מונטסורי ואני

היום ביקרו אצלנו אפרת ומשפחתה החביבה. חשבתי שתהיה זו הזדמנות נהדרת לספר לך, איך גיליתי את המונטסורי. למעשה, אני אסירת תודה לאפרת על כך

תרשה לי להקדים ולספר לך שלפני כמה שנים טובות, כשנחשפתי למערכת החינוך בארץ, בעודי מנחה קבוצות נוער בבתי ספר שונים, גמלה בליבי ההחלטה, שאת ילדיי אני לא הולכת להפקיד בידיהם. כבר כמה זמן לפני כן חשבתי על כך, אך מה שהפך את זה לסופי, התרחש בשנת 2000 ביום השנה לרצח של יצחק רבין. הנחתי מספר קבוצות של בני 12-13 באחד מבתי הספר בירושלים. ולמרות כישוריי כמנחה (אני מאמינה שהייתי די טובה בכך), לא הצלחתי להניע אף אחד מהילדים מדעתם האיתנה כי מותר לרצוח, אם יש סיבה מוצדקת לכך, ואף מוצדק לעשות כן. המחנכים שנכחו במהלך ההנחיות לא הזדעזעו, וכשלא כהרגלי (הייתה לנו מדיניות כמנחים לא להביע דעה ולא לערב מחנכים במה שהתרחש במהלך ההנחייה), ניסיתי לדבר איתם על זה בסוף היום, תשובתם הייתה שאין מה לעשות, שאין זו אחריותם אלא של הוריהם של הילדים. מיותר לציין שכל בית הספר היה מכוסה בסטיקרים "פושעי אוסלו לדין". היום ההוא שבר אותי לגמרי. אז החלטתי שאת ילדיי אני אחנך במדינות העולם השלישי (אך לא בישראל..:), שרק שם אוכל ללמד אותם את הערכים הבסיסיים של חיי אנוש, של עבודה ושל לימוד. מאז זרמו הרבה מים בירדן. בין היתר, היה גם הביקור הבלתי נשכח בסיני, שבמהלכו פגשתי אמא אחת מדהימה שהכירה לי את אפשרויות החינוך האלטרנטיבי בארץ.

אפרת היא חברה טובה שלי מימי צבא. באיזשהו שלב בחרנו בנתיבים שונים בדרכינו. שבע שנים מאוחר יותר, לפני כשנה, פתאום החלטתי שאני חייבת למצוא אותה (שום דבר לא סתם, זוכר?:). ניסיתי. לפעמים (לעיתים רחוקות..:), הטכנולוגיה, ובמיוחד גוגל, עושים נפלאות - וכך, למזלי, אפרת חזרה לחיי. בפגישה הראשונה שלנו, בעודך נח ברחם שלי, פגשתי בבת של אפרת, שאלימר - ילדה מקסימה (זו היא בתמונה איתך). לא יכולתי שלא להתענג על ההתנהלות ביניהן ועל מה ששאלימר שידרה. כך ראיתי את עצמי מגדלת את ילדיי. סיפרה לי אפרת, שדעתה על מערכת החינוך לא הייתה שונה משלי, על איך היא גילתה את המונטסורי, על איך מצאה את עצמה ואת משפחתה בכך, למדה ואף פתחה גן מונטסורי. לא ממש הקשבתי - לתומי חשבתי שמדובר בעוד שיטה כלשהי (ואני, כעקרון, נגד השיטות. בננו הקטן, תלמד ממני שלא לשלול משהו לפני שאתה חוקר ומכיר אותו), אך כן ביקשתי שתתן לי לקרוא משהו על כך.

ואז, כשהיית בן כמה שבועות, פתחתי את Montessori from the Start: The Child at Home, from Birth to Age Three של Paula Polk Lillard. בערך מהמשפט השלישי (אולי רביעי..:), התחלתי לקרוא לאבא שלך: "אתה לא תאמין! זה בדיוק מה שדיברנו עליו. כך בדיוק רצינו לנהוג!". משפטים אלה חזרו על עצמם כל כמה דקות לאורך כל הספר. התחברתי מאוד. כל מה שבער בתוכי - הכבוד לילד, האחריות לחינוכו, היכולת להשפיע על גידולו, הלימוד התמידי, ובעיקר, החיים בגובה העיניים, כל אלה ועוד רבים מצאו ביטוי במה שלמדתי מהספר. הרגשתי של"מה" שרצינו לראות במשפחתנו ובאופן גידול ילדינו התווסף ה"איך" לעשות את זה. אני ארחיב יותר על השיטה (בעיני, הרבה יותר, דרך החיים) מאוחר יותר. מאז התחיל המסע של לימוד...

אפרתי, תודה שוב. אני שמחה שחזרת לחיי (ריגשת אותי מאוד היום כשרצית שאשמור על אלמוג...:)