יום שני, 26 באפריל 2010

מכין את המפיות לקראת הארוחה

וכמובן, עם פריט חדש נולד ריטואל חדש.

אחד הרכיבים של עריכת השולחן הוא הכנת מפיות הבד. אתה מגלגל את המפיות ואז משחיל אותן בטבעות. או שפשוט משחיל אותן בטבעות ישירות. אפשר לראות בכך וריאציה מסוימת של תרגיל מונטסורי קלאסי של גלגול המפיות (rolling a napkin).

ואז אתה מניח את המפיות המגולגלות על השולחן.

ובסוף הארוחה, אחרי שסיימת לנגב את עצמך, ווידאת איתנו אם הפנים שלך נקיות (KI?) ובדקת עם עצמך את הידיים, אתה גם מקפל את המפיות (בחצי ואז עוד פעם בחצי). מעין הכנה לפעילות מונטסורי קלאסית אחרת (folding a napkin). והמפיות חוזרות לסלסלה.

מיותר לציין כי אחד הדברים האהובים עליך הוא דווקא לגלות באמצע הארוחה שאופס, שכחנו להוציא מפיות - שתי ידיך באוויר בפליאה מחוייכת: "מאמה, שכחנו!".


צ'ופו מצלם: מאמה תופרת מפיות




מפיות בד רב פעמיות

זה אחד הפרוייקטים ששכן בליבי הרבה יותר מדי זמן ממה שנדרש להוציאו לפועל. יש לי נטיה כזו - מרוב המחשבות ומרוב התכנונים, עד שאני כבר מגיעה לעשות משהו, הרבה פעמים, נעלם לי החשק. אני עובדת קשה מאוד על העלמת חולשה זו...:) לבסוף, ערב אחד לפני כחודש, לקחתי את עצמי בידיים ועשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות מזמן. פשוט ניגשתי למכונת התפירה.

את המפיות תפרתי לפי גודל מגבות הנייר שהשתמשנו בהן יותר מדי פעמים (הרבה יותר פעמים מהנדרש, לטעמי). למרות שלרוב ראיתי כי תופרים את מפיות הבד הרב פעמיות בגודל גדול יותר, הנחתי, כי אם מפיות נייר בגודלן הרגיל מספיקות לנו, נסתפק באותו הגודל המרובע גם במפיות בד. ואכן, צדקתי.

החלטתי לעשות אותן דו צדדיות, כדי להאריך את השימוש בהן. תפרתי אותן צד ימין לימין. השארתי פתח קטן, הפכתי. ואז תפרתי בתפר רקמה, שסופסוף יצא לי להשתמש בו במכונת התפירה שלי. כדי לנסות את כל הדוגמאות, כמעט כל מפית יצאה רקומה בתפר אחר. הכנתי שמונה מפיות: ארבע בשבילך, וארבע בשבילנו. מצד אחד בכולן דוגמת בד אחת, מצד שני יש שתי דוגמאות נפרדות בשבילך ובשבילי.

שמונה מפיות מספיקות לנו בשפע בשגרה היומיומית שלנו. אני מכבסת את המפיות אחת לכמה ימים. את שלך מכבסים יותר. להפתעתי הרבה, ומה שהיה החשש הגדול ביותר מבחינתי, כל הכתמים יורדים בקלות (אחרי שאתה, להנאתך, משפריץ בשפע ספריי להסרת כתמים עליהם). אפילו לאורחים שלנו אנחנו מציעים מפיות בד.

אני חייבת להודות כי משמח אותי מאוד לדעת כי אנחנו תורמים קצת לשיפור איכות הסביבה. כואב לחשוב על כל כמויות הנייר בהן השתמשנו לפני כן. כך נפתרה מעצמה גם בעית השליטה בכמות הנייר, בה אתה משתמש לניגוב בתום הארוחות. כל מה שנשאר הוא לחשוב על תחליף יצירתי לנייר טואלט...:)

גינה אורגנית

אנחנו מנסים, בלי לחץ, לגדל כמה גידולים אורגנים בגינה.

