לבתנו: נעמדת ללא תמיכה

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בבית שלנו הוא האור שבו הוא מתמלא בשעות אחר הצהרים...

אז הכל נראה קסום...

ומרגיש מיוחד כשלעצמו...

ובעצם התכוונתי לכתוב בכלל על כך כי ברגע קסום אחר, לפני חמישה ימים, לפתע נעמדת לכמה רגעים מבלי שנתמכת בידיים...

כפי שאת רואה, הקסם ממלא אותנו בכל מקום...

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים ושמונה ימים...

צ'ופו מצלם: אחותי אוכלת

אחד המאכלים האהובים עליך הוא פירות יבשים, ובמיוחד צימוקים, חמוציות ותאנים...

לבננו: אתה בן שלוש שנים ועשרה חודשים!

אתה בן שלוש שנים ועשרה חודשים!

ואנחנו אוהבים אותך כל כך...

מי יתן ותמשיך להעיז לבחון את יכולותיך, למתוח את מרחב האפשרויות שלפניך, לסגת ברגע שנדרש, אך לשוב ולנסות עוד ועוד...

נ.ב. ואחותך בת עשרה חודשים ושישה ימים...

לבתנו: במקרר

כל מה שנותר להחליט הוא...

מה את אוהבת יותר...

את המדיח... או את המקרר?...

מה שבטוח הוא שלא משנה באיזה חלק של הבית את נמצאת, ברגע שאת שומעת את אחד המכשירים האלה נפתחים, ואפשר לסמוך על כך כי לא תפספס רגע זה לעולם, את נותנת את פעימותיך במהירות האפשרית והבלתי אפשרית כדי להגיע אליו...

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים וארבעה ימים..

צ'ופו מצלם: אמא מכינה שרשראות נייר

הרי זה לגמרי הגיוני - אם אני מצלמת אותך מכין משהו, גם אתה תצלם אותי מכינה משהו...

ולכן, אני מוצאת את עצמי יותר ויותר לאחרונה מוותרת על הצילום...

באופן זמני, כמובן...

לבננו: שרשראות נייר

באחד דיונים האינסופיים שלי עם עצמי עד כמה לחשוף אותך ליצירה מכוונת או לאפשר לך לחוות וליצור בעצמך, החלטתי להראות לך איך יוצרים שרשראות נייר.

בהתחלה גזרת נייר אחרי לפי הקווים הישרים ששרטטתי לך...

אחרי שמרחת קצת דבק על אחד הקצוות, השחלת את רצועת הנייר...

הדבקת והחזקת כמה דקות...

עד שנוצרה שרשרת ארוכה, אותה החלטת לתלות בבית העץ שלך (אחרי כיוון עדין לגבי המיקום)...

כמובן, יצרנו את השרשרת יחד. ניסית עוד פעם אחד רק להכין שרשרת נייר דומה. מאז לא ניגשת לפרוייקט זה ולא נענית להזמנות שלי...

אני מאמינה מאוד כי הילדים מעוניינים בתהליך ולא בתוצאה, אך לגבי יצירה מכוונת, בשבילך הדבר הפוך. כדי ליצור משהו יעודי, אתה צריך לדעת בשביל מה זה. אני מבינה את ההגיון שלך. וזה בסדר. בחשבון הסופי שאני עורכת בליבי, חשוב לי יותר כי הדבר יבוא ממך מאשר מגוון פעילויות עשיר שתיחשף אליו. אני בוחרת להמתין לך...

לבננו: כובע חדש לקיץ

גם הקיץ תפרתי בשבילך כובע קיץ...

לבננו: הושטת יד

בהתחלה ממש לא אהבת ללכת כך, מחזיקים ידיים. ואז, לא זוכרת מתי בדיוק, רצונך השתנה, והתחלת לחבב ללכת כך איתנו, מחזיקים ידיים...

באיזשהו שלב, חיבתך זו התפשטה גם כלפי הילדים שסובבים אותך...

אבל אפילו אני לא ציפיתי איזה שיעור חברתי סוציאלי חשוב תוכל ללמוד באמצעות מחווה ניטרלית לכאורה זו.

כמעט תמיד כשתראה ילד כלשהו בסביבה, תושיט לו יד.

התגובה תהיה כמעט בלתי צפויה לחלוטין...

יהיו ילדים, משום מה, בדרך כלל, אלה הגדולים ממך, שיתפשו את ידך בחזרה. יהיו ביניהם גם הילדים שבכלל לא מכירים אותך...

