספות? חה! למחרת פרסום הפוסט, חזרת לישון שעה וחצי בצהרים. וכך נמשך מאז, מלבד פעם או פעמיים, אז השינה שלך שוב התקצרה.
ששששששש....... אנא תמשיך לעשות כן....
וגם, מעכשיו יש לך כרית חדשה! שמתי לב בזמן האחרון שאתה יותר ויותר נשכב על השמיכה. כל לילה יש לנו סיפור עם השמיכה. אתה לא אוהב להיות מכוסה, בלשון מעטה. אז תמיד אני מחכה שממש תרדם כבר, ורק אז מכסה אותך. רוב הפעמים אתה מתעורר, ואז אני שוב מחכה ושוב מכסה. ובחזרה לכרית - קיבלת במתנה מ-BUSENKA את הכרית הקטנה של סבתא רבה שלה. אני מאוד אוהבת כריות קטנות - אני תמיד משתמשת באחת בנוסף לכרית הגדולה שיש לי. וכנראה שגם אתה אוהב כריות קטנות. כי אתה ממש בכייף ישן עליה.
יום רביעי, 26 בנובמבר 2008
בובה לאוסף הבובות שלך
כשהיית בן כמה חודשים, הלכנו אתה ואני לחוג בובות. לכל אחד מאיתנו היה תפקיד מוגדר. אתה ישנת את שנת הבוקר שלך עלי במנשא הדמוי לופי שלנו, ואני בקדחנות ניסיתי לנצל את הזמן הזה ללמוד לתפור בובות וולדורף (Walldorf Dolls). זו אחת הבובות שתפרתי.
רק לאחרונה החלטתי להכיר לך אותה. היא התווספה לבובות שבסלסלת הצעצועים הרכים שבחדר שלך. עד עכשיו לא ממש היית מעוניין בבובות רכות. רק לאחרונה, יותר נכון מאז שעברת לחדר שלך, התחלת להביע עניין בסלסלת הצעצועים הרכים שלך. יש לנו טקס קטן כזה - אנחנו מוציאים אותן אחת אחת, נותנים חיבוק גדול, מנענעים אותן ושרים להן שיר ערש, ונותנים להן נשיקה. רעיון זה סתם צץ לי - חשבתי שצריך להכיר לך את הבובות באיזשהו אופן אינטלגנטי יותר מאשר סתם להניח אותן בסלסלה ולאפשר לך לזרוק אותן החוצה ולהכניסן בחזרה. ואז חשבתי גם שזה יוסיף עוד נופך לטקס השינה שלנו, לקראת אולי ההרדמה העצמאית שלך. הפרדות מהיום. וגם יכיר לך מימד אחר של נשיקה ושל חיבוק. ולשמחתי הרבה אתה משתף פעולה. בין אם אתה לבד בחדר, או איתנו, אתה אוהב מאוד להוציא את הבובות אחת אחת מסלסלה, לחבק אותן, לנענע ולשיר להן, ולעיתים אף אתה נותן להן נשיקה. אתה גם אוהב להושיטן אלינו, כדי שאנחנו נעשה זאת. בערב אתה מעביר אותן בין אבא לביני, ואז גם מצטרף בעצמך. לא פחות אתה אוהב לטפס בעצמך לסלסלה ולנוח בה...:)
על יצירתיות בכלל ועל רקמה בפרט
יותר מכל אני רוצה שתגדל בסביבה יצירתית, שתשרה גם עליך אווירה של יצירה ושל עבודת יד, ואולי תסייע ליצירתיות להנפיח נשימה גם בך. אביך הוא מוכשר מאוד, כך שלפחות חלק מהאווירה בביתנו כבר ספוג ביצירתיות. יצירתיות היא בכלל מושג כה רחב. אומנות, מחשבה, התבטאות, שירה, מחול, ובגדול - כמעט כל תחום של חיינו. אך אבן יסוד לצמיחתה היא, בעיני, ללא ספק האווירה בה תגדל בביתנו. כמו כל דבר, ואולי בעניין זה בעיקר, אני מאמינה שיצירתיות בוקעת בשני מצבים קיצוניים - כשהאווירה בבית ספוגה ביצירתיות, וכך בטבעיות היא מתחילה לזרום גם בעורקי נשמתך, או כשאין זכר לקיומה בחיק המשפחה, ואז כמו הר געש היא פורצת מתוכך. כי הרי כל נפש אדם היא יצירתית ביסודה. והיא תפרוץ במוקדם או במאוחר בכל אחד מאיתנו. פשוט, כמו בכל דבר, חלקנו נעשים אטומים עם השנים לכל פרץ חי שלכאורה דורש מאמץ נוסף מאיתנו (תירוצי חוסר הזמן, זוכר?), אך הלכה למעשה במקום להמריא, אנחנו מקרקעים את עצמנו, ולעיתים אף חופרים לעצמנו בור ענק אל תוך השיעמום ואל אובדן זהות עצמית. טוב, סטיתי קצת מהנושא. כל מה שהתכוונתי לומר הוא שאני בוחרת בדרך השניה - אני אעשה הכל כדי שנהיה משפחה שממשת את היציריתיות שבה.