הגידולים המשגשגים ביותר הם של החסות השונות והמשונות. סליחה על הבורות. מאלה שמוכרים בדרך כלל בשקיות ניילון, כאוסף עלים מוכן להכנת הסלט.

אחד העיסוקים האהובים עליך הוא לצאת עם אבא בערב לצייד החסות. אתה לוקח את הפנס של תאורת החרום ומאיר את הדרך. אתם קוטפים את העלים, שוטפים אותם ומכינים סלט.

נ.ב. התמונות מלפני כחודש.

פניני לשון: מאמה כייף!

לפני כמה ימים, אולי שבוע, היינו באמבטיה. אתה ואני. אני חושבת שעשית קאקי. או ששטפת ידיים.

לפתע באת אלי וחיבקת אותי חזק חזק. ואמרת לי באוזן: "מאמה כייף!".

האם אוכל לתאר את פעימות ליבי באותו הרגע? או את הנשימות הכה קרובות שלך באותו הרגע שעד עתה מנגנות באוזניי?

לא שמעתי עוד אותך משתמש במילה זו "כייף". גם לא אחרי הפעם הזו. וללחוש באוזן - לעיתים רחוקות, אני מבקשת ממך לקרב אלי את האוזן כדי ללחוש לך בעדינות: "צ'ופו, אנחנו מאוד אוהבים אותך". בדרך כלל, אני אומרת לך את זה בקול רם...:)

מחשבות בנותיות

לא בטוחה אם קיים מושג כזה, אך לא מצאתי מושג אחר שמתאר ביתר בהירות את המחשבות העוברות במוחינו לעיתים. לעיתים, מבלי כל רמז, אנחנו חושבים לעצמנו.... מה עושים בסיטואציה מסוימת עם בת..?

למשל, בחוף הים, כשאנחנו רואים בנות קטנות מתרוצצות ערומות, אנחנו חושבים אם יהיה נכון לאפשר לך לעשות כך, מבחינה היגיינית. אם כן, עד איזה גילה.

למשל, כשצ'ופו עושה פיפי בטבע, אנחנו חושבים איך את תוכלי להתפנות מבלי להזדקק לנו ומבלי להרטיב את המכנסיים. התנוחה הנשית נראית מרוכבת יותר מזו של הגברים.

המצחיק הוא שמחשבות אלה בדרך כלל מוצאות את דרכן לאבא ואלי בו זמנית. והרי ברור לנו לגמרי שאת התשובות אליהן נגלה בבוא הזמן, במיוחד כי את תהיה זו שתגלי לנו אותן.

משחקי ריצה

אני עדיין מרגישה כי המשחקים הכי טובים עבורך הם אלה שאתה ממציא לעצמך.

הרבה מהם קשורים .. בריצות שלך. הנה כמה מהנפוצים ביותר:

אתה רץ עד למקום כלשהו ומושיט יד לעברי. כנראה אי שעם בעבר, באחד הנסיונות הספונטניים להסביר את פשר המרחק בינך לבין החפץ, מישהו מאיתנו הושיט יד, כדי להראות לך שאנחנו לא מגיעים למקום זה. פעולה רגעית. השפעה נצחית. אתה התאהבת בסימן זה. אתה גם מלווה אותה בקולות מדגישים: HEEEE. ואז אני מושיטה יד לעברך, מחקה אותך בתנועה דומה. אני גם רומזת לך במילים שגם אתה רחוק ממני, אך אתה יכול להתקרב. לעיתים אתה מתקרב, לעיתים גם אני קצת. מה שבטוח, משחק זה תמיד מסתיים בחיבוק ענק.

