קשה להאמין כי תמונות אלה צולמו רק לפני שבוע. החורף ממשיך להיות מטורף. אחרי גל חום, שכבר כמעט והצלחנו להאמין כי הקיץ מעבר לפינה, כבר כמה ימים יורד גשם כמעט ללא הפסקה. ואיזה גשם חזק! לא סתם שמרתי תמונות אלה ליום סגרירי. שאצליח לשוב להאמין כי עוד מעט ממש הטוסיק שלך שוב יצוץ בכל פינה. אין ספק כי זה גם הלבוש המועדף עליך...:)
יום ראשון, 28 בפברואר 2010
טוסיק בחורף
יום שישי, 26 בפברואר 2010
לפני ואחרי: המטבח
נשארו לי עוד כמה חובות בתיאור המהפכה שחלה בביתנו. אחד מהם הוא המטבח. היה זה בהחלט אחד השינויים הגדולים ביותר בביתנו. וכפי שכבר ציינתי זה גם היה הפלא הגדול ביותר שקרה ביוזמת האדריכליות המקסימות איתן עבדנו. במקור המטבח היה במקומו של החדר שלך, ולעומת זאת איפה שהמטבח ממוקם כרגע, היה חדר ילדים. הכניסה אליו הייתה מכיוון המבואה, ובינו ולבין הסלון היה קיר. אנחנו חסמנו את הכניסה המקורית, שברנו את הקיר, וזה מה שיצא...
כך נראה חדר ילדים שהיה במקום המטבח לפני שזכינו בבית, במבט מכיוון דלת הכניסה אליו.
כך זה היה ממש בתחילת השיפוץ.
ואחרי שסתמנו את הדלת ופתחנו את הקיר בין הסלון לבין המטבח...
כך זה נראה היום (להתמצאות עתידית, הקיר שלפנינו מסתיר את המקרר).
מי היה מאמין כי במקום זה הייתה פעם דלת...
אם עומדים בסלון, ומסתכלים לכיוון המבואה, אפשר לדמיין לרגע את הקיר המשותף שנהרס בצד שמאל, ואת הכניסה לסלון שהורחבה בצד ימין.
וזה המראה שנחשף היום...
והנה הקיר שהיה פעם במלוא הדרו - שוב בהסתכלות מכיוון הסלון לכיוון המטבח.
מבחינתנו, המבטח הוא אחד המקומות החשובים ביותר בבית. מודה, היינו מודאגים מאוד איך נהפוך אותו, במגבלות התקציב שהיה לנו, למקום חם, מזמין, מרווח, מברך ילדים, משותף אך נפרד מהסלון.
ואני כל כך שמחה שהזמן מוכיח כי כנראה הצלחנו. שוב, נפל בחלקנו מזל גדול לעבוד עם נגר אומן של ממש, שהצליח ברוב כשרונו ליצור מטבח מדהים (בשקט בשקט אשתף כי המטבח עשוי פורמייקה, אך נראה ומרגיש עץ אמיתי - הן מבחינתנו, והן מבחינת כל המבקרים בביתנו). את השולחן העגול הצלחתי למצוא אחרי חיפושים רבים ביד שניה בחיפה - שולחן עץ עגול עם שתי הארכות, ביחד עם חמישה כסאות תואמים מעץ, עלה לנו בסך הכל 550 ש"ח. יש משהו מדהים בישיבה מסביב לשולחן עגול - מחבר ואינטימי באותה המידה. עוד ארבעה כסאות עץ דומים נתרמו לנו על ידי שירה ואמיתי (מביתם ומהרחוב בדרך לביתם). עוד כמה כלים מחרס, מקרמיקה ומעץ שאני כל כך אוהבת (ועוד כמה שאני עוד אמצא להם מקום בהמשך). התוצאה - אחד המקומות האהובים עלי, ונראה לי על כולנו, בביתנו.