וזה לא דבר שכל כך פשוט לי. רוחות העבר רודפות אותי בנושא הזה, אך אני נלחמת בהן בגבורה. כך נזכרתי שאני בעצם יודעת לרקום. וריקמה אף מתאימה מאוד לאורח חיינו העכשווי. אני יכולה לקחת אותה לכל מקום, ואינך חוטף לי אותה מידיי בינתיים (שלא כמו ספרים שאני מנסה לקרוא בנוכחותך...:). כך שבנוסף לכך שאני מנסה לעורר את היצירתיות הרדומה משהו שלי, אני גם מנצלת אותה למילוי הזמן של שנינו ביחד. תמיד השתדלתי להעסיק את עצמי במשהו - כך שאוכל להיות איתך, אך גם לאפשר לך לעסוק במשהו באופן עצמאי ובלתי תלוי בי. רק שבזמן האחרון תעסוקה שלי הפכה להיות די בעייתית מסיבה מבורכת, והיא - אתה רוצה לקחת חלק בכל מה שאני עושה. וכך קיבל הרעיון לרקום חיזוק נוסף.
ומי אם לא אבא שלך הוא המועמד הראוי ביותר לתמריץ ליצור משהו מיוחד?! כמו תמיד, המחשבות שנחות על עלי הדפנה במעמקי נפשתנו, מחכות להבקיע בדיוק ברגע המיוחד הידוע אך להן בלבד. כך, בחיפושיי אחרי הנושא לריקמה, נזכרתי ברישום זה. תמונה זו צולמה ב"בית בקצה הנוף" בעמוקה - גן העדן הפרטי שלנו. ואת הרישום רשם אביך המיוחד בניסיונותיו ליצור (יצירתיות, אה?:) הזמנה לחתונתנו. ואני מאוד אהבתי את הרישום הזה.
וכך מצאתי את עצמי צוללת לתוך המשימה המאתגרת להעתיק רישום זה לתוך ריקמה. התלבטתי והתלבטתי, ופשוט החלטתי לקפוץ למים.
לגבי הטכניקה - רקמתי בחוטי מולינה. השתמשתי בשלושה ובשישה חוטים לסירוגין. רקמתי על בד כתנה דמוי קנבס. החלטתי למסגר את הריקמה בתוך חישוק רקמה. לשם כך השתמשתי ברעיון ההדבקה של Swatch Portraits ב-The Purl Bee. וכך בשקט בשקט הכנתי הפתעה לאביך. זה מה שיצא!
נ.ב. אני חייבת להודות שלהכין הפתעות לאביך המתוק זה אחד הדברים המהנים ביותר, אך גם הקשים ביותר. כי אז אני נעדרת אפשרות להתייעץ אם בחיר ליבי, עם חבר הכי טוב שלי שאני כה מוקירה את העצות ואת הסיוע שלו.
יום שלישי, 25 בנובמבר 2008
אתה בן שנה ושלושה חודשים!
אתה בן שנה ושלושה חודשים!