מדהימה גמירות הדעת המוחלטת שלך בסימן זה. בהזדמנויות הפחות נעימות (בהתפרצויות כאלה ואחרות), שאתה משתמש בו, אני נשבעת, אני מאמינה לך כי אתה באמת לא מסוגל לזוז ולו מילימטר כדי להגיע למבוקשך. עד כדי כך היד שלך יציבה, והגוף שלך החלטי בהתכוונותו שלא לזוז מנקודה זו. אתה נראה כאילו באמת לא תצליח אי פעם לזוז ועוד מילימטר בכיוון מסוים זה.

משחק נוסף הוא זה שאתה בוחר בו פריט מסוים המוסכם על שנינו. עמוד, או עץ, או פתח ביוב. מה שנמצא, כמובן, בטווח ראיתי. אני מתשדלת מאוד להכיר לך את הקונספט "להגיע רק עד המקום שבו אתה יכול לראות אותי" (ולכן אני אוכל לראות אותך). אתה רץ אליו. ומחכה שאני אגיע עד אליך. או להיפך, אני מגיעה לשם, ואז אתה משיג אותי.

במחשק האהוב עליך מכל לאחרונה אתה אוסף אצטרובלים בדרכינו ומחלק לך ולי (בדרך כלל, שניים לכל אחד). אנחנו מיידים אותם, ואז אתה אוסף את כולם, תוך כדי שאנחנו מתקדמים בהליכה (הלוואי ואמא שלך הייתה מצליחה ליידות אותם למרחקים גדולים יותר:) . מחלק שוב. משחק פשוט וטבעי שמפתח מאוד את הזכרון שלך ומגביר את הריכוז (memory game).

יום ראשון, 25 באפריל 2010

רץ... לכביש

אני מניחה כי היה זה רק עניין של זמן. עד שתגלה את אחד המקומות החלשים ביותר שלנו, ושלא במודע, כמובן, תמיד תחזור לבקר במקום זה ברגע חולשתך.

אך אני מודה כי לא חשבתי לרגע כי יהיה זה מקום מסוכן כל כך!

אחד הדברים שאתה הכי הכי הכי אוהב הוא לרוץ - לכל מקום, כמה שיותר פעמים, בכל שעה אפשרית ובלתי אפשרית, וכמה שיותר מרחב, עדיף מבחינתך. אנחנו צוחקים בינינו שאם היינו יודעים כי היינו צריכים לחפש בית לפי המרחק המכסימלי האפשרי בין קירותיו המרוחקים ביותר, חיינו היו נראים הרבה יותר קלים. עד כה הכל מצויין. אך אז הגיע אחד הימים ההם, בהם נוסף נעלם חדש למשוואה. זה קרה, נראה לי, לפני כחודשיים (כל הזמן דחיתי את הכתיבה בנושא בתקווה כי אוכל לספר על כך בזמן עבר). עד כמה שזכור לי, היה זה יום רגיל, רגע רגיל, ללא כל התראה כי הולך לקרות בו משהו מיוחד. רצת. לכיוון הכביש. מבלי להניד עפעף, בנימה רגועה, קראתי לעברך: "מתוקי, עצור. תתרחק מהכביש". הכל כרגיל. שום סערה לא נראתה באופק. אך משום מה...

אתה המשכת לרוץ. בשלב זה, עדיין קוראת לך, גם אני כבר הייתי בריצה אחריך. עדיין לא מאמינה כי תעבור את קצה המדרכה. מבוהלת מעצם המחשבה כי תעשה כן. לא הייתי יכולה להספיק להגיע אליך בזמן. ואתה לא עצרת. רק כשהגעת לכביש, במרחק מה מהמדרכה, עצרת, צוחק. משתדלת כמה שיותר לשמור על האיפוק, עדיין לא מאמינה למראה עיניי, ומודה לכל מי שרק יכולתי להודות, כי דאג לכך שבאותו רגע קט לא יהיו מכוניות בכביש, תפשתי אותך בזרועותי וחזרנו למדרכה. ניסיתי להיות כמה שיותר רגועה וציינתי: "כביש הוא מקום מסוכן. אתה כנראה שכחת על כך, מתוקי. בוא נלך לטייל". וניסיתי להתרחק איתך לפחות כמה מטרים רחוק מהכביש.