מתחת לחלון, שאת הווילונות שלו אני תפרתי, ממוקם שולחן אוכל קטן שלך (weaning table). היה לי חשוב כי השולחן שלך, שתמיד זמין לשימושך, יהיה נגיש ונוח. את רוב הארוחות אנחנו אוכלים יחד ליד שולחן האוכל העגול. בשולחן שלך אתה משתמש לארוחות ביניים, וגם מדי פעם, כשמדובר רק בך ובי, אתה מזמין אותי להצטרף לארוחה ליד השולחן שלך. לאחרונה התחלת להשתמש בשולחן הנמוך גם לפעילויות יצירתיות. השידה מעץ (50 ש"ח במכירת חצר) הממוקמת מצידו השני של הקיר שלידו עומד כן הציור שלך בסלון, משמשת לאחסון פעילויות היצירה שלך (בקרוב אספר על שידת היצידה יותר). מעליה קיר התמונות המשפחתיות.
וזה המבט מכיוון זה לכיוון הסלון. אני כל כך אוהבת את האינטימיות המרווחת של המרחב הזה. בערב, למשל, אתה ואבא מכינים ארוחת ערב, ואני יושבת וסורגת על הספה. מי יכול להיות מאושר יותר מזה..?
זו דלת הכניסה שהייתה, אותה סתמנו. מאחוריה מבואה. ניתן לראות את הכניסה לאמבטיה. הסימן על הקיר הוא של ארון קיר רקוב שכיסה את כל הקיר, אותו פירקנו בשמחה (וממדפיו יצרנו מליון דברים שימושיים באמת).
הנה הדלת שכבר הפכה לחלק אינטגרלי מהקיר. קיר הלבנים מעיד על עיבוי הקיר שעשינו בינינו לבין השכנים. בעצם, הקיר הזה, שבהמשכו הוא גם הקיר של האמבטיה, הוא הקיר היחיד המשותף בינינו לבין השכנים שלנו. בהמשך לחווית השכנים הקודמים שלנו, שלא הייתה בריאה לחלוטין, החלטנו לעבות את הקיר הזה למניעת אי הבנות עתידיות.
וכך זה נראה היום. המקרר עומד למעשה במקום בו פעם הייתה דלת הכניסה לחדר.
ושוב, דלת הכניסה שכבר איננה - פעם.
והיום...
והנה מבט מקרוב יותר...
ואחרי כל הסחרחרות שלבטח קיבלת אחרי סיבובי ההסתכלות השונים, הנה שוב המבט לכיוון המטבח מכיוון הסלון, וגם כמה פינות חמד מקרוב יותר...:)
יום רביעי, 24 בפברואר 2010
צ'ופו מצלם: אנחנו בהריון
אנחנו בהריון.
אני מאמינה כי יותר מאמירה, זו אכן בחירה. אני רק הכלי הנושא את המטען היקר מכל. אך כולנו שותפים בהבאתו. בהריון איתך היינו אלה אבא ואני. ועכשיו גם אתה שותף.
תפקידך מיוחד במינו. אתה בעצמך עוד בגדר מטען במובן מסוים. ההקשבה אליך לא פחות משמעותית מהקשבה למי שבדרך. בעיני, לשניכם מקום שווה במשפחתנו, אפילו בשלב זה. אני לא מצפה כי תעזור. לא היום. ולא אחרי הלידה. בדיוק באותה המידה שאני לא מצפה כי תודה למי שנתן לך תפוח או תתן נשיקה למי שנפרד ממך. אני מאמינה כי אתה תבחר להשאב להתנהגות זו אך כי תראה כי כך מתנהגים גם אנחנו, מבלי שתרגיש כי אתה אמור ליטול חלק, לשאת בנטל או לעזור. אתה תהיה אח גדול רק אם תרצה להיות כזה. מבחינתי, לא תהיה עליך כל אחריות רק בשל העובדה כי יצא לך להיות אח גדול. אם אשכח זאת לרגע - כל מה שאצטרך לעשות הוא להזכר בחוויה שלי כאחות גדולה.