אני אוהבת את הצחוק המתגלגל שלך. אני אוהבת את הפטפוטים הבלתי פוסקים שלך. DATA TATA, EHHHH, AHHHH, MAMA. אני אוהבת את איך שאתה מסביר את עצמך כך שכולם מבינים אותך. אני אוהבת את זה שאתה תמיד מסביר פנים לכולם. החיוך שלך צובע את כל העולם בצבעי הקשת. אי אפשר להשאר אדיש אליו. אני אוהבת את זה שאתה אוהב את המאכלים שאהובים ביותר עלינו - חמוצים, זיתים, עגבניות, עוף, גבינה צהובה, בננה, אגס, קלמנטינה, יוגורט. אני אוהבת את איך שאתה מתעורר ונשאר בחדר שלך עם עצמך כמה שמתאים לך ורק אז מצטרף אלינו - בחיוך רחב ותוך כדי צחוק מתגלגל. אני אוהבת את איך שאתה לומד דברים חדשים. אני אוהבת את המבט המרוכז שלך בנו. אני אוהבת לראות אותך מנסה לעשות דברים שאתה רואה אותנו עושים - מנגב את השולחן במפית, שם קוטג' על הלחם, מנסה ללבוש נעלים בעצמך. אני אוהבת את איך שאתה אוהב לעשות הכל בעצמך - לאכול, לשתות, לקרוא ספר. אני אוהבת את איך שאתה עוזר לי לעשות דברים בבית - לסדר כביסה, לתלות כביסה, לקפל בגדים, לפנות מדיח. אני אוהבת את איך שאתה מושיט ידיים כלפינו כשאתה צריך להגיע לאנשהו, לוקח אותנו ומצעיד אותנו לאיפה שליבך חפץ להגיע. אני אוהבת את זה שאתה תמיד יודע לאן אתה רוצה להגיע. תמיד ידעת מהרגע הראשון שלך איתנו מה אתה רוצה. ואני כל כך אוהבת את זה. אני אוהבת את איך שאתה תמיד מלמד אותי דברים. אני אוהבת להיות אמא שלך. אני אוהבת את איך שאתה תמיד מסתכל לכיווננו כשאתה רוצה לחלוק איתנו משהו - בין אם זה רגע של גילוי משמח שקופסא של קוטג' אכן נפתחת, בין אם אתה עושה קאקי, בין אם משהו כרגע הצחיק אותך, בין אם קיבלת מכה. אני אוהבת את איך שאתה מושיט יד שנפגעה במכה כדי שאתן לך נשיקה. ומיד אחרי זה ממשיך כאילו כלום לא קרה. אני אוהבת שפתאום אתה מתקרב אלי, נותן לי נשיקה וממשיך בדרכך. אני אוהבת לראות את הטוסיק שלך מתנענע כשאתה צועד, בדיוק כפי שהוא מתנענע כשאתה זוחל. אני אוהבת לחקות אותך עם אבא שלך. זה הפך לבילוי יומיומי שלנו אחרי שאתה הולך לישון. אני אוהבת את איך שאתה הכי הכי אוהב לבלות עם שנינו יחד. אני אוהבת את איך שאתה תמיד, אבל תמיד, מצטרף אלינו לחיבוק או לנשיקה. אני אוהבת לראות עד כמה אתה אוהב את אבא שלך. אני אוהבת לראות אותך מרוכז. שר לעצמך בשקט. אני אוהבת לשמוע אותך שר AHA AHA לבובות שלך. אני אוהבת לראות אותך מפריח לי נשיקה באוויר. אני אוהבת לראות אותך אוכל. אני אוהבת לראות אותך יונק. אני אוהבת אותך!
יום שני, 24 בנובמבר 2008
ובבוקר אני לא זוכרת מה קורה
אין לי מושג מה קורה בבקרים. אבא שלך מתעורר בבוקר, ואני ממשיכה לישון עוד איזו שעה - שעה וחצי. בזמן האחרון אתה יותר ויותר נשאר בחדר שלך כשאתה מתעורר (בין אם בבוקר, או במהלך היום). אתה מדבר עם המוביילים, קורא ספרים, משחק עם הצעצועים הרכים. לפעמים אתה מבלה כך אפילו חצי שעה. אני לא כל כך יודעת מה אתה עושה שם, האמת. לא נעים לי להציץ יותר מדי. אתה זכאי לפרטיות שלך. ובחזרה לבקרים - באיזשהו שלב אתה מגיע אלינו, ובדרך כלל ישירות מטפס אלינו למיטה. אלי - לינוק. מאז שהצלחתי לפני כמה שבועות להניק אותך בשכיבה, אני אפילו לא מתעוררת. רק פותחת את העיניים לרגע, ואז נרדמת שוב. ברוב המקרים - אין לי בכלל זכרון מרגע זה. כנראה, פסיכולוגית, בגלל שאני יודעת שאתה בסדר, ושאבא שלך ער (אני כן דואגת להעיר אותו גם מתוך השינה שלי...:), אני מתנתקת קצת כדי לנוח. אני חייבת את המנוחה הזו..