יהיו ילדים שיסרבו להושיט לך יד. וביניהם יהיו גם הילדים שמכירים אותך. יהיו כאלה שיסרבו בקביעות. יהיו כאלה שכעבור כמה רגעים יבואו אליך ויושיטו לך הם את ידם. המעניין והמדהים באותה המידה בעיני, כי אינך חדל מלהמשיך להושיט את ידך כמעט לעולם, גם לעבר הסרבנים הקבועים...

ובין לבין, יהיו כל התגובות האפשריות הקיימות במניפת ההתנהגויות החברתיות. ביניהן גם אלה, הקשות יותר לפיצוח. כמו, למשל, ילדים, שבדרך כלל מושיטים לך יד, אך בפעם הספציפית הזו, מסיבה זו או אחרת השמורה איתם, שומרים את ידם לעצמם.

כל התרחשות כזו מלמדת אותך כל כך הרבה. לקבל, להתמודד עם האכזבה, להמתין ולנסות שוב, לכבד, לאבחן, להעיז.

ואני לא יכולה להמנע מלדמות מחווה פשוטה פיזית זו להתנסויות במרחבים נפשיים מורכבים הרבה יותר...

לילדינו: טיול בנחל שופט

כמעט שנה מאוחר יותר, חזרנו שוב לנחל שופט, בהרכב קצת שונה...

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים וארבעה ימים...

לבתנו: את שוקלת 10 קג!

את שוקלת 10 קג! איך בדיוק...???

ושלא תחשבי לרגע שהצלחנו להגיע איתך לטיפת חלב... פשוט היית קצת מצוננת, ולא ידעתי לאן יתפתח הדבר, ורצינו להיות מוכנים שמא נצטרך לתת לך תרופה. אז עשינו את מה שאנחנו רגילים לעשות - יצרנו קשר עם מאיה, ואחרי שאלעד איפס את המשקל הצולע אך חביב שלהם, שכנענו אותך לעצור לרגע כדי שתוכלי לטפס למאית שניה...

נ.ב. לא יודעת בוודאות מתי תמונה זו צולמה. אך נדמה לי אי שם בשבועות אחרונים של יוני. כלומר את בת עשרה חודשים לערך...

לבתנו: עומדת לידי כשאני מתעוררת

אחד הדברים שאני כה אוהבת בכך שאתם ישנים במיטות על הרצפה (floor bed), הוא העצמאות שבניידות שלכם מהמיטה ואליה. בכל גיל שהוא.

ואחד מאבני הדרך הכה יקרים לי בשביל חייכם הוא רגע זה, בו לראשונה אתם עומדים לידי, עוד לפני שהתעוררתי, ואני מתעוררת לקולות עדינים של רחשים שלכם, ולעיתים אף למגע האצבעות המתוקות הנעות על פני..

ואת בת עשרה חודשים ושלושה ימים...

ואחיך כמעט בן עשרה חודשים (האם אתם דומים?)...

לבתנו: יצאו לך שיניים טוחנות!!!

בסמוך לחג השבועות, התחילה לצמוח לך השן השמינית למטה בצד שמאל...

ובמקביל אליה, גם שלוש שיניים טוחנות!!!

ההתמודדות שלך פשוט מדהימה אותי. בשונה מאחיך, אינך מריירת כמעט בכלל. הסימנים הכי בולטים לשיניים שבדרך הם בהתעוררויות תכפות של כמעט כל 20 דקות בלילה, וגם נעיצת שיניים בכל דבר אפשרי, מלבדינו. כל פעם שואלים אותנו על השרשרת שלך. ואני מאמינה כי היא מסייעת לך.

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים ושלושה ימים...

לביתנו: לוקח לך זמן להרדם

אני נזכרת לא מעט בשעות הארוכות שהשקעתי בישיבה ליד אחיך בשנתו הראשונה, עת מנסה הוא להרדם בכוחות עצמו. כל כך חשוב היה לי אז לאפשר לו להרדם לבד, ורק כשהוא היה בן שנה ושלושה חודשים, עת יצאו לו שיניים טוחנות ראשונות, כשהוא נפרד מהמוצץ, והתחיל להרדם על הציצי, הוא התחיל לסרב להרדם בדרך אחרת. ולא הייתה לי ברירה אחרת מאשר לקבל זאת. מאז למדתי דבר אחד או שניים. לא פעם הרהרתי לגבי כל אותן השעות שישבתי לצידו ומה יכולנו לעשות בהן. הרהרתי אם לא שידרתי לו שאינני מקשיבה לו מספיק בכך שלא עודדתי אותו להרדם עלי. ובעיקר, סיכמתי עם עצמי כי בפעם הבאה, לא אעמוד בדרך ילדיי להרדם בכל דרך שיבחרו. מה גם שהדרך המופלאה שאחיך נרדם בה עתה, חיזקה אותי לאורך כל הדרך, כי העיקר הוא לעטוף את הילד בהרבה אהבה וחום בהיפרדותו לשינה, וכל היתר יגיע בעיתו.