אני מאמינה כי ההתחברות שלך לחווית האחים תבוא מטבעה מבלי שנצטרך לחבר אותך עליה. להיפך, אני מאמינה כי לספר לך בשלב זה על כך כי תהיה אח גדול היא התרחשות מוקדמת מאוד, מוקדמת מדי. המתנה בת חצי שנה היא ארוכה וקשה אפילו למבוגר, שלא להזכיר לילד בגילך. להסביר לך כי יש לי תינוק בבטן - יהיה בכך משום קפיצה מיותרת למישורים שאינך שוחה עוד בהם, והיא אף עלולה ליצור נזק כאחת כזו. אתה שותף לכל הביקורים שלנו אצל הרופאים. אך יהיה זה מספיק להגיד לך בינתיים כי הולכים לבדוק את הבטן של אמא. כמו תמיד, אנחנו נתקדם בקצב שלנו, בקצב שלך. להרבה שאלות אין לי תשובה עוד. ואני גם לא רוצה שתהיה. היא תהיה אמיתית אך אם תנתן בזמן אמת. והדרך עוד ארוכה.
אנחנו נתקדם ונגדל לנו לתוך החוויה הזו לאט לאט. בבדיקה מתמדת של הרגשות שלנו. של כולנו. אני לא מתעלמת מעובדה כי תרגיש את השינויים שיחולו בי עקב ההריון. אך אינני מרגישה אשמה על כך. יהיה זה לא פייר כלפיך אם ארגיש כך - בכל שלב שהוא. ועדיין, אני לא רוצה כי תתרגל לעובדה כי אמא צריכה לנוח (MAMA NAHA) מדי ערב, כמו שגם לא הייתי רוצה שתתרגל לכך שהציצי שלי כואב. ההתרחשויות בגילך הופכות די מהר לעובדות ולחלק משגרה. וזו איננה השגרה שהייתי מעוניינת שתגדל בה במשך תקופה ארוכה. אני מודעת לכך כי זה מצריך מאמץ מבחינתי. וכמובן שהוא לא יבוא על חשבון של הקסם שבתוכי. אני אמצא את הדרך. אבא יעזור לי. אנחנו נבחר בדרך - כזו שתענה על הצרכים שלי, אך גם תכבד את המציאות השלווה שלך. אני לא רואה בכך התעלמות ממציאות או הסתרת האמת. להיפך, בעיני יש בכך מעין הגנה על האמת המשפחתית המיוחדת שלנו, כזו ששומרת מקום חם ואינטימי לכל אחד מאיתנו. ובמיוחד לקטנים שבינינו.
לא...!
הנה זה הגיע.
אמנם באיחור מה, ועדיין בלתי צפוי לחלוטין. לפני כחודש למדת להגיד: "לא". ולמרות ההגייה המקסימה ("לאאאאאאאאאאא") והתנועות החינניות של הטיית הראש לכתף, עדיין, מודה, הימים הראשונים של השימוש במילה זו היו די קשים. כמעט בכל נשימה שיצאה ממך ננשב גם "מאמא לאאאאאאאאאאא".
עד שזה הכה בי.
"לא" היא למעשה מילה! וככל מילה חדשה, במיוחד אם עוצמתית במידה מסוימת (זוכר את TAM?), בתור שכזו היא זוכה לשימוש מירבי בימים הראשונים של ההצלחה בהגייתה. כל מה שנדרש מאיתנו הוא למצוא את האיזון העדין בין מתן כבוד ראוי למילה חדשה באוצר המילים שלך, על גיווניה ומשמעותה, לבין אי הענקת כוח מופרז מדי לשימושך בה. והרי זה תלוי אך בנו. מתגובתנו אתה לומד על מיקום המילה ביקום.
ולכן, אין כל טעם בהתייחסות שונה ל"לא" מלכל מילה חדשה אחרת.
איזו הקלה! מרגע שהדבר התבהר לי, הכל הפך להיות קל יותר.
אנחנו מאפשרים לך להשתמש ב"לא" ומכבדים את בחירתך בכל מקום שהוא לא באמת חשוב לנו. זאת מילה לגיטימית וחשובה. וכשציינתי "באמת", התכוונתי לכך. כלומר, אם ברצונך להמשיך ללבוש סוודר גם כשחם (לעומת לא ללבוש אותו כשקר), אנחנו מניחים לך. אם אינך רוצה לאכול משהו, בחירתך מכובדת. אם אינך רוצה לטייל, אנחנו נשארים בבית.