מאז הדבר הפך לסיוט הפנימי שלי. עלית על הנקודה שאתה יודע כי היא רגישה, אך אינך מבין את משמעותה, כמובן. ואני פשוט, אפשר להגיד, מתפללת כי תקופה זו תעבור עלינו בשלום. שמנו לב כי נסיונות ההתפרצות שלך מתרחשים, בדרך כלל, כשאתה עייף - בסוף הטיול, בחזרה הביתה באוטו מאנשהו, בלילה. בעיני, זה מאוד מובן. אני ממש מרגישה כי ברגעים האלה כאילו הרוח שלך מתעייפת מלשמור על הדחף, כאילו הפעולות שלך הרבה יותר רצוניות ממושכלות. בכל שעה אחרת אתה מאוד מקפיד להתרחק מהכביש, ואף דואג כי מי מאיתנו שקרוב אליו מיד, יתפוש מיד את מרחק הבטחון. אך לא ברגעים אלה. בהם אתה ממש זקוק להתפרקות מסוימת, ומיד אחריה נרגע. כאילו לא קרה דבר. לרוע מזלנו, ההתפרקות כרוכה במעשה מסוכן שכזה.

אנחנו משתדלים לנקוט זהירות רבה ככל שהרגעים האלה מתקרבים, גם אם הם מגיעים על חשבון העקרונות האחרים ששמרנו עליהם - אם אפשר, מראש לא להתקרב לכביש בשעות שיכולות להיות בעיתיות מבחינתך; לשאת אותך על הידיים מהאוטו הביתה, בחזרתנו מהנסיעה; לתת לך יד ולהסיח את דעתך. נתינת יד כשלעצמה היא בעייתית - היא לא משהו שאתה רגיל אליו בדרך כלל, רק במקומות המוני אדם או אם אנחנו ממש קרובים לכביש. אז אתה יודע כי מחזיקים ידיים. הבעיה היא שאתה יכול להיות במרחק מאוד מאוד מאוד גדול מהכביש, אז נתינת יד אינה יכולה להיות מלווה בהסבר מתקבל על הדעת מבחינתך (ולא חורג מדי מהתנהגותנו היומיומית הסומכת עליך), ופשוט במאית שניה, לתת ספרינט לכביש. אתה כל כך מהיר, שגם אם עינינו עליך, אנחנו לא תמיד מספיקים להגיע אליך, במיוחד לא מישהי עם בטן בת שישה חודשים וחצי (שלא להזכיר את כל הכאבים שתוקפים אותי אחרי הריצה). מה שהכי מלחיץ הוא כי גם כשאנחנו עירניים מאוד, אתה עדיין מפתיע. גם את עצמך. רק היום, חזרנו מהטיול בנחל השופט, ירדנו מהאוטו של מאיה, ואתה כבר היית על המדרגות שמובילות לביתנו. שחררתי את ידך לבקשתך כי היית כבר ב"שטח בטוח". אני הסתובבתי להגיד למאיה "שלום", ואתה ברגע התחלת לרוץ לכביש. כשאני רצה אחריך, בעורפי שמעתי רכב מתקרב. אובדת עצות לחלוטין, אתה כבר היית באמצע הכביש, אני קפצתי פשוט לכביש. בינך לבין האוטו. ברור מה המחשבה שעברה בראשי.