אז כפי שאתה בטח מנחש בעצמך, אין לי שום זכרון מרגע בו צולמו תמונות אלה...:)
יום ראשון, 23 בנובמבר 2008
עליך ועל המנשאים
אחרי בירורים וחיפושים רבים, רכשנו אתמול מנשא גב בשבילך! אנחנו לא ממש מטפסי הרים מקצוענים, ולהסתובב סתם כך איתך במנשא כבר מזמן לא דבר פשוט (12 ק"ג של אושר), אך רצינו שיהיה לנו מנשא לטיולים קצרים בואדי, וגם לימי גשם שעתידים להגיע. היה חשוב לנו לא להשקיע במנשא כסף רב. גם לא ידענו אם תאהב להיות בו.
המנשא ששמנו עין עליו הוא מנשא של חברת Gerry. לאיריס יש מנשא כזה באחת הגרסאות הקודמות שלו, ומהצד היה נראה לנו שהוא נוח ומתאים למטרות שלנו. אהבנו שהוא לא בומבסטי מדי ולא שוקל כמעט כלום. ומה שהכי חשוב - לא עולה הרבה. אבל... לא יכולנו למצוא אותו בשום מקום. כמו כמעט כל דבר שאני מעוניינת בו, באורח פלא, בכל מקום הפסיקו למכור אותו.
עד שאתמול, בדרך מארוחת הצהרים באחת המסעדות האהובות עלינו, עצרנו באחת מחנויות הילדים בעוספיה... ולהפתעתנו הרבה, גילינו שהם מוכרים את המנשא. מדדנו אותו עליך - ישבת בול! כך קרה שקיבלת את המנשא במתנה מ- BUSENKA שבילתה את סוף השבוע איתנו (למקרה שמישהו מתעניין בכך, מחירו 150 ש"ח).
ובערב, לא התאפקנו - יצאנו לנסות את המנשא. אפילו הגשם שירד לא הניע אותנו מכך. גם כשהגשם הפך להיות גשם זלעפות ונרטבנו כולנו ברגע. עד כדי כך נוח היה לך במנשא, שישירות נרדמת בו...:) כנראה, גם העובדה שלא הצלחת להרדם בצהרים סייעה לכך (לא זוכרת מתי קרה הדבר בפעם האחרונה לפני כן). וגם היום עשינו טיולים נסיוניים. עכשיו אפשר בוודאות לומר - אתה אוהב את המנשא שלך! אתה מביט בו מלמעלה על המתרחש מסביבך - אתה אפילו גבוה יותר מאבא שלך...:)
והמנשא נוח. קל לתפעל אותו - קל לשים אותך בו, קל להרים ולהוריד. וגם ללכת. הוא מתאים בול לנו. די מהר התעייפתי אמנם, אך נראה לי שזה קרה אך ורק כי אני לא כל כך בכושר. בסך הכל, אני מאוד מרוצה מהרכישה הזו! אני מצפה כבר לזכרונות הרבים שיווצרו בזכותו.
ולרגע הצטרפותו של חבר חדש למשפחתנו, נזכרתי במנשא בד שכל כך נהנינו ממנו. הנה כמה מזכרות...
המנשא הוא דמוי מנשא Loopi, אך מבד הרבה יותר נוח ופחות צמוד (אני לא מוצאת כעת את שם החברה, אם יהיה מי שיעניין אותו - אנא השאירו תגובה, ואני אאתר את הפרטים). וכולנו כל כך אהבנו אותו. התחלנו להשתמש במנשא הזה כשהיית בן חודש - משום מה חששתי להתשמש בו לפני (להבא אהיה פחות חוששת בעניין זה..:). התרומה הראשונה שהמנשא תרם לנו, הוא שמרגע שהתחלנו לשים אותך בו, גם אבא שלך היה יכול להרגיע אותך, ולא רק אני והציצי שלי (בתקופה זו התחלנו גם להשתמש במוצץ - מה שגם תרם מאוד ליכולת אביך להרגיע אותך). כאן בתמונה אתה בן חודש ו-3 ימים.