אבל אם ה"לא" מגיע בהקשר למשהו שחייב לעשות, אנחנו מלמדים אותך לכבד זאת. בהתראה קצרה ("בוא תתנדנד בפעם האחרונה"), תוך מתן בחירה ("באיזו דרך אתה בוחר ללכת הביתה - ברחוב או דרך הפארק?"), במתן הסבר קצר ברמה שלך ("כבר חושך בחוץ. לילה. כולם הולכים לישון"), או בכל הסחת דעת יצירתית. ואם אתה עדיין מתעקש על משהו, אנחנו בעדינות אך בנחישות עושים את הדבר בשבילך. המסר חייב להמסר. הגבול חייב להלמד. למשל, אם אתה רץ לכביש (וזה הפך לפעילות היומיומית שלך, לצערנו, בשלבים של עייפות מתקדמת), אנחנו מחזיקים אותך ביד, גם אם אתה מתנגד, ומזכירים לך בעדינות כי כנראה שכחת כי בכביש מחזיקים ידיים. אם אתה מבקש להשתחרר, אנחנו מאפשרים זאת, ומוסיפים: "בוא נראה אם אתה זוכר". החוכמה היא אכן להעביר את המסר, אך לא לתת לך להרגיש אשם.
פינת טבע
פינת טבע (nature table) הוא רעיון נפוץ בקהילות אנטרופוסופיות ברחבי העולם. הכוונה היא לייעד פינה בבית, בה ישקפו שינויי העונות. מרחב האפשרויות הוא עצום. ואין גבול ליצירתיות. פיסות אומנות שנוצרות עבור פינות אלה מרהיבות ביופין.
זו גם הייתה הכוונה המקורית שלי. אך משהו הפריע לי. אחרי הרבה התלבטויות הבנתי מה הדבר. הלך הרוחות המונטסורי שבמשפחתנו נשב לכיוון שיתופך המלא ביצירת הפינה. היא לא רק בשבילך, אלא גם בשיתופך. אחרת, מה הטעם? וכך, החלטתי לחכות עם היצירות האומנותיות עד שתוכל לקחת בהן חלק. חריג קטן - העץ והציפור מעץ שאבא הכין בשבילך...:)
את הציור הזה ציירת כשהיית בן שנתיים וחודש. לא יכולה להסביר למה, אבל משהו בו מאוד מדבר אלי. הוא עדיין בפינת טבע שלנו.
סיגלנו לנו הרגל חדש. בטיולינו הרבים, אם מתחשק למי מאיתנו, אנחנו אוספים קצת מאוצרות הטבע להתארח בביתנו. כמובן, רק מאדמה. לא קוטפים ולא הורסים דבר. אם אנחנו ביער, אוספים אצטרובלים. אם בים - צדפות ואבנים. אינני יכולה לתאר את ההרגשה שעולה בי ברגע שאני רואה אותך בסוף הטיול שלנו אוסף לפתע ענף קטן על הדרך: "BAITA MAMA"...:)
מברכת הנקה
אז כן, אני עדיין מניקה אותך...:)
בניגוד לכל הדעות הרווחות, לפחות בינתיים, אינך מבדיל בשום דבר מסתורי או שונה בנוגע להנקה (או למצבנו בכלל). ההבדל היחיד הוא בהרגשה שלי. הפטמות ממש כואבות לי. בהתחלה כאבו כל הזמן. היום מדי כמה הנקות. ההקלה היא בכך כי כעבור כמה שניות, הכאב, כמה חד שלא היה, עובר. בהתחלה הייתי אומרת לך, כמה דקות אחרי שהיית יונק, כי הציצי כואב לי, והייתי מבקשת ממך להפסיק. שיניתי את הנוסחים ברגע שהתחלת לשאול כמעט בכל פעם שראית את החזה שלי: "ZIZI AH?". היום, אם הכאב עוד שם, אני מבקשת כי תפסיק כדי שניתן לציצי לנוח. וכך למדת מילה חדשה נוספת (שהיא מאוד נפוצה כרגע בהווייתנו): "ZIZI NAH?". לעיתים אתה מוסיף בעצמך: "NUNU ZIZI, MAMA. ZIZI NAH".