זה מעין מעגל סגור שכזה. אני לא מוצאת טעם לכעוס עליך, או להטיף לך. אינך מסוגל להבין את משמעות מעשיך במובן זה שמבחינתך מדובר בסך הכל בבחינת גבולות, שכמובן, מגיעה בשלבים קריטיים, החלשים יותר, של היום (עייפות או רעב). האצבע צריכה להיות מופנית כלפינו ולא כלפיך. מודה כי לעיתים אני כן מאחלת שתתוודא באופן כלשהו להשלכות של משהו שנדרס על ידי הרכב. אלה הם הרגעים החלשים שלי. אני משתדלת להזכיר לעצמי אז, כי לא באמת אני חפצה בכך. וכי אני עדיין מאמינה כי המשמעת תבוא רק מבפנים, גם אם יקח לה קצת זמן לתת את סימניה במישורים מסוימים. כי רק נתינת אמון בך ותרגולים מרובים, ישימו קץ לנסיונות התפרצות אלה. לא דווקא ההחלטה כי מעתה מחזיקים ידיים תביא לישועה. הסירוס לא יאמן את הרצון. רק ההקפדה הרגועה והמאופקת יעבירו את תקופת ההמתנה הזו עד שהרוחות הסערות יחלפו.

אם אנחנו רחוקים מאוד מהכביש, במרחק כזה שאני יכולה להרשות לעצמי למתוח את האמון שלי בך מבלי לסכן אותך, אני נוהגת בטקטיקה שונה, שדי מוכיחה את עצמה. אני מתעלמת מהנסיונות שלך לברוח לכיוון הכביש. לוקחת נשימה ארוכה ומודיעה לך: "להתראות מתוקי. אני עולה במדרגות [בכיוון ההפוך לזה של הכביש] והולכת הביתה [מה שגם כך התכוונו לעשות]. ביי ביי". ומסתובבת בתפילה שקטה. ואתה עוצר. ומבקש כי אחכה לך שתצטרף אלי. אז אני מזכירה לעצמי כי הנה, בפועל, הספרינטים האלה לא שונים מכל התפרצות זעם אחרת. התעלמות מדודה ומבוקרת היא התרופה.

אך אינני יכולה להכחיש כי לעיתים אני מאחלת לעצמי התפרצויות זעם רגילות - גם אם בועטות בקירות, גם אם באמצע מקום הומה אדם, גם אם כאלה שאתה כמבוגר אחראי מסמיק ממבוכה....

נ.ב. התמונות מטיול לפני כחודש בוואדי.

יום רביעי, 21 באפריל 2010

פניני לשון: אבא אתה עייף?

קשה לעקוב אחרי המילים החדשות שאתה מבטא לאחרונה. יש כל כך הרבה וכל כך מיוחדות. אתה לא רק ממש מדבר, בונה משפטים, מסביר את עצמך, אלא גם חוזר אחרי מילים חדשות, גם אם בעוד רגע אתה לא ממש זוכר אותן. לעיתים המילים ברורות מאוד ומדויקות. לעיתים קשה להבין את ההגייה שלך, על אף היותה כה מיוחדת (למשל, TITINA - קלמנטינה), ולכן לא תמיד אני זוכרת מספיק כדי לרשום אותן כאן. לעיתים אתה פשוט חוזר על IM או OT, מה שבעצם מבטא הרבה מאוד מילים ברבים. אז אנחנו לא כל כך מבינים אותך ומנסים לנחש. לעיתים בהצלחה רבה, לעיתים קצת פחות. אנחנו תמיד מנסים, מבלי לצחוק או להעיר הערות שלא במקום. למזלנו, יש לנו הרבה מזל. בדרך כלל, אתה מאוד מאוד סבלני כלפינו ומנסה אפילו לעשות תנועות פנטומימה כדי להסביר את כוונתך. והכי הכי אתה אוהב שאנחנו חוזרים אחרי מה שאמרת, מבלי לתקן אותך מפורשות, אך מבטאים את מה שביקשת להגיד. רוב רובן של המילים הוא בעברית, אך פה ושם יש גם מילים ברוסית.