והנה אני יושבת כמעט את אותה כמות השעות לידך, איתך, מקשיבה לגמרי לרצונך בתמיכתי, עוטפת אותך, מחבקת, מלטפת, מניקה, מנענעת, שרה, רוקדת, שוכבת, מטיילת טיול קצר בחוץ, ובעיקר מטיילת לי במחשבותיי, במשך נסיונותיך להרדם, כחצי שעה לכל הפחות. זמן זה קשה ומתוק באותה המידה בשבילי. אני אוהבת את המצב המדיטטיבי בו אני שרויה בהשפעתך, אני אוהבת את התייחדות האינטימית הזו איתך. אך יחד עם זאת, כאוב לי בכל התפתלות שלך לאור חוסר האונים הכמעט מוחלט שלי לסייע לך להרגע. לרוב כואב לך לשכב בשל האוויר הנצור בך, או שאת בסחרור תנועתי שההגעה ממנו להרגעות כמעט מוחלטת ההכרחית לפני ההרדמות, ארוכה.

ומעת לעת אני מחייכת לעצמי. כנראה, לילדינו יש סיפור מיוחד עם המעבר לעולם החלומות. לא סתם, יש לי תמיד הרגשת בטן מיוחדת לגבי זה...

נ.ב. בתמונות את בת עשרה חודשים ושלושה ימים...

לבתנו: יושבת ב-Tripp Trapp

אנחנו כל כך אוהבים את כסא האוכל של אחיך, שלא היה לנו צל של ספק שברגע שיתאפשר, כלומר ברגע שתשבי יציב, נוציא מהאריזות את ה-Tripp Trapp שחיכה לך...

התברר כי מאז שרכשנו את הכסא המבריק הזה לאחיך, חלו שינויים בהבאתו לארץ, ומעתה ניתן למצוא אותו רק במקום אחד בארץ.

מאז התחליפים הזולים יותר תפשו את קדמת הבמה, אך אנחנו נאמנים למקור. ובשמך ביקשנו מההורים שלי שהביאו לך אותו במתנה ליום הולדתך הראשון. ביקשנו לרכוש לך רק את הכסא, והשתמשנו באביזרים של אחיך המתאימים להתאמתו לגילך.

כמובן, החלק המעניין יותר עבור אחיך היה הרכבת הכסא בהתאם להוראות הפשוטות שבאריזה.

הוא שמח לכל הזדמנות לעבוד על משהו עם אביכם...

ממשימה למשימה, שביניהן תקופות שינון וביצועיים עצמאים ויצירתיים רבים, הוא משתפר. למשל, עתה שלט כבר לגמרי בהברגה באמצעות מפתח אלן.

וכך, כארבעה שבועות לאחר שהתיישבת בכוחות עצמך, כשהרגשנו כי ישיבתך יציבה מספיק, זכית במקום כבוד ליד שולחן האוכל. התרגשתי מאוד. הארוחות המשפחתיות שלנו אינן פשוטות. שוב ושוב אני מזכירה לעצמי, כי בשלב זה אחיך עוד לא היה חלק בכלל מהארוחות המשפחתיות שלנו, ואת משתתפת בהן השתתפות פעילה מאז שנולדת. זה מורכב. לעיתים קשה. סבלנות רבה נדרשת מכולנו. ולא מעט לוליינות. אך מה שיפה מכל הוא כי מעולם לא עלתה לנו, או לאחיך, המחשבה להפריד את הארוחות. מלבד ארוחות ערב בודדות פה ושם. להיפך, הוא זה שמתעקש לרוב שנאכל כולנו יחד. וזה מרגש אותי מאוד...

והרי אי אפשר לסיים לספר סיפור זה מבלי להזכר באחיך היושב בכסא Tripp Trapp שלו. בתמונה זו הוא בן עשרה חודשים ושלושה שבועות...

נ.ב. ואת בת עשרה חודשים ויממה...