מהתחלה לא הסכמת להיות עם הפנים כלפינו, אלא רק עם הפנים כלפי העולם. בשכיבה הסכמת להיות אך ורק אם היית יונק או ישן. כל דבר עניין אותך. זו הייתה התנוחה האהובה עליך. כאן אתה בן חודש ו-4 ימים בחגיגות ה-30 לקרנה היקרה.
כמה הנקות המנשא הזה היה עד להן..! אז עוד הייתי דואגת קצת לגבי ההנקה בציבור. שמחתי על המנשא - בזכותו יכולתי להניק אותך בכל מקום, כיוון שאף אחד לא היה רואה שאתה יונק. לא הייתי חייבת להשתמש עוד בחיתולי טטרה מעליך. אך די מהר למדתי שגם בלי המנשא, אני יכולה להניק אותך חופשי בכל מקום. זו רק התחושה שלי שכולם נועצים בי מבטים מניקה. בסופו של דבר, היחידים שיודעים שאני מניקה אותך, הם אתה ואני. כל היתר בטוחים שאתה פשוט ישן. רק לפני יומיים מישהו בדשא ניגש אלי והיה בטוח שאתה ישן, כשבפועל ינקת...:)
איזה מאמי קטן! מדהים עד כמה הזכרונות שלי ממך הם פיזיים. אני ממש מרגישה את התמונות האלה. למשל, בתמונה הזו אני מרגישה את חום הגוף שלך צמוד לשלי, את הנשימות הקצובות שלך ואת המגע של היד הקטנה המתוקה שלך. אני כל כך אוהבת אותך!
כך היינו מסתובבים בטיולים רבים בעיר. אתה בן חודשיים וחצי.
אני חושבת שהפסקנו להשתמש במנשא כשהיית בערך בן 5 חודשים (בתמונה אתה בן 4 חודשים). לא הייתה ברירה - המשקל שלך והגב שלנו התחילו לנהל שיחות נפש ארוכות...:)יום שישי, 21 בנובמבר 2008
חייבים להאט
אתה מתבונן כל הזמן, ואנחנו חייבים להאט את הקצב. מה שבדרך כלל עושים בהיסח דעת, על הדרך, או בשבריר רגע, חייב להמשך יותר מרגע קט. תנועותינו חייבות להפוך להיות מודגשות ומכוונות. אתה לומד כל הזמן. הרי מוחך קולט (absorbent mind) כל הזמן את מה שסובב אותך. חייבים לזכור זאת כל הזמן. בין אם אנחנו אוכלים, בין אם מנגבים את השולחן, בין אם מניחים קוביה על קוביה, בין אם מלטפים חתול, בין אם מדפדפים דפים בספר, בין אם מלבישים אותך, בין אם שותים קפה בבוקר, בין אם מריחים פרחים באדניות שבגינה, בין אם נותנים לך יד. כל הזמן. אתה מתבונן ולומד. ואז לפתע, אך גם באופן טבעי לגמרי, אתה גם מתחיל לנגב שולחן, להוריד גם את הגומיה של הגרב ולא רק למשוך אותה, לדפדף דפים בספר, לנגב את הפה במפית. אם מיהרנו, ועשינו משהו בהיסח דעת, בלי ממש להתכוון לכך באמת, סיכוי גדול שגם אתה תתחיל לעשות כן. כך מוצאים אותך שם את הכוס אחרי שסיימת לשתות על הצלחת ולא לידה, כי כנראה כך עשינו, כיוון שהיינו נותנים לך לשתות בסוף הארוחה, וכשהיית מסיים לשתות, היינו אוספים את הכלים מהשולחן. בזמן האחרון זו הפכה להיות תמונה רגילה - אני עושה משהו, ואז קולטת שאתה מתבונן בי במבט השקט שלך. קולט ולומד - בשקט מרוכז ורגוע. ואז אני מזכירה לעצמי לקחת נשימה ארוכה ולהאט. אין משהו חשוב מזה כרגע.
