לפני כמה ימים, במגרש המשחקים, היינו עדים לשיחה בין אבא לילד, אולי חצי שנה גדול יותר ממך. הבן כל הזמן רצה לטפס גבוה גבוה, על אף צעקותיה ההולכות והעולות של אמו ההריונית, היושבת על סלע במרחק של כמה מטרים טובים ממנו, ולא מפסיקה לצרוח: "תוריד אותו משם! לא! אני לא יכולה להסתכל עליו!".. ורגע קצר אחרי זה: "אתה לא שומע? תוריד אותו! הוא יפול! די! אני לא מבינה אותך!". כמובן, היא פונה לאבא, ולא לאיש הקטן, כאילו היה מדובר באיזה תכשיט. ובין לבין, היא גם מספיקה לנהל, הרבה יותר בנחת, כמובן, שיחת חולין עם חברה שפגשה. ובמקביל למנגנה נעימה זו, שלמרות צליליה הגבוהים, די מהר היא הופכת לרעש עצבני שברקע, ולכן, כמובן, זוכה להתעלמות המגיעה לה מלכתחילה, מתנהל השיח הבא בין האב לבן. האב קוצר עובדות: "אל תטפס יותר! אני לא מרשה! אתה משתולל!". וכמה דקות מאוחר יותר, כשכמובן, הילד הגיע לשלב עוד יותר גבוה מהקודמים - האב: "מה אתה עושה עכשיו?", הבן: "אני משתולל!" (ברצינות גמורה, דרך אגב, לא שהוא ניסה להתגרות באביו). האב: "ולמה אתה משתולל? אתה רוצה שיכעסו עליך?" ובתגובה... הילד המשיך לטפס.
אתה ואני, מכורח הנסיבות, קפאנו במקום ופשוט הקשבנו. מליון מחשבות עברו לי בראש - אך כנראה, התבגרתי קצת. היום לא תמצא אותי בדיונים מיותרים עם ההורים הזרים במגרשים (גם לא מכרים, האמת), בהם אני מנסה להסביר להם את הדברים שכה ברורים מעליהם. כמו, למשל, למה לא פונים לילד עצמו, בטון נעים וברור, לא מרחוק, תוך כדי שיחה עם מישהו אחר, אלא כפי שמגיע לכל מתדיין רציני, בפניו, תוך הסכתלות בעיניו ובהקדשת תשומת לב אך לא. או אם כבר קבעתם את הגבול, למה אתם לא מקפידים עליו? על אחת כמה וכמה, אני לא מעיזה אפילו לשאול, האם אתם באמת רוצים כי הילד שלכם יציית לכם כי הוא לא רוצה שתכעסו עליו?! האם אתם רוצים כי ציות זה לסמכות ילווה אותו במשך כל חייו? הרי ציות זה מראש נועד לכשלון, כל עוד הוא לא ציות פנימי מתוך הכרה והסכמה לסמכות המצווה, ומתוך ההבנה מדוע הדבר מתבקש ממנו. ולמה, למשל שלא תאפשרו לו לציית מתוך ההבנה כי מסוכן לטפס גבוה, ותעזרו לו להבין ולזכור זאת בהתנהגותכם המתמידה השומרת על גבולות? ומה זה בכלל "לא מרשה"? איזה מבוגר היה מציית למשהו אם היו אומרים לו "לא מרשה"? ולמה השתוללות הפכה למשהו רע ובעל גנאי? ומי אמר בכלל שזו השתוללות לנסות לטפס עד המדרגה האחרונה הקיימת בסולם, ולא פשוט רצון לממש את המתקן במלואו? כל כך הרבה שאלות. אך אני שותקת. וגם לא מרחיקה אותך מהזירה. גם זה משהו חדש - פעם ישירות היינו עוזבים, והיום, אלא אם מדובר בשיח מלווה בקללות או בצרחות באמת, של בני נוער, בדרך כלל, או אמא שאבדה את עצמה לרגע (לצערי, יש גם כאלה), אנחנו נשארים. היום אני הרבה יותר סומכת עלינו ועליך, ואולי על הזמן שהעברנו יחד. יש דברים בחברה שמסביבך שטוב שתחשף אליהם (כמובן, באופן רגעי, ולא, חס ושלום, במסגרת קבועה), כדי שתדע כי גם כך מתנהגים, והתנהגות זו לא תהפוך לטאבו, אלא פשוט לאחת שאנחנו, ובתקווה, גם אתה, בוחרים לא להתנהג בה.
ובכל זאת, תרשה לי להביא כאן, בינינו, את המילים הקולעות האלה, שנתקלתי בהן לאחרונה בשיטוטיי באינטרנט, המסכמות כה יפה את הגישה המונטסורית למשמעת:
מהו הרעיון המונטסורי של חופש?
חופש הוא תנאי מוקדם הכרחי ללמידה. חופש הוא המטרה, ולא נקודת התחלה. ילד חופשי הוא ילד שפיתח את הפונטציאל שלו ומעדיף ומסוגל לפתור בעצמו את בעיותיו, ומקבל הוראות כשנדרש. ילד לא ממושמע אינו חופשי, אלא עבד לרצונותיו המיידיים ותלוי באחרים באופן מופרז. ילד חופשי, כמובן, גדל להיות מבוגר חופשי.
מהו הרעיון המונטסורי של משמעת?
משמעת היא תנאי מוקדם הכרחי שני ללמידה. לפי הגישה המונטסורית, בהתנהגותו שלו בעצמו במהלך העבודה עם החומרים הייעודיים של מונטסורי, מתפתח הילד את משמעתו הפנימית. ילד שאין לו משמעת פנימית שכזו הוא בדרך כלל ילד מתוסכל, אך יהפוך להיות מאושר יותר ובעל שליטה עצמית גבוהה יותר אחרי שהות מסוימת בכיתת מונטסורי, שם הוא מתנסה במשימות מאתגרות המושכות את האנרגיות שלו וגורמות לו להרגשת מימוש בהגיעו להישג.
נ.ב. התמונות שלך עם טוני מיום הולדת של אמא שלי. הקשר ביניכם הולך ומתחזק למרות פערי זמן משמעותיים לצערי, שאינכם מתראים.
תגובה 1:
קשה לי למצוא מילים שיתארו כמה הזדהיתי איתך כשקראתי את הפוסט הזה, גם אני נתקלת במצבים בהם אני חשה המומה נוכח התנהגות ההורים ורציתי לחזק אותך בהחלטה שלך להישאר "בזירת האירוע", צורת התקשורת שלכם עם עידן היא עקבית ומעמיקה וברור לו מאוד שמה שהוא רואה שונה מאוד מהקשר שלכם איתו וחלק מהחיים הוא להיחשף לדברים שונים גם אם הם פחות נעימים, ככה בין השאר אנחנו לומדים מה טוב בשבילנו וגם שהשונה קיים ולא צריך לפחד ממנו, אנחנו יכולים רק להמשיך בשלנו בתקוה שהחלקה הקטנה שלנו בעולם תעזור להפוך ואתו ליותר שלו
הוסף רשומת תגובה