עדיין תפילתי היא כי הן ההנקה והן ההריון יזרמו להם בקצב טבעי. יחדיו. וכי הרצון להפסיק לינוק יגיע ממך. אומרים כי בשבועות 16-20, אז מתחיל להיווצר קולוסטרום, טעם החלב משתנה, והוא גם כמעט נעלם, כך שהרבה ילדים נגמלים בשבועות אלה (אם כי חלקם שבים לינוק מאוחר יותר). אך שום סטטיסטיקה בדרך כלל אינה עובדת עבור אמך, וכנראה גם עבורך. מחר אנחנו מסיימים את השבוע ה-16, ואתה עדיין יונק להנאתך, כאילו דבר לא מתרחש...:)
ההנקות לרוב קשורות בשינה. אתה נרדם על הציצי. וכשמתעורר, מבקש את הציצי, דבר ראשון. לעיתים הציצי של אחרי השינה מוחלף במיץ, אחרי כמה דקות של הנקה. ברוב הלילות אינך מתעורר. לעיתים מתעורר רק פעם אחת לקראת הבוקר, אז אתה מגיע אלינו. ולעיתים מתעורר מספר פעמים. במהלך הים אתה כמעט ולא יונק. אך אם אתה מבקש, וזה מתאפשר, אני שם. לרשותך.
דבר אחד בכלל לא השתנה. עדיין לא עובר יום בו אינני מודה על כך שאתה יונק. זו חוויה כל כך מבורכת, בשביל כולנו. ואני רק מקווה שהיא תוכל להמשך. כמו בכל מישור אחר, הייתי רוצה כי כל דבר יקרה בעיתו. אך אם כבר, לפחות מבחינה תאורטית (וגם אחרי המחקרים הקצרים שערכתי), הנקת צמד היא חוויה מיוחדת במינה...:)
יום שני, 22 בפברואר 2010
מדוע...?
ולעיתים נדמה לי שהעולם לא ממש מעוניין להכיל אותי.
איכשהו הדברים התבלבלו לנו לאחרונה. מרוב החינוך לסבלנות, לפלורליזם, לסגידה שלנו להכלה אינסופית, אנחנו מאבדים את ההקשבה דווקא לדעות הלא כל כך מקובלות עלינו. ואולי כאן הבעיה. כי בדעות אלה בדרך כלל אנחנו מכלילים את הדעות הקיצוניות בתוכנן, כאלה שלכל הדעות אינן מקובלות בחברה המכבדת את כל חבריה. ברור לכולנו כי גזענות אינה מקובלת. וכי לא מאפשרים אותה. ברור לכולנו כי אלימות ככלל ובמיוחד כלפי החלש מאיתנו, ובעיקר כלפי נשים וילדים, אינה מקובלת אף היא. ברור לכולנו כי לא מכבים סיגריה על גופו של תינוק. במישורים אלה קל להתנייד. כולנו נרים גבה. נתרומם ישירות כנגדם. נעשה כל שביכולתנו לכלות דעות אלה מתוכנו.
אך מה לגבי הדעות שהן פשוט שונות משלנו? מה לגבי אמא שחושבת שגם בהנקתה את ילדה היא עדיין מכבדת את ההיפרדות שלו ממנה? שאין ההנקה משפיעה על איכות השינה של ילדה? מה לגבי אמא שמאמינה כי אכן היא יכולה להשתדל יותר כדי להניק את ילדה גם בלילות שקשה לה לא לישון בהם, גם אם מדובר במאמץ עילאי מבחינתה, כזה שלא היה מתאפשר לולא הייתה אמא? מה לגבי אמא שלא מצליחה שלא לקום בלילה לילדה, גם אם מדובר בקימות אינסופיות? מה לגבי אותה אחת שאינה מניחה לילדה לבכות בלילה מבלי לגשת אליו? איך הגענו למצב שאמהות אלה מרגישות לפתע יוצאות דופן?