וכך הנה הגענו לתקופה חדשה, אותה אנסה לתעד כאן. לפחות את עיקריה. שיחות קצרות בינינו, שהן כל כך מיוחדות.

הראשונה שבהן מתרחשת כבר זמן מה. אין לנו כל מושג מה מקורה. אך בזמן האחרון, כמעט כל פעם שאבא חוזר הביתה, דבר ראשון שאתה מוודא איתו הוא: ABA YEF? אבא, אתה עייף?

נ.ב. התמונות הן מלפני כחודש מהטיול שעשינו ליער הקופים.



יוזמה להקמת בית ספר מונטסורי

מסתבר כי קיימת התרחשות מעניינת לאחרונה. ישנה יוזמה להקמת בית ספר מונטסורי באזור המרכז. ברור כי כשדימיטרי ביקש ממני לתת יד בסיוע להפצת השמועה, הסכמתי מיד. אם כי אנחנו רחוקים מהמרכז, תמיד אשמח לעזור בכל מה שאוכל להפצת רוח הגישה המונטסורית בארץ.

יום שלישי, 20 באפריל 2010

יום העצמאות

אתמול חוויתי את חווית ההורות במלוא העוצמה, אך מנקודת מבט חדשה ומפתיעה בשבילי.

בפעם הראשונה מזה 18 שנים מצאתי את עצמי בחגיגות טיפוסיות של יום העצמאות!!!! כן כן - כאלה הכוללות מחולות של ילדי כיתות א', הפנינג באצטדיון, הופעות שונות של החג, וכמובן.... המתנפחים! אמרתי לאבא אתמול, מי היה מאמין שכך יראה אחד הבילויים שלנו ביום מורכב זה. ולא רק זה. אלא שאנחנו ממש ממש ממש נהנה מכך!!!

והרי היה כל כך כייף! אחרי שבילינו את יום הזכרון בחצר ביתנו, בהחלטה ספונטנית לחלוטין לקראת הערב החלטנו כי נלך למרכז לצפות בחגיגות יום העצמאות. כדי להוציא את התכנית לפועל, הפכנו קצת את סדר הדברים. בזמן שאתה וBusenka עשיתם מקלחת, אבא הכין את ארוחת הערב, ולאחריה התחלנו בצעדה. כבר ההיפוך הזה מבחינתך סימן את החג - לא האמנת כי לפני ארוחת הערב עושים מקלחת, וכי אחרי המקלחת ... יוצאים החוצה??? שיתפת פעולה באופן מדהים. הלכנו די מהר כי בשל חוסר התארגנות, היינו באיחור. המראה של אנשים ממהרים נוספים, נראה לי, סייע להגברת מהירותך. ואז, נגלה לעיניך מחזה מרתק ביותר. הכביש הראשי היה סגור!!! מלא באנשים (MON SHIM), ובמרכזו מעגלים של ילדים רוקדים. בן רגע מצאנו את עצמנו יושבים על הכביש (אמרנו חג? לא הצלחת להתפלא כי אנחנו יושבים על הכביש!). אבא ואמא שלי נשארו מאחורי המעקה. היית מרותק. וברגע שהצעתי לך להצטרף לריקודים, פשוט עפת באוויר מאושר. לא יודעת ממה התרגשתי יותר - מהמראה שלך צוהל בשמחה בריקוד המדלג שלך, שר במלוא עצמת ראיותיך, או ממראה אביך המתרגש עד הרבה מעבר לאורך הצוואר שלו, כדי לראות אותך בסיבוביך מעל כל האנשים מסביבנו. העיניים המאושרות והכה מתרגשות שלו.