ואיך, באמת איך, הגענו למצב שבו אם אמא מסוימת הנסערת כל כולה למשמע אמא אחרת שמספרת על איך מתוך הכורח הקשה מאוד שנוצר אצלה נאלצה לגמול את ילדה מהזדקקות לה במשך הלילה, ונתנה לו לבכות עד שהתרגל לעובדה החדשה, ומתוך סערת רגשות בה נתונה משווה את המעשה הזה להתעללות בילד - אנחנו דואגים להרגיע את הרוחות כדי שחס ושלום האמא הגומלת לא תרגיש דחויה? נכנסים לפרשנות של מהי התעללות. חושבים על תרבות הדיון. מסתתרים מאחורי השימוש בשפה ושוב מתעסקים בתפל. והרי אני מבינה לגמרי כי נסיבות החיים והמשפחה, וכמובן, הנתונים האישיים של כולנו, מביאים את כולנו להחליט את מה שבסופו של דבר טוב לנו, למשפחה שלנו, למצב היחודי שלנו. על כך אין וויכוח. אין כאן החלטות טובות או נכונות. אבל איך ומדוע אנחנו מרשים לעצמנו לזלזל במצב הרגשי של האמא הנסערת, ישירות קוראים לה לסדר: איך העזה לא להיות סבלנית, שלא נגיד שיפוטית, כלפי האמא הגומלת? איך דווקא הפעם אנחנו לא שואלים את האמא הנסערת, כמו שהיינו שואלים את הגומלת, למשל, מאיפה מגיעה סערת הרגשות שלה, מדוע בעיניה מגיע מעשה זה עד כדי התעללות? מדוע אנחנו לא נותנים מקום גם לדעה זו? מדוע מה שחשוב לנו להבהיר הוא כי כולנו אמורים לדבר מהמקום שלנו (הרי לא תמיד כך הדבר? או לחלופין האם זה מה שיוריד מחומרת הדברים הנאמרים?), שאל לנו להשמע ביקורתיים כלפי דעה שונה משלנו (והרי לא כך בדיוק אנחנו נשמעים כלפי האמא הנסערת?), שנזהר שלא לפגוע באמא גומלת (והרי לא כולנו בוגרים מספיק כדי להקשיב לדעות אחרות מבלי להפגע)? מדוע גורמים אנחנו לאמא הנסערת להרגיש פחות רצויה בקרבנו מאשר לאמא הגומלת, כמעט מצטערת על דעותיה? מדוע שתי דעות אלה לא מקבלות את אותה הלגיטימציה? מדוע אנחנו מרגישים כי אנחנו אמורים להגן על מישהו בשיח זה? ואם כבר, מדוע אנחנו בוחרים להגן דווקא על האמא הגומלת? מדוע האמא הנסערת כל כך מאיימת עלינו???
ומדוע, מדוע ושוב מדוע, השיפוטיות הפכה לקללה??? מדוע תכונה זו שבסופו של דבר היא המצפן שלנו בכל הנוגע להתהלכותנו בחיינו בכלל ובחיינו המוסריים בפרט (האם אפשר שלא לשפוט מציאות ולו לרגע? למשל, האם לשפוט אם קר או חם בחוץ הוא מעשה שיפוטי לגיטימי, אך לחלופין, לא להרשות לילדנו להתסובב בחברת ילדים שאינם רצויים מבחינתנו - לא? האם בגינותנו רצח, לא הפעלנו שיפוטיות?), שהיא הרי גם אחת התכונות המבדילות ביננו כיצורים נבונים, מודעים ומפעילי שיקולי דעת, מבין יתר עולם החי - הפכה להיות למילת גנאי בפינו? ושוב יש לי תחושה שמרוב הצטדקות לכאורה שלנו, אנחנו מתעסקים בתפל. במקום לקבל ולכבד תכונה זו שהיא אך תכונה אנושית אינטגרלית שלנו (אלא אם אנחנו חיים על אי בודד או מתנזרים מהחיים על הרי הימליה), אנחנו משקיעים את כל מאמצינו שלא לעשות את מה שהטבע תכנן אותנו לבצע בין כה? מדוע אנחנו לא שוקדים על מה שחשוב באמת והוא תוצאות מעשינו, ובמקרה זה, השלכות השיפוטיות שלנו? ואולי אני ארחיק לכת מאוד, רק לשם ההשוואה, ואציין כי אפילו על פי החוק הפלילי, אי אפשר להרשיע בגין מחשבות, אלא אך ורק בגין אלה מהן שעברו לכדי מעשה???