ואחר כך המשכנו לאצטדיון. שם ניסית את כל המתקנים המתנפחים. אפילו הזיקוקים לא ממש הצליחו להסב את תשומת ליבך (כל כך מדהים - בשנה שעברה, כמדומני, היית ממש נבהל מהזיקוקים). עד שראית את הרכבת! ממש כזו של פעם. נוסעת במעגל על פסי הרכבת עם ילדים מתוקים בקרונותיה. כשהתור שלנו הגיע, נשאר ברכבת רק מקום אחד. שאלתי אותך אם אתה רוצה לנסוע לבד (כלומר, בלעדי), ולהפתעתי הרבה, אני מודה, השבת בהסכמה רבה. השומר לקח אותך בידיו, הושיב וחגר אותך. ונסעת. מעין רגע קצר, כמעט בלתי מורגש, שהתמלא בכל כך הרבה משמעות. אבא ואני עמדנו שם, מורגשים עד מעמקי ליבנו, נפנפנו לך לשלום, וכמעט בכינו. באמת. אני מתקשה לתאר את הרגשות שמילאו אותנו - גאווה, התרגשות, עצב קל, שמחה גדולה, הבנה כי גדלת, או שאולי, יותר מכל, שוב קבלת הסימן הכה מובהק מבחינתך כי אנחנו בדרך נכונה. כי הדרך שבה בחרנו לגדל אותך מוכיחה את עצמה ורק מעצימה את נכונות בחירתנו.

היה כל כך כייף. אולי היה זה המקום שאנחנו גרים בו. ללא העמדות פנים ומסחריות מיותרת. ללא ספריים מעצבנים בפניך הכה זכורים לי מחגיגות בעיר בה גרתי כשהייתי בת 15. ללא רעש והמולה מיותרים. אולי זו השמחה הלא מוסברת למראה בעל פיצוחיה שכיכב בדוכן פופקורן ובעל המכולת המבלה עם משפחתו לצידנו. אולי ההתרגשות למעשה הכי רומנטי שאבא עשה למעני אי פעם, עת ניסה לפלס את דרכו בין המתבגרים המצטופפים כדי להביא לי פופקורן ומיץ, רק כי ביקשתי. גם אם הוא נראה מתוסכל ומסכן כמו ילד בן שלוש שלרגע איבד את אמו (היה לי דחף ממש חזק לקחת אותו על ידי ולחבק חיבוק ענק, ואולי אפילו להציע לו ציצי). אולי המראה שלך, המתרגש והמסוחרר מכל הגירויים כל כך לא נפוצים בנוף חיינו היומיומיים, ולכן כל כך מיוחדים.

בדרך חזרה, אחרי שהיינו כמעט שלוש וחצי שעות על רגליים, הצענו לך להגיע הביתה על כתפיי אבא. אך היה ברור כי מי שהיה זקוק לאמצעי תחבורה חמים זה, היה אני. אתה רצת במלוא המרץ, הלוך וחזור, לאורך כל הדרך. על אף כי היינו קרובים מאוד לחצות. אני צלעתי בקושי. קצת הגזמתי עם המאמץ. אך היה שווה.

והיום הסבים שלך הגיעו לבקר. עשינו על האש בקטנה בחצר. ושוב הופתעתי, האווירה הייתה כה נינוחה ומקסימה.

ללא כל ספק, זה היה יום העצמאות הכי מדהים שחוויתי עד כה. ואני רק יכולה להתרגש לנוכח המחשבה שיבואו אחריו עוד רבים אחרים. הייתה זו רק ההתחלה...!

נ.ב. והתמונות הן מהטיול בוואדי בדרך לתמר מלפני כחודש...

יום ראשון, 11 באפריל 2010

פינת טבע אביבית

האביב הגיע, ואיתו התחלפו להם כמה מהאוצרות שלנו בפינת הטבע (nature table). הציורים הם, כמובן, הם של אביך המוכשר.

הציור בצבעי ידיים הוא מעשה הידיים שלך. והעץ האביבי - פרי יצירתו של אביך.

התותים הם מתנת יום ההולדת שלי מהדס (ובכך הפכו לחריג מיוחד מאוד להחלטתי שלא לתפור לך אוכל מלבד למטבח שלך, כדי לא לעצור את משחקי הדמיון הפתוח (open ended imaginative play). ואכן, אתה לוקח את התותים באופן די תדיר למטבח שלך, ושם הם באמת רק תותים). הקיפוד והחתול מקרמיקה מקורם אי שם בילדות שלי. והצב הוא הרכישה האחרונה שלא יכולתי לעמוד לפניה (כאות הוקרה לצב שבא לבקר בגינתנו מדי פעם).

הפרפר והפרח מלבד (בתמונה הבאה) הם מעשי ידי (בקטנה:).

מקשט נרות שבת

מדי יום שישי אנחנו עורכים קידוש, ולפניו אני תמיד מדליקה נרות שבת. אתה מכיר ומוקיר את הטקסים האלה (עד כדי כך שנאלצנו להחליף את יין הקידוש במיץ ענבים:). כוונתי תמיד הייתה להפוך את הטקסים השבועיים האלה ליותר אישיים ואינטימיים, בבוא הזמן. לאחרונה, למשל, החלטתי לחשוב על איך לשתף אותך יותר בהדלקת הנרות.

הרעיון נולד, האמת, עוד בימי חנוכה, באחד המפגשים של "הבית הפתוח" אצל תמר. אז תמר שיתפה אותנו בפעילות יצירה פשוטה שהיא עושה עם ילדיה משכבר הימים בחנוכה. ואני חשבתי - נרות, יצירה... קבלת שבת, לא?

וכך, בשידת היצירה שלך (עליה יסופר בהמשך) תמיד מחכה לך מגש ועליו נר ופיסה קטנה של שעוות דבורים של Stockmar (בצבע שהוא הצבע המרכזי הנחקר באותה העת). וכך ביום שישי, בנוסף לנרות שבת שאני מדליקה באופן אישי, אנחנו מדליקים את הנרות המקושטים שלך בפמוטים מנחושת (כמובן, נרכשו באחת ממכירות תכולת הבית).

בהתחלה די התלהבת מהרעיון. לאחרונה יש קצת הפוגה. אך אינני דואגת. כמו כל דבר, גם מנהג זה יהיה בו חיים רק אם תשתף פעולה. כך ששום דבר נורא לא מתרחש אם בשבוע מסויים לא מדליקים את הנרות שלך, כי לא התחשק לך לקשט אותם.

שוקל 16 ק"ג

שכחתי לספר לך שאחרי המון המון המון זמן שלא נשקלת, סופסוף שכנעתי אותך להעלות על המשקל בטיפת החלב. זה קרה לפני חודש. ואחרי כמה ביקורים קודמים במקום, בהם צפית בי נשקלת, אך לא נלהב לקחת חלק בחגיגה.

וכן - 16 ק"ג של אושר!!!

יום שבת, 10 באפריל 2010

סינר עבודה

סינר העבודה הזה בעצם מיועד למיכאל כמתנת יום ההולדת.

תפרתי אותו לפי גיזרת סינר העבודה שלך - משהו שכבר מזמן מזמן רציתי לנסות לעשות (בזמן שמורני שיחקה איתך). השתמשתי בבד פלסטי הנמכר לפי מטרים, שמשתמים בו בדרך כלל למפות (אין לי מושג איך להגדיר אותו אחרת - מקווה שזה מספיק ברור). מלמעלה הוא פלסטי, ומלמטה - דמוי פלנל. את הרצועה הקשחתי ברצועות בד קשיחות, כמו אלה של התרמילים.

אתה הדגמת - בדרך כלל אני מצלמת את כל התמונות שלך באופן ספונטני. אין לי כל מושג היכן למדת לדגמן. אבל ידעת שצריך להסתובב ולחכות - קודם כל (KOKOL) עם הפנים אלי, ואז עם הטוסיק.

צ'ופו מצלם: Busenka

צ'ופו מצלם: אבא קולע סל

Related Posts with Thumbnails