התחושה שלצערי גוברת בי לאחרונה היא כי מרוב שאנחנו דואגים לחבק לחיקנו גם את האמהות הלא כל כך מסוגלות (מסיבות חיוניות שלהן - ואני באמת מתכוונת לכך ברצינות, והרבה פעמים גם אחרי הפעלת שיקול דעת עמוק בנידון) לשים את טובת ילדיהן לפני טובתן, אנחנו לעיתים גורמים לאמא שעושה כן (מסיבות לא פחות חיוניות שלה) להרגיש חריגה. מרוב שאנחנו דואגים לאמא, אנחנו שוכחים לעיתים לדאוג גם לילד. כי הרי הוא יסתגל ויסתדר. והרי המצב ההרבה יותר גרוע הוא כזה בו דווקא לאמא לא יהיו כוחות להסתדר עם הילד שלה, ולא הפוך? האם בכלל יכול להיות מצב הפוך? מדוע אנחנו מרגישים יומרניים מספיק להעדיף את טובתנו על טובת הילד, ואף מוצאים תירוצים אובייקטיבים בעיניינו לכך? מדוע אנחנו מרשים לעצמנו לפרש את רצונות הילד דווקא בכיוון הנגדי לאלה שהטבע לכאורה מכתיב?
ולגבי האמא המצליחה בעינינו "להסתדר", מדוע ההנחה היא כי הדברים ניתנים לה בקלות? מדוע במקום לעודד את אלה שמשתדלים אנחנו מעריכים דווקא את אלה שמסתתרים מאחורי "כזה אני. אין מה לעשות. זה חלק מהחיים"? (ואני לא רק מתייחסת לאמהות בעניין זה) מדוע חושבים כי ילדה לא חוטף התקפי זעם, רק כי הוא נראה ילד שקט? מדוע חושבים כי לה יש יותר סבלנות מלאחרים? מדוע גורמים לה לבקש סליחה על מה שהיא?
אני שונה. לא רק בהתייחסותי להנקה או לשינה. וכאמא, באופן טבעי למדי, השוני הזה עוד יותר מבליט את עצמו. אני שלמה עם עצמי. מקבלת אחריות על דעותיי. אך לעיתים, ולעיתים, לעיתים קרובות למדי, במיוחד ככל שעובר הזמן, אני מרגישה בודדה. ולעולם לא מפסיקה להתנצל על מה שאני.
נ.ב. לא למיותר לציין כי אני סומכת על קוראי שורות אלה לא לקחת אותן באופן אישי. מבחינתי, אני באמת מבינה ומקבלת כל בחירה, אם כי משאירה לעצמי את הזכות שלא להסכים איתה. הדוגמאות ניתנו אך לשם ההבהרה. ואני גם לא בטוחה אם הבהרתי את עצמי מספיק ברור. בכל מקרה, אחרי המפגש שנכחתי בו היום, הייתי חייבת לכתוב. מעין הרהורים שכאלה שהלב ההריוני שלי גדוש בהם ללא סדר מסוים. והרי איפה עוד אוכל לכתוב מבלי לבקש סליחה? אני מרגישה הקלה...
מגפי גומי לגדולים
יש בנות שאולי מבקשות תכשיטים לימי הולדת. אני רציתי כבר זמן מה, למרות שלא ממש ביקשתי... מגפי גומי! כאלה של פעם! כאלה שהרגלים לא נרטבות בהן. כאלה שהבוץ יורד מהן ברגע. ואבא שלך הפתיע אותי. מצאתי אותן על המרפסת שלנו בבוקר יום הולדתי. לא בטוחה מי התלהב יותר - אתה או אני